1. מיי ניים איז בריאנט
שיאני אחוז השלשות העונתי במכבי ת"א ביורוליג:
1. אלייז'ה בריאנט (2020*), 52.2%
2. דריק שארפ (2003), 51.5%
3. טרנס מוריס (2008), 49.1%
4. אנתוני פארקר (2004), 48.9%
5. דריק שארפ (2007), 48.1%
6. אנתוני פארקר (2005), 47.6%
(*) נתון זמני
לכל קבוצה, כמעט בכל עונה, יש את הרגע הבודד והמכונן, שנצרב בזיכרון ומייצג את המסע כולו. ואם יש דבר אחד שממנו חששו במכבי תל אביב, הרי שמהעונה הארוכה והמפרכת הזו היא תזכור דווקא את הניצחון הביתי על באיירן מינכן מלפני חמישה שבועות; ולא בגלל קליעה כזו או אחרת, אלא בשל הפציעות הממושכות שספגו ג'ון דיברתולומאו ונייט וולטרס באותו ערב.
בזמן שוולטרס דידה בדרך לחדר ההלבשה, דיברתולומאו אחז בחזהו, והאוהדים ביציע תפסו את הראש, היה אחד שפקק את אצבעותיו והבין: זו ההזדמנות שלי. הלוא ההיסטוריה מלאה במקרים כאלה: לדוגמה, עודד קטש הפך לרכז ראשון בצהוב כבר במשחקו הראשון, כשהיה בן 21, בגלל הפציעה של גיא גודס; למשל, לוקה דונצ'יץ' ניפץ את סכמת החילופים הבלתי נגמרת של פאבלו לאסו, כשניצל את פציעתו של סרחיו יוי והפך לרכז הבלעדי של ריאל מדריד. אז אלייז'ה בריאנט אינו דונצ'יץ', וגם לא קטש, ואפילו לא איזה בריאנט אחר מיבשת אחרת, אבל בחלקת האלוהים הקטנה שלו - הוא נכנס לפעולה.
11.7 נקודות, 27-17 לשלוש, 3.2 ריבאונדים ואסיסטים, מדד 15.1 (לעומת 3.6 עד אז). זהו, במספרים יבשים, השדרוג שביצע בריאנט מאז הפך הקו האחורי לדליל וחסר, והוא דאג באופן אישי שלא יהיה גם מדי פגיע. הוא לא ירד משבע נקודות, ובכל אחד משבעת המשחקים קלע לפחות שלשה אחת, תרם שני אסיסטים ומעלה והגיע לדאבל פיגרס במדד.
צריך להתעכב מחדש על הנתון הייחודי באמת בשלל הזה: 17 קליעות מ-27 זריקות לשלוש, שהן 62.9 אחוזים בשבעת המחזורים האחרונים.
בכלל, הגארד האמריקאי מתייצב על 52.2 אחוזים עונתיים - שאם ישמור עליהם, יהפכו אותו לשיאן של מכבי ב-19 שנותיה ביורוליג; בינתיים, הוא מדורג העונה שלישי במפעל, כשרק נילס גיפאי מאלבה ברלין ומליח מחמוטוגלו מפנרבחצ'ה מובילים עליו בעשיריות האחוז.
המדהים הוא שבריאנט לא ידע שהוא כזה. אחוזי הקליעה שלו לאורך הקריירה נעו סביב 35, בדומה למספרים שהעמיד אשתקד בהפועל אילת, והם הושגו מול הגנות מאוד פחות פיזיות ואינטנסיביות מאלו שהאמריקאי נתקל בהן ביורוליג. גם בעונה הזו ממש, כשהוא מחליף את גופיית ה-BRYANT שלו ולובש את המדים שעליהם נכתב שמו בעברית, משהו קורה והאחוזים צונחים במשחקי ליגת העל ל-23.5. זה שילוב של סטייט אוף מיינד, ריווח קבוצתי נכון, ניצול תשומת הלב שמרכז אליו השותף סקוטי ווילבקין, וכן, גם הרבה אופי.
אמש (חמישי) בברלין, כשאלבה איימה לנצל את המפתח העיקרי שלה בבית ולצלוף מכל טווח, בריאנט היה זה שמנע בגופו את בריחתה. הוא קלע שלוש שלשות בשלושה ניסיונות בשש הדקות הראשונות, והתווה את הדרך לחבריו. הוא רשם שיאים עונתיים בנקודות (19), בשלשות (6-5), בריבאונדים (8) ובמדד (29 ב-29 דקות), ולפחות עד תחילת משחקי הערב יחזיק במשבצת שחקן המחזור.
האמת צריכה להיאמר: בריאנט הוא מסוג הזרים שפרצו בליגה הישראלית, ואלמלא היה משחק במכבי תל אביב - אלא בקבוצת יורוליג אחרת, בוודאי היינו אומרים "איך הצהובים פיספסו אותו כשהוא הסתובב להם כאן מתחת לאף".
אל תפספס
2. גן עדן לגבוהים
יאניס ספרופולוס נאלץ להתרגל אתמול למציאות חדשה: לא עוד שמיכת טלאים קצרה, ולא עוד חשש להתקפי חרדה מכל הסתבכות של שחקן בעבירות. 12 שחקנים עמדו לרשותו, בכולם הוא השתמש לפרקי זמן שבין חמש ל-29 דקות, והאחרון מביניהם שעלה לפרקט היה דווקא ג'ייק כהן, ה-MVP של השבוע שעבר בקובנה והאיש שהחזיק את הקו הקדמי בזמן שאותלו האנטר נעדר.
עם רוטציה כל כך עמוקה - הוא יכול היה להרשות לעצמו לספסל את יובל זוסמן בגלל פתיחה חלשה, ולעשות את המסע ארצה מבלי שמישהו יעשה סיפור גדול מהחלודה של ארון ג'קסון. כי ככה זה. רכז חדש, שמצטרף לקבוצה שרצה ונהנית מכימיה מצוינת, יידרש לזמן לא מועט כדי להשתלב, בוודאי כשהוא נושק ל-34 ומגיע אחרי שבועות ארוכים ללא כדורסל.
אלבה, מקבוצות ההגנה החלשות ביותר שנראו בפורמט הליגה התובעני של היורוליג, הפכה העונה לגן עדן לשחקני פנים. רבים מהם ניצלו את המפגש עמה כדי להעמיד מדדים מפלצתיים, והנה רשימה חלקית: דווין בוקר 36, ג'ייקוב וויילי 32, בריאנט דאנסטון 26, גרג מונרו 25, וויל תומאס 23, אוגוסטין רוביט ואנתוני גיל 21, אנטה טומיץ', אדי טבארס וטאריק בלאק (זוכרים??) 20.
אז גם ג'יילן ריינולדס רצה. הוא נכנס לראשונה בפיגור 21:20, וכשיצא כבר ברחה מכבי ל-31:43. אלבה הגיבה בריצת 2:12, אבל הוא חזר רק ביתרון 47:53, כדי להגדיל אותו שוב ל-56:69. בסך הכל הוא סיים ערב כמעט מושלם: 17 נקודות ושבעה ריבאונדים בפחות מ-20 דקות, כשלוח התוצאות מספר את הסיפור - 36:53 לישראלים כשריינולדס שיחק, 42:53 לגרמנים בזמן שסופסל.
3. סמולבול זה כל כך 2017
הסגל החצי חדש, שעמו יתמודד ספרופולוס מעתה, יאפשר לו (ואולי גם ידרוש ממנו) להעמיד ליינאפים שונים מאלה שהתרגל. ועם כל הכבוד לאלבה ולז'לגיריס קובנה, את המציאות המורכבת הוא יפגוש במחזור הכפול בשבוע הבא, מול שני מאמנים הפועלים בניגוד גמור למגמת הסמולבול שנרשמה בשנים עברו, והולכים יותר ויותר לכיוון של הרכבים גבוהים:
* אטורה מסינה, שיגיע ביום חמישי עם אולימפיה מילאנו לתל אביב, מעדיף לפתוח בחמישייה עם ולאדו מיצוב כסקנד גארד וג'ף ברוקס כסמול פורוורד, לצידם של לואיס סקולה וקיילב טרזוסקי בעמדות הפנים.
* סווטיסלאב פשיץ', שיתארח בהיכל עם ברצלונה כבר ביום שלישי, מיצב את ויקטור קלאבר כמספר 3 החביב עליו, ובשבועות האחרונים הפך את אדם האנגה למוביל הכדור המרכזי שלו.
* מסינה ופשיץ' אינם היחידים, כמובן. ריק פיטינו הצעיד בשבוע שעבר את פנאתינייקוס לניצחון חוץ על צסק"א מוסקבה, בעיקר הודות לשינוי קונספט מרכזי: הוא הסיט את דינוס מיטוגלו לעמדת הפאוור פורוורד, פתר לפחות באופן זמני את בעיית הריבאונד של קבוצתו, ושיחק עם דשון תומאס כגבוה שלישי.
* גם פאבלו לאסו החל להשתמש בשבועיים האחרונים בשלישיית מגדלים בריאל, עם טבארס כסנטר, ג'ורדן מיקי כפאוור פורוורד וטריי תומפקינס כסמול.
הרכבי שלושת הגבוהים אינם זרים לספרופולוס, שנוטה בבירור להשתמש באנג'לו קלויארו כסמול פורוורד. ייתכן שלאור ריבוי שחקני הפנים ש"נפל" עליו, גם הוא ינסה הרכבים שנראים ברגע הראשון מוזרים וכבדים, ובדיעבד מתבררים כיעילים במיוחד.
