האחד שאי אפשר בלעדיו: על התרומה של יונתן כהן ונטע לביא למוליכות הטבלה

בוידאו: התגובות לאחר המשחק בין מכבי תל אביב לבני יהודה אתמול בבלומפילד

בואו נתחיל בתיקון קל: יונתן כהן בישל אתמול שני שערים. השער השלישי היה תקלה כל כך מצערת, שאפילו לשחקני מכבי תל אביב לא היה נעים. לכן הסטטיסטיקה תגיד לכם שהוא בישל שלושה, אבל אנחנו נציין שניים. את השניים האיכותיים.

על פניו, קל למסור כדור קרן שטוח, אבל בכדורגל אין שום דבר קל. התרגיל המושלם של מכבי תל אביב בשער הראשון יכול היה להיות קצת פחות מושלם אלמלא מסירת הסרגל שהגיעה בדיוק מילימטרי לרגל של עומר אצילי. למעשה, היא הייתה כל כך מדויקת שאצילי היה חייב, פשוט חייב, להסיר במהלך הזה את כל האבק שהצטבר על היכולת שלו. השער השני בכלל היה אמנות. לכהן לא היה הרבה זמן. הוא ראה את היציאה של זובאס ועם הכדור ברגל לא היו לו יותר מדי אפשרויות. Think fast, think fast, think fast - והוא אכן חשב מהר ובחר באפשרות האחת והיחידה שהיה יכול כדי לייצר שער מהמצב הזה - למסור למרכז בלי להסתכל לאייל גולסה, שנעץ את השני וגמר את המשחק.

מכבי תל אביב נראתה אחרת מול בני יהודה. זה קרה גם בזכות היריבה החלשה, אבל גם משום שהשחקנים הבינו שאם את זה הם לא ינצחו עלולה להיות פה בעיה קשה. ההרכב שהעלה איביץ' היה מלא והתוצאה בהתאם. עם ג'ראלדש וסאבוריט באגפים, גולסה וגלזר במרכז ושכטר טרוריסט ההגנות בחוד, זו חזרה להיות היחידה הקשוחה שהכריעה את הליגה בנוק אאוט בשנה שעברה.

וזה קרה בעיקר כי בהרכב הזה נכלל כהן. לעובדה שהטאלנט הצעיר נעדר מהסגל בשבועות האחרונים הייתה השפעה עצומה על מכבי תל אביב. אלה לא רק הבישולים, זו בעיקר היכולת לפרוץ הגנות, לשגר את המסירה הלא מתוכננת, לחשוב מחוץ לקופסה. מכבי תל אביב הייתה בחודש האחרון צפויה, שבלונית, חסרת רעיונות. אתמול, מול בני יהודה, כהן סיפק לה כל מה שהייתה צריכה כדי לצאת מהמיני-משבר שפקד אותה. כעת עולה התהייה מה יעשה איביץ' בפעם הבאה שהקשר לא יסגור נכון או יעשה באימון תנועה שאינה לשביעות רצונו.

בצוות האימון של האלופה לא יודו בכך, אבל ככל שנוקפים המחזורים נראה שיונתן כהן הופך לשחקן האחד הזה שמכבי תל אביב לא יכולה בלעדיו.

התרומה המקצועית של גל אלברמן למכבי חיפה כשחקן לא הייתה מדהימה. הוא הגיע אליה בדמדומי הקריירה ולא עזר לרומם אותה למקומות מיוחדים. רק שאלברמן הוא מענטש, ומענטשים יודעים לתרום הרבה מעבר לנקודת הזמן שבה הם פעילים. במהלך התקופה במכבי חיפה אלברמן עזר לטפח בחור בשם נטע לביא. הרבה כישרונות צעירים עברו בכפר גלים בשנים האחרונות, לא כולם שרדו. המכנה המשותף לכולם: לא היה להם את אלברמן.

גם לביא, ששינה את מספר החולצה ל-6 בעקבות אלברמן, יכול היה בקלות להיות מאלה שמושאלים לקבוצות מהדרג הבינוני בליגת העל וחוזרים שנה אחר שנה כדי לנסות את מזלם במועדון עד שהם נעלמים לגמרי. במכבי חיפה של השנים האחרונות, שהחליפה בין מאמן אחד לשלושה בעונה, היה קשה לשרוד. לביא, שהועלה לבוגרים על ידי רוני לוי, הצליח להישאר במועדון, הראה שיפור הדרגתי אך מזערי ולא נראה כמו הדבר האמיתי.

עד העונה. עם העבודה המקצועית והמנטאלית של אלברמן, המעורבות של לביא בשלושת השערים של מכבי חיפה (בראשון ובשלישי החל את המהלך, בשני בישל באמנות לרוקאביציה) היא החותמת הסופית לכך שבקבוצה גדל בעל בית אמיתי, מספר 6 קלאסי שיודע להרוס וגם לבנות. אבל חלק מהקטע של מספרי 6 קלאסיים הוא להרביץ קצת חזק מדי לפעמים, והמרפק שלביא הוריד לגידי קאניוק עלה לו בכרטיס צהוב ובהיעדרות מהמשחק מול מכבי תל אביב.

כאן ראוי להגיד מילה טובה למרקו בלבול, שעל פי הדיווח של שלמה וייס מנע מלביא לקבל אדום מכוון. גם בצהוב מכוון יש בעייתיות, אבל אדום הוא כבר אקט שצועק לשמיים, שלא לדבר על חוסר הכבוד שהוא משדר ליריבה שנמצאת בפיגור 3:0. הרבה פעמים העונה אמרנו "זה מרקו", אז הנה עוד אחת: בעידן כל כך ציני, יאפ שבו הניצחון הוא באמת הדבר היחיד והרבה מאמנים היו מסכימים ל"בקשה" של לביא - זה מרקו.

קצת כואב ולא הוגן להגיד את זה לאוהדי בני יהודה, שכבר שנים מצפים למדיניות אחרת בגזרת הבעלים, אבל בקונסטלציה הנוכחית המועדון שלהם הוא מועדון "מחזורי" שחי על תקופות של גאות ובעיקר שפל. אם הציפייה של מכבי תל אביב, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים והפועל באר שבע היא תמיד להישאר בטופ, בני יהודה נמצאת במוד קבוע של הישרדות. היא לא תוקפת ולא יוזמת, בעיקר כי אין לה עם מי. הסגל של עונת המשחקים הנוכחית שווה 11-12 נקודות עד כה, 6 פחות ממה שצברה הקבוצה ב-15 מחזורים.

המנגנון הדפנסיבי הזה הוא שאילץ את בני יהודה להיפטר מנכסים כמו ירדן שועה, יובל אשכנזי ודולב חזיזה. התוצאה היא מחסור בשאיפות להישגים אמיתיים, שפוגע בשחקנים שרצים עם המועדון מספר שנים. אחד מהם הוא אמיליוס זובאס, שכבר בעונה שעברה חלה ירידה ביכולתו, דעיכה שממשיכה להיות עקבית ונובעת, בין היתר, משחיקה. היהלום המרכזי שנשאר לזהובים הוא איסמעילה סורו, שאלמלא הוא מכבי תל אביב כנראה הייתה יוצאת מהמשחק הזה עם שישייה.

בקיץ האריכה בני יהודה את חוזהו של סורו, שהיה חתום עד 2021, בשנתיים ללא סעיף יציאה. ההשקעה בקשר המצוין מחוף השנהב משתלמת, אבל לא בטוח שנכון לזהובים להמשיך להחזיק בו אם תגיע הצעה מספיק טובה עליו. בקבוצה עם סגל כזה, סורו, צעיר ככל שיהיה, עלול במהירות לאבד גובה. ככישרון גדול אתה תמיד רוצה להתפתח, ובני יהודה דורכת במקום. אפשר לכעוס על העמדה המוצגת כאן, אלא שהמציאות לא משאירה יותר מדי ברירות. אם יהיה מי שישלם את הסכומים שהזהובים ירצו (לבטח למעלה מ-2 מיליון יורו), הם יוכלו להתחיל לבנות את עצמם מחדש. מה שיש שם כרגע הוא עוד קבוצה בשקיעה.