בבני יהודה, גם אבוקסיס כבר מבין: אפילו עוד גביע לא ישנה כלום

בווידאו: התגובות מהתבוסה של בני יהודה מול מכבי תל אביב

קשה מאוד שלא להבחין בתחושות של אוהדי בני יהודה ברשת בימים אלה. הם לא משדרים אכזבה או תסכול, רק ייאוש. הלופ הזה של חוסר אמון בדרך של ברק אברמוב חוזר על עצמו כבר שנים, רק שמדי פעם הוא נעצר בתקופה מקצועית יפה או במאבק על זכיה בגביע. שני הגביעים בהם זכתה הקבוצה בתוך שלוש עונות באמת החזירו את המועדון לתודעה, השיבו אוהדים מפעם לגמר הגביע (12 אלף איש הגיעו לאצטדיון סמי עופר במאי האחרון) ונתנו תחושה שבני יהודה תמיד חיה וקיימת. מהר מאוד עוגמת הנפש חזרה לשכונת התקווה - כמעט כל אלה שהיו אחראים על הזכיה בגביע והעונה המדהימה המשיכו הלאה, ושוב יוסי אבוקסיס נאלץ לבנות מחדש עם שחקנים אלמוניים או כאלה שכבר מזמן אינם בטופ של ליגת העל.

שיהיה ברור, גם 18 הנקודות שיש לבני יהודה העונה זאת הצלחה. העובדה שהקבוצה נמצאת על הנייר בתמונת הכניסה לפלייאוף העליון היא הישג, משום שהסגל הנוכחי של בני יהודה לא שווה את זה. יוסי אבוקסיס רוצה, מאמין, אך גם מתחיל להבין שעם הסגל הזה אי אפשר לייצר יותר מדי. אפשר לעבור כמה שלבים בגביע, לנצח מדי פעם, אך לאורך הדרך זה יהיה קשה עד בלתי אפשרי להוציא מעבר לפלייאוף תחתון וחשש להידרדרות למאבקי הירידה. גם ברמה האישית, ייתכן שאבוקסיס מפנים שהעונה הזאת בבני יהודה היא האחרונה עבורו והגיע הזמן להמשיך הלאה, לאתגר אחר. את הנוכחי הוא מיצה.

ואיך מרגישים השחקנים? זהו, שלא פשוט להיות שחקן בבני יהודה הנוכחית. הקהל זוכר את השנתיים האחרונות ולא מרחם. אחד מהם סיפר היום: "הקללות לא נותנות שקט, הקהל מיואש ויורה על כולם, מזלזל בהם, מלגלגים, זה לא נותן ביטחון לאף שחקן. כולם באווירה של עצבים וזה גם משפיע עלינו. שחקנים כאן צריכים ביטחון כדי להרים את עצמם, ובמקום זה הקהל לא יכול לראות את הקבוצה. זה מוריד את כולם".

איסמעילה סורו הוא השחקן שמסומן כמכירה הבאה, היחיד שמשחק מעל הרמה הממוצעת של הקבוצה. הוא רוצה לשחק בחו"ל, למרות שיש גם הצעות יפות מהארץ בסכומים של 1.5 עד 2 מיליון יורו. בני יהודה הנוכחית ללא סורו היא קבוצה שתיאבק נגד הירידה, מה שאולי יקרה אם יימכר בינואר ולא בסוף השנה. בלי קשר, עצם העובדה שכולם יודעים שאו-טו-טו סורו הולך היא חלק מהאווירה הכללית שאופפת את בני יהודה - אף שחקן טוב לא נשאר ובכל עונה או סיבוב טוב של שחקן הוא מיד על המדף.

אנחנו לא ניכנס לשיקולים הכלכליים של ברק אברמוב. קבוצת כדורגל היא בור כלכלי ולא קל להחזיק אותה. מצד שני, בגרסה הנוכחית בני יהודה לא תוכל להגיע רחוק והסיטואציה מחייבת היערכות מחדש. אם קשה לאברמוב להחזיק לבד את בני יהודה, הוא יכול לנסות לצרף שותפים ולנסות לייצר גוף של אנשים שבאמת יוכלו להחזיק את המועדון כגוף חזק ודומיננטי, כזה שגם יכול למכור כל שנה-שנתיים שחקן אך לא את מרבית שחקני ההרכב. יש היגיון בניהול פיננסי שפוי, אך עדיין, צריך גם השקעה ראויה כדי לשמור על הצלחה, או לפחות על חלק ממנה.

ואם צריך לסכם בנדבך אחד את האווירה סביב הקבוצה, זהו אצטדיון בלומפילד. יוסי אבוקסיס כבר אמר את דברו בנושא בתחילת העונה, אבל זה הרבה מעבר לכך. בלומפילד הוא בית קברות עבור בני יהודה, הוא גדול במידותיו עליה והופך את מרבית המשחקים שלה לאווירת רדיוס. בחשיבה קדימה, אולי אפילו יותר מכל השקעה בשחקנים, בני יהודה צריכה להילחם על כך שיהיה לה אצטדיון ראוי בקנה המידה שלה - שיקום האיצטדיון בשכונה, אולי וינטר, איצטדיון באזור בו נמצאים רוב אוהדיה ובקנה מידה של ייצור אווירה ביתית. 12 אלף היו בגמר הגביע בסמי עופר, היו עוד אלפים שרצו כרטיס. הם ישמחו לבוא גם בליגה למגרש ביתי חם.