"נדבקתי לספה. הקרקפת עפה החוצה"

"ישבתי בסלון. זה היה במוצאי שבת. הליגה היתה בפגרה בגלל הנבחרת והתכוננתי למשחק שלנו מול פולין בטדי. הייתי רגוע ובמנוחה מלאה ופתאום הרגשתי את הפרעת הקצב מגיעה", רוני אוואט מתחיל לתאר את האירוע הדרמטי של חייו, זה שבגללו כמעט נאלץ לוותר על הכדורגל. "הלב התחיל לפעום בעוצמה ובמהירות. הלב לא פעל כמו שהוא צריך להיות כשמישהו במנוחה. הדופק היה גבוה. אם במנוחה הדופק צריך להיות סביב 70, פתאום הרגשתי שהוא קופץ ומכפיל את עצמו. קוצב הלב שהושתל לי בקיץ היה צריך להתמודד עם ההפרעה בעזרת פולסים קטנים, אבל כנראה שזה לא הספיק ובדופק של 150, לפי תכנות הקוצב, הוא נתן לי את מכת החשמל".

וזו היתה הפעם הראשונה שחווית את זה?

"בשני הטיפולים הקודמים, גם בקיץ וגם כמה ימים לפני האירוע הזה, מכת החשמל ניתנה לי בצורה יזומה בבית החולים תחת טשטוש. הפעם זה היה בבית כשאין שום דבר שמגן עלי. לפני שהרגשתי שזה מגיע ביקשתי מהבת הגדולה שתקרא לאשתי ושתיהן ישבו לידי בסלון. חיכיתי בהתחלה לראות אולי הפרעת הקצב תיעלם מעצמה בלי התערבות הקוצב, אבל זה לא קרה ואז קיבלתי מכת חשמל והרגשתי שאני נדבק לכורסא בעוצמה. זה היה וואוו. לא הייתי מוכן לזה. תיארתי לעצמי שזה יבוא, אבל לא ידעתי מתי זה יבוא ובאיזו עוצמה כי לא חוויתי את זה כשאני לא מטושטש".

יומיים לפני כן חווית הפרעות קצב לב והקוצב לא עבד.

"נכון. בלילה בין רביעי לחמישי, יומיים לפני האירוע הדרמטי אצלי בסלון, גם הרגשתי הפרעות קצב לב והקוצב לא נתן את המכה כי הוא היה מתוכנת לתת את המכה כשאני מגיע לדופק של 176 והייתי רק ב-159. בפעם האחרונה הקוצב כבר היה מתוכנת על דופק של 150 ולכן קיבלתי את מכת החשמל הזו כדי לעשות ללב את האתחול. אני אפילו לא יכול לתאר את עוצמת המכה שאתה מקבל מהקוצב. אתה נדבק אחורה והקרקפת שלך עפה החוצה. וברגע שזה נגמר, אני אדם אחר לגמרי. כעבור דקה אני אדם רגיל לגמרי".

אשתך והבת שלך היו מבוהלות.

"כולנו היינו במתח כי זו היתה הפעם הראשונה שזה קרה לי בבית. צעקתי וואוו כזה וזה קצת הבהיל אותן אבל אחרי כמה שניות אמרתי להן שאני בסדר. הבת שלי היתה קצת בהלם והיה צריך להרגיע אותה".

לא חששת ממצב שבו תקבל פתאום דום לב?

"לא, כי הייתי בהכרה כל הזמן. קוצב הלב לא יכול להביא לדום לב. הרופא אמר לי שבשביל זה בדיוק נועד המכשיר".

מישהו שיש לו קוצב לב או הרופאים עצמם הכינו אותך למכת חשמל כזו?

"אי אפשר להכין אותך לזה. אתה לא יכול לתאר לעצמך איזו מכה אתה מקבל. אני בחור גדול. 1.90 מ' על 90 קילו ונזרקתי אחורה ממכשיר קטן בגודל של קופסת גפרורים. כשחקן הגנה חטפתי הרבה כדורים בגוף ובפנים. שום דבר לא מתקרב לזה".

אתה מפחד לחטוף את זה שוב?

"לא כי אני יודע שאם אחטוף שוב את מכת החשמל הזו מהקוצב, זה בגלל שהוא מציל אותי. יש לי חבר שחטף מכה מהקוצב שש פעמים בשישה ימים. אני מרגיש היום בטוח בטיפול שאני מקבל. אני מקפיד לקחת את התרופות שלי".

היה הבדל בין הפעם הזו לבין הקיץ אז חטפת את זה בפעם הראשונה?

"יש הבדל משמעותי בין הפעם הזאת לבין מה שעברתי בקיץ כי בקיץ זו היתה הפעם הראשונה ולא ידעתי מה הבעיה שלי. הבעיות עכשיו זהות. אלו אותם אירועים. ההבדל הוא שהפעם הבנתי שזה משהו שקיים ואז המחשבות קיימות. אמרתי לעצמי שאם זה משהו שחוזר על עצמו ומצריך את הפסקת העבודה, אז אני חייב לקחת את זה בחשבון".

פתאום זה לא מובן מאליו לעשות את מה שאתה רגיל לעשות כבר 21 שנים, לעמוד על הקווים. על מה חשבת כשעזבת את הבית ונסעת למשחק מול בית"ר ירושלים שהיה משחק החזרה שלך לספסל?

"חזרתי באופן הדרגתי ומול בית"ר כבר הרגשתי פיזית יותר טוב גם בגלל שהורדתי במינון התרופות שאני לוקח. מול כפר סבא עמדתי ליד רפי נידם בחוץ וכמעט לא הייתי מעורב. מול מכבי חיפה ישבתי מעל הספסל ובמשחק האחרון הייתי כבר יותר מעורב בהכנות וחזרתי באמת לספסל אבל רק לשבת ולצפות במשחק כי לעמוד על הקו, אני עדיין לא מרגיש שאני יכול במשך שעה וחצי. אני עדיין לא שם. אני יכול לתת את התרומה שלי לקבוצה ולמשה אוחיון. מאוד היה חשוב לי לחזור לספסל, לקבוצה ולסייע למשה שהוא מאמן צעיר".

מה היה יותר קשה - הקטע הפיזי שקיבלת את מכת החשמל מקוצב הלב או דווקא הכניסה לפגישות עם הקרדיולוגים בהן חששת לשמוע שהם יגידו שלא תוכל לחזור עוד לעשות את מה שאתה הכי אוהב, לאמן?

"הייתי שלם ורגוע כשהלכתי להתייעץ עם הרופאים אחרי מה שעברתי בפעם הזו. סיכמתי עם עצמי שמה שיגידו לי הרופאים אני אעשה וגם אם הם יגידו לי 'תודה רבה ולהתראות לכדורגל', אז אני אגיד להתראות לכדורגל. לשמחתי אף אחד מהקרדיולוגים לא המליץ לי להיפרד מהכדורגל. הם יעצו לי לעשות עוד פעולות בעתיד כדי לשפר את המצב, אבל לא לגמור עם הכדורגל. בפעם הראשונה בקיץ כשקיבלתי את הפרעות קצב הלב בפעם הראשונה, הייתי בהחלט לחוץ מאוד שיגידו לי שאני לא יכול לאמן יותר. חזרתי לאשדוד אחרי שנה שלא הייתי במערכת. בפעם הזו הבנתי שמה שיגידו לי זה קדוש ושאם הם חושבים שאני חייב להפסיק עם הכדורגל, אז אני צריך להפסיק".

יש הסבר מדוע זה קרה לך בפעם הזו?

"הייתי במועקה בימים שלפני מה שקרה. גם ההפסד שלנו לבני יהודה לפני הפגרה היה קשה לי וגם אחרי זה הטילים והאזעקות שהיו באשדוד בלחימה האחרונה. היו לי כמה ימים לא נוחים והרגשתי מועקה".

עכשיו אתה מרגיש הרבה יותר טוב?

"לאט לאט זה משתחרר. לפני המשחק האחרון שלנו מול בית"ר ירושלים, כשידעתי שאני חוזר לספסל, לקחתי חצי כדור הרגעה בהמלצת הרופאים על מנת לא להעמיס עלי יותר מדי. בתחושה שלי אני לא מרגיש עכשיו שזה יכול לקרות לי שוב, אבל אם זה יבוא אני אבין ואקבל את זה כי אני יודע שיש לי בעיה ואני צריך להשלים איתה".

פתאום בחור צעיר בן 51 צריך לחיות על כדורים.

"כן זה לא פשוט. הטיפול התרופתי בימים הראשונים היה קשה מאוד. הרגשתי כמו זומבי. הגוף והנפש היו שני דברים שונים בלי קשר ביניהם. לא ישנתי טוב בגלל זה. בינתיים הורידו לי את מינון התרופות ואני מרגיש עכשיו שאני מתחבר לעצמי בחזרה. היום אני כבר על פחות כדורים ואני שוב מרגיש רוני אוואט".

היו לך סימנים בחיים מהם היית יכול להעריך שיש לך בעיה בלב?

"ממש לא. כל הבדיקות שעשיתי כל החיים ככדורגלן ובהמשך כאדם מתבגר היו תקינות. כנראה שהלב, כמו איברים אחרים בגוף, עובר שינויים תוך כדי החיים שלנו. למזלי היתה לי אפשרות לתקן. לשמחתי חוויתי את האירועים בהכרה מלאה ובטיפול מלא. הרי הייתי גם יכול לחוות את האירוע הראשון בשינה או סתם כך לבד ואולי לא היה לי צ'אנס לתקן את המצב".

בבית יש קונצנזוס סביב החזרה שלך לכדורגל? נותנים לך את מלוא הגיבוי?

"ברור שבהתחלה כולם בבית יעצו לי להפסיק עם הכדורגל. ההורים שלי, אשתי והילדים, אפילו החברים הקרובים אמרו לי 'רוני די מספיק'. אני באישיות שלי לא אוהב לעשות דברים בקיצוניות ולכן רציתי למשוך את הזמן ולראות לאן זה הולך".

ג'קי בן זקן לא היה לחוץ מזה? הוא הרי צריך מאמן למקרה שהיית מחליט לפרוש.

"אחת הסיבות שהחלטתי ללכת עם זה עד הסוף ולא לוותר זה ג'קי. בשיחה בינינו הוא אמר לי 'רוני קח את הזמן. אני אחכה לך'. אמרתי לעצמי שאם הוא מאמין בי ונותן לי את זה, מי אני שאקבל החלטה לפרוש עוד לפני שקיבלתי חוות דעת מהרופאים. ההתייחסות של ג'קי לכל המקרה הביאה לכך שלקחתי את הכל בזמן שלי. אני לא אשכח לו את זה. ככל שהזמן עבר והרגשתי יותר טוב, הלחץ במשפחה ירד וחזרתי לפעילות".

הרגשת את התמיכה גם מבחוץ מקהילת המאמנים או שהיו כאלה שכבר גיששו ובדקו האם אפשר להחליף אותך?

"אורי גוטמן ושרון מימר צילצלו ותמכו והיו עוד אנשי מקצוע שהתעניינו ושאלו. ברחוב הספורטיבי באשדוד מאוד התעניינו מתוך דאגה מאוד גדולה קודם ברמת הבריאות ורק אחרי זה ברמת הכדורגל. מאוד ריגש אותי השבוע לראות את רוני לוי והצוות שלו שואלים ומתעניינים במצבי. לירן ליאני השופט צעק לי באמצע המשחק: 'רוני, העיקר איך אתה מרגיש?'. והכל בחיוך ובחום. אפילו שחקנים של בית"ר ירושלים שעם חלקם אין לי קשר באו ודיברו. זה נתן לי תחושות טובות".

מאמני הכדורגל יכולים בכלל להתמודד עם הלחץ שיש עליהם? הרי במקומות מסויימים אתם הפכתם לאויבי הציבור. הכל נהיה קיצוני ושיח הכדורגל הפך אלים בהרבה מקומות.

"אני לא אשקר. התקשורת אמורה למכור חדשות ועניין אבל כל ההתעסקות הזו סביב המאמנים נהייתה בלתי נתפסת. למאמן כדורגל בליגת העל יש 45 אנשים שהוא צריך לנהל, שזה כולל שחקנים, צוות מקצועי, צוות רפואי ובנוסף הוא צריך להתייחס לתקשורת ולקהל ואז מגיעים אנשים מסוימים בתקשורת שאיבדו את הדעת וכל היום הם מפמפמים נגד המאמנים. כל היום יורים כאן במאמנים. רמת הזלזול במאמנים מכוערת ומקוממת. מזלזלים, פוסלים כדי לייצר עניין. הפכו את המאמנים לאוייבי העם. לאנשים שצריך לרסק אותם כל יום. אחרי ניצחון אחד מהללים ואחרי הפסד שוברים ודורכים.

"גם אני יכול לשבת מאחורי מיקרופון ולהמציא דברים. לא כולם כאלה. בוני גינצבורג, עמרי אפק, אורי אוזן, אלון מזרחי. אני שומע אותם וקל לי להזדהות איתם. שלמה שרף בא מהאימון ואני אקבל את הביקורות שלו. הניתוח של האנשים האלה מקצועי בלי אינטרס. אבל בתכניות אחרות אתה שומע את הלכלוך והזלזול והכל כדי לייצר עניין ולמכור את המוצר שלהם. אנשים שהשיא שלהם היה לשחק בקבוצת נוער יושבים ומעבירים ביקורת כאילו הם פרופסורים ולקחו את ליגת האלופות בהליכה. הם לא העבירו אימון אחד ובאים ומלכלכים על המאמנים. שיבואו לאמן שבוע אחד של אימונים בקבוצת נערים. שיבואו לנהל מועדון כדורגל וחדר הלבשה עם 25 שחקנים שלכל אחד יש את האישיות שלו. לקחו את המאמן ונופלים עליו כל הזמן ומי מדבר? אנשים שלא אימנו יום אחד. שלא הכינו משחק אחד בחיים שלהם. להם נותנים את הבמה והמיקרופון. אני שומע שמזלזלים ברוני לוי. איך אפשר לזלזל במאמן כזה? מי אתם שתזלזלו במרקו בלבול? ברק בכר לקח שלוש אליפויות בבאר שבע וכבר מטנפים אותו ואומרים שאין לו מושג. כן, זה כואב לי. ובסוף לאיפה זה הולך? לשחקנים ולאוהדים. הם אלה שניזונים יותר מהכל מהדברים האלה. אנשי תקשורת שוטפים את המוח נגד מאמנים שלא מדברים איתם ולא מתראיינים אצלם".

אבל אתה עדיין רוצה להיות חלק מזה.

"אני לא מהמאמנים הבכירים בארץ. אין לי את נסיון האימון של רוני לוי, יוסי אבוקסיס, ברק בכר או דראפיץ' וברדה אבל לכל מאמן יש גם תקופות פחות טובות. אבל אני לא חושב שאני פחות טוב משאר המאמנים. אם הייתי חושב שאין לי את היכולות, הייתי אומר שאני פחות טוב. היום אני יודע שאם ייתנו לי את הזמן ואאמן בליגת העל שלוש וארבע שנים אני אגיע למקומות של אבוקסיס או של דראפיץ' וברדה. אבל זו פונקציה של סבלנות והזדמנויות בחיים".