בווידאו: התקציבים הגבוהים ביותר בפרמיירליג
"זכיה בליגת האלופות תהיה דרך פנטסטית לסיים פרק בן חמש שנים וללכת הביתה", אמר מאוריסיו פוצ'טינו לפני משחק הגומלין מול אייאקס בחצי הגמר. "האם זו היתה בדיחה?" תהה אחד העיתונאים. "לא. אם אקח את ליגת האלופות עם טוטנהאם בנסיבות כאלה, אצטרך לחשוב על אתגר אחר. בטוח. כי לא אוכל לשחזר נס כזה".
וזה היה הרגע המכונן. כולם שמעו את הדברים, והשפעתם על השחקנים היתה דרמטית. המסר היה חד משמעי, ברור וחזק. המנג'ר הארגנטינאי לא הודיע על עזיבתו, אך התייחס בקולו לתום תקופה ארוכה. הוא סיכם את הפרוייקט, וגם קבע כי לא יהיה סיכוי להגיע להישג דומה בעתיד. זכיה בליגת האלופות היתה מבחינתו אקורד הסיום, אשר אחריו כל אחד צריך ללכת לדרכו. אם צריך לסכם את האמירה הזו בשתי מילים, אז הנה הן - תחושת מיצוי.
תחושת המיצוי הזו היתה הדדית. פוצ'טינו הוא אדם תובעני מאוד ומנג'ר תובעני עוד יותר. הוא מנטור אדיר, מוטיבטור בחסד, טקטיקן פנומנלי. הוא אחד המאמנים הטובים ביותר בעולם, והתוצאות בחמש השנים בצפון לונדון מדברות בעד עצמן - לא מבחינת התארים, אלא בכל הקשור לטביעת אצבע, שינוי הגישה המנטלית, ביסוס סגנון ייחודי ודומיננטי וטיפוח השחקנים. חניכיו המצטיינים, אשר היוו את השלד של התרנגולים בקדנציה הארוכה, ביצעו קפיצת מדרגה כבירה. דלה עלי הפך מנער אלמוני לכוכב. הארי קיין הפך מנער אלמוני לכוכב על ולקפטן הנבחרת. יונג מין סון השתדרג למועמד לשחקן הטוב ביותר בתולדות הכדורגל האסיאתי. כריסטיאן אריקסן הפסיק להיות "ההבטחה הגדולה" ומימש את הפוטנציאל. ואולם, בשלב מסוים, כל דבר טוב מגיע לקיצו.
פוצ'טינו הרגיש את הקץ הזה מתקרב, וכך גם השחקנים. כיף לעבוד עם מורה אובססיבי כמו פוצ'טינו, אך לא במשך כל הקריירה. הארגנטינאי יודע זאת טוב מכולם בעצמו, כי הוא תלמידו של מרסלו ביילסה - דמות אובססיבית ומטורפת אפילו יותר. הרבה יותר. ביילסה, המוגדר כגאון ופילוסוף דגול על ידי רבים מאוד כולל פפ גווארדיולה, מעולם לא הצליח לתרגם את חוכמתו להישגים כי הוא שורף את השחקנים מנטלית. במהרה, הם לא מסוגלים לסבול אותו יותר, במיוחד כי יחסי האנוש שלו קטסטרופליים. הוא חי בעולם משלו. פוצ'טינו שונה - הוא אנושי הרבה יותר, יודע להתאים את עצמו לנסיבות, מסוגל לשים יד על הכתף ולהבין את שחקניו. הוא לא מחסל אותם פסיכולוגית תוך חודשים ספורים, אבל תוך כמה שנים זה בכל זאת קורה. אחרי הכל, זה קורה לרוב המאמנים. אפילו יורגן קלופ נטש את דורטמונד בתום שבע שנים. לפוצ'טינו זה לקח שנתיים פחות.
כי הרי תחלופת הכוכבים היתה מינימלית. במובנים רבים, זה חיובי כי אפשר לבנות תלכיד אמיתי, הן מבחינה טקטית והן מבחינת המרקם בחדר ההלבשה. המשכיות ויציבות נדירות בכדורגל המודרני, וטוטנהאם הראתה כיצד אפשר לתרגם אותן להצלחה על הדשא. ובכל זאת, יש שני צדדים למטבע. "לכל חסרון יש יתרון", אמר יוהאן קרויף. ולהיפך, לכל יתרון יש חיסרון. פוצ'טינו בילה חמש שנים עם קיין. חמש שנים עם אריקסן. חמש שנים עם הוגו לוריס. חמש שנים עם יאן ורטונגן. חמש שנים עם אריק דאייר. חמש שנים עם דני רוז. חמש שנים עם בן דייויס. חמש שנים עם אריק לאמלה. ארבע שנים עם סון. ארבע שנים עם עלי. ארבע שנים עם טובי אלדרוויירלד. ארבע שנים עם קירן טריפייר. בקצב המהיר של פוצ'טינו, אנשים נשחקים.
ההצהרה של הארגנטינאי לפני הגומלין עם אייאקס חידדה מאוד את ההרגשה הזו, כי גם כוכביו רוצים לסיים את הפרק הנהדר בחייהם וללכת לקראת האתגר הבא. אריקסן השתוקק לעבור בקיץ החולף לליגה הספרדית, וחוזהו מסתיים ב-2020. גם ורטונגן ואלדרוויירלד מסיימים חוזים. רוז מסיים ב-2021, הבהיר שאינו מעוניין להישאר - ואפילו קיבל חופשה מיוחדת בקיץ כדי לאתר קבוצה חדשה. הנסיקה של עלי נעצרה, ואפשר לדבר על סטגנציה במקרה הטוב. טריפייר נטש לטובת אתלטיקו, אבל הוא היה היחיד, כאשר בפועל השינויים היו צריכים להיות גדולים הרבה יותר על מנת להתחיל את המעגל החדש - לו טוטנהאם באמת היתה מעוניינת בכך.
כי מעטים הם המאמנים שמסוגלים להשתנות באותו מקום ולבנות סגלים חדשים בזה אחר זה. אלכס פרגוסון היה מיוחד, בעוד הדעיכה של ארסן ונגר הראתה מה עלול לקרות לאנשי מקצוע אדירים שלא יודעים לעזוב בזמן. בוסים שתלטנים כמו פוצ'טינו, אשר מעוניינים לשלוט בכל פרט קטן במערכת, נדרשים להחליף קבוצות על מנת למצוא מערכות שמסוגלות לסבול אותם. קחו את גווארדיולה כמשל. הוא בונה קבוצות, אך לא מסוגל להישאר בהן לאורך עשורים, ואחרי הקדנציה שלו זקוקים כל הסובבים למנוחה פסיכולוגית. בטוטנהאם, המצב נכון אפילו יותר, כי רוב השחקנים לא רואים בה את פסגת הקריירה. גם פוצ'טינו הצעיר לא ראה בה את הטופ שלו. זה ג'וב מרתק, פרק מעניין מאוד בחיים - אבל רק פרק. בהתחשב במתח הרב ששרר בינו לבין היו"ר דניאל לוי לאור המחלוקות לגבי מדיניות הרכש, כדאי היה לסיים את הפרק הזה בקיץ, לטובת כל המעורבים.
הקרב ההוא באמסטרדם היה מדהים בכל קנה מידה. התסריט שלו היה עוצר נשימה, כי מעטים מאוד האמינו במחצית, כאשר התרנגולים היו בפיגור 2:0 במשחק עצמו ו-3:0 בסיכום, כי ניתן יהיה לחזור. פוצ'טינו האמין. הוא שלח למגרש את לוקאס מורה, והברזילאי הפציץ שלושער - כולל הכיבוש המכריע הדרמטי בשניות האחרונות של זמן הפציעות. הארגנטינאי ירד על ברכיו ופרץ בבכי. זה היה השיא שלו. זה גם היה השיא של שחקניו.
היה זה השיא של קדנציה בה הפכה טוטנהאם מלוזרית נצחית לווינרית שמסוגלת לחזור מפיגור יותר מכל קבוצה אחרת באנגליה. פוצ'טינו החדיר בשחקניו אמונה בכך שהם מסוגלים להזיז הרים - והם הזיזו. העליה לגמר, כנגד כל הסיכויים, שיחררה את הכל. היא הביאה אושר טהור, שמחה אינסופית. היא הביאה תחושה ברורה כי המטרה הושגה. לטובת הרגע הזה יצאו כולם למסע המפרך, וכעת הם קצרו את הפירות. האימונים השתלמו. וכולם - כולל פוצ'טינו שדיבר על כך עוד לפני שריקת הפתיחה - הרגישו שהשיא הזה אינו ניתן לשחזור. באופן ביזארי, אבסורדי באופן קיצוני, הגמר עצמו הפך לאירוע חשוב הרבה פחות בהשוואה לחגיגה מול אייאקס. לשחקנים ולמאמן לא נותרו עוד כוחות נפשיים. הם מיצו את הקשר הזה לחלוטין.
וכך היתה טוטנהאם חלשה להחריד בגמר. המפלה בפרמיירליג, שהחלה עוד בחודשי האביב, הלכה והתעצמה בעונה החדשה - ולא עזר אפילו רכש נפלא בדמותו של טאנגי אנדומבלה. שחקנים רבים כבר לא רצו להיות שם. הראש שלהם היה במקום אחר. במקום לחזור מפיגור, טוטנהאם איבדה יתרון פעם אחר פעם. היא התפרקה בקלות. הסגנון עדיין היה שם, וכך גם האיכות, אבל רוח הלחימה נעלמה. המחצית הראשונה מול באיירן מינכן בליגת האלופות היתה נהדרת מבחינת התרנגולים, אבל הם ספגו בסופו של דבר תבוסה היסטורית בתוצאה 7:2. זה היה רק סימפטום לתופעה. "ידעתי שלא יהיה קל עם סגל של שחקנים לא מפוקסים. דרוש זמן כדי להחזיר את העסק לקדמותו. אנחנו צריכים להיות ביחד, להימנע מכך שלכל אחד תהיה אג'נדה משלו. נזדקק לסבלנות על מנת להשיב את הלכידות הזו", העיד פוצ'טינו.
ואולם, ייתכן שאי אפשר להשיב אותה. ייתכן שהעסק לא יכול לחזור לקדמותו. לו היה מנצח את ליברפול בגמר, היה פוצ'טינו עוזב את התפקיד, והוא לא הסתיר זאת. היה עליו לעשות זאת גם אחרי ההפסד לקלופ. הוא עשה עבודה יוצאת מהכלל, אבל הפרק הזה תם. ואם הוא לא השכיל לעשות את הצעד הזה לבדו, נאלץ לוי לקבל את ההחלטה בשבילו. זה לא קל, כי ההערכה ההדדית גדולה למרות המתח והמחלוקות, והיו"ר יודע שמדובר באחד המנג'רים הטובים בתולדות המועדון. המטרה המקורית היתה להפוך לחברה הקבועה בליגת האלופות אחרי בניית האיצטדיון החדש, ופוצ'טינו עשה זאת הרבה קודם לכן. אבל עכשיו זה נגמר, וחייבים לשחרר את כולם.
זה לא יום עצוב. אפשר להסתכל לאחור בסיפוק ולתכנן בשקיקה את העתיד. כל אחד והעתיד שלו. עתידו של פוצ'טינו עשוי להיות טוב אפילו יותר, והוא ימצא את עצמו בקרוב בקבוצה גדולה מטוטנהאם. לתרנגולים לא יהיה פשוט למצוא יורש, אבל גם הם ירוויחו מעזיבת העילוי. לא היה טעם להעמיק את המשבר כאשר הסוף ידוע מראש. גארי ליניקר: "בהצלחה עם מציאת מחליף טוב יותר. זה לא יקרה". והוא כנראה צודק - יהיה קשה מאוד להיכנס לנעליו של פוצ'טינו ולשחזר את מעשיו בחמש השנים. אלא שפוצ'טינו עצמו לא יכול להיכנס לנעליים האלה כרגע. בהשוואה לפוצ'טינו מודל נובמבר 2019 בטוטנהאם עצמה, יש הרבה אלטרנטיבות טובות יותר.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק
ליגה אנגלית 2019/20
קבוצה משחקים נצחונות תיקו הפסדים שערים נקודות 1 ליברפול38 32 3 3 33-85 99 2 מנצ'סטר סיטי38 26 3 9 35-102 81 3 מנצ'סטר יונייטד38 18 12 8 36-66 66 4 צ'לסי38 20 6 12 54-69 66 5 לסטר סיטי38 18 8 12 41-67 62 6 טוטנהאם38 16 11 11 47-61 59 7 וולבס38 15 14 9 40-51 59 8 ארסנל38 14 14 10 48-56 56 9 שפילד יונייטד38 14 12 12 39-39 54 10 ברנלי38 15 9 14 50-43 54 11 סאות'המפטון38 15 7 16 60-51 52 12 אברטון38 13 10 15 56-44 49 13 ניוקאסל38 11 11 16 58-38 44 14 קריסטל פאלאס38 11 10 17 50-31 43 15 ברייטון38 9 14 15 54-39 41 16 ווסטהאם יונייטד38 10 9 19 62-49 39 17 אסטון וילה38 9 8 21 67-41 35 18 בורנמות'38 9 7 22 65-40 34 19 ווטפורד38 8 10 20 64-36 34 20 נוריץ'38 5 6 27 75-26 21