עונת הקונצרטים: הרוח הקבוצתית המיוחדת שמאחורי הרצף של מכבי תל אביב

בווידאו: התגובות לניצחון מכבי תל אביב על אלבה ברלין

פט ריילי הוא האיש שהגה את המושג "מחלת האני" (The Disease Of Me) - התפיסה לפיה שחקן יחיד שמאמין שהישגיו האישיים חשובים יותר מאלו של הקבוצה עלול לטרפד את הצלחתה. הניסיון מלמד ש"מחלת האני" מדבקת, וכששחקנים רואים שעמיתיהם נוהגים באנוכיות, סביר להניח שגם הם יחקו אותם, מתוך קנאה או כעס: יחשבו על הסטטיסטיקות האישיות, לא ימסרו, יקחו זריקות רעות, יפגינו שפת גוף שלילית. בקיצור, מכבי תל אביב של ארבעת העונות הקודמות - לפחות בחלקן הגדול.

למרבה המזל, בכדורסל ובספורט קבוצתי בכלל קיימת גם תופעה הפוכה, גם היא מדבקת: מחלת האנחנו. שחקנים שמוסרים להם מוסרים בחזרה, בידיעה שהכדור ככל הנראה ישוב לידיהם, בהתקפה הזאת או בזו שאחריה; כששחקנים זוטרים מבחינים שכוכבי הקבוצה משקיעים את המקסימום בהגנה, גם הם יתאמצו יותר; כששפת הגוף על הספסל חיובית ונלהבת, גם אחרון המחליפים יעודד את השחקנים על המגרש. מאמנים יכולים להעביר קריירה שלמה של תסכולים, אכזבות וחרב פיטורים מעל לראשם רק בשביל התחושה הממסטלת והנדירה כל כך שבה הקבוצה שלהם עושה לפתע בדיוק מה שהם רוצים, שהוראותיהם מיושמות במלואן וכשכמעט כל התקפה נגמרת בסל - בדרך כלל אחרי אסיסט.

זה בדיוק מה שיאניס ספרופולוס חווה בשבועות האחרונים, ובמיוחד נוכח ההתפוצצות אמש בויטוריה מול באסקוניה. זה התחיל בצעדי תינוק - ניצחון ביתי בשיניים על הכוכב האדום החלשה, עוד משחק נטול השראה מול ולנסיה, ואז ניצול המשבר של פנרבחצ'ה כדי לצבור ביטחון - ומאז מכבי כבר לא מסתכלת לאחור: 90 נקודות ו-25 הפרש בפיראוס, 104 נקודות ו-26 הפרש נגד אלבה בבית, 113 ו-30 הפרש מול באסקוניה בחוץ. יש דברים שלא צריך לפרש ולהתעמק בהם כדי שמשמעותם תובן, נניח 17 מ-29 לשלוש ו-28 מ-43 מ-2, או 16 מ-27 מחוץ לקשת של סקוטי ווילבקין בארבעת המשחקים האחרונים, או 33 נקודות (ב-6 מ-8 לשלוש) של ג'ון דיברתולומאו בשני המשחקים האחרונים - אחרי שבששת הראשונים קלע 37 במצטבר. אלייז'ה בריאנט, בוגר הפועל אילת אחד, נראה טוב בהרבה מפריאה הנרי, בוגר הפועל אילת אחר, אף שהאחרון כבר עבר ביורוקאפ. טיילר דורסי, בחירה 41 בדראפט, חד ויעיל יותר מניק סטאוסקאס, בחירה מספר 9. כספי לא משחק? קווינסי אייסי ממלא את מקומו באופן כמעט מושלם. טאריק בלאק בבעיית עבירות? אותלו האנטר מפלצתי מתחת לסלים.
ואלו לא רק המספרים - זה גם הסגנון: רוב הסלים משלוש מושגים אחרי הנעת כדור, כתוצאה מניצול של כיסוי היריבה בפיק אנד רול או אחרי חדירה והוצאה או במסירות בתוך הצבע, תחום שבו יובל זוסמן הצטיין אתמול.

ההתקפה של ספרופולוס עדיין פשוטה, אבל השחקנים מבינים אותה ומזיזים את הכדור במהירות בלי כדררת מיותרת - שונה כל כך מאשר בעונה שעברה או בתחילת העונה הנוכחית. המאמן היווני שולף גם כלי נשק מתוחכמים יותר, כמו פיק אנד רול נמוך לנמוך - ווילבקין לוולטרס - שמסתיים בעוד פלואטר של הרכז הנהדר, שנותן כרגע עונה טובה יותר מזו של קוסטאס סלוקאס, השם הגדול שמכבי חלמה עליו בקיץ. בהזדמנות אחרת מסדרים לווילבקין שתי אופציות יציאה לקליעה, והוא בוחר לצאת על חסימה מדורגת וכמובן דופק עוד שלשה.

ובניגוד מוחלט לכדורסל של ספרופולוס ביוון, מכבי רצה נהדר להתקפות מתפרצות, עדות לכך שהיווני גמיש ויודע להתאים את עצמו לסגל השחקנים. וכמובן, ההגנה: אגרסיבית, אקטיבית, מצופפת בצבע אבל גם חכמה בכיסוי (לדוגמה, דיברתולומאו לא נותן עזרה בחדירה כשהוא מופקד על סטאוסקס המסוכן), כשכמעט כל חדירה מסתיימת בדיפלקשן (נגיעה בכדור) במקרה הרע וחטיפה במקרה הטוב.

מובן שהיכולת הזאת לא תימשך לנצח. מכבי קולעת בשלושת המשחקים האחרונים ב-41 מ-79 מופרעים לשלוש, ואלו מספרים שגולדן סטייט של סטף קרי וקליי תומפסון בשיאם לא הכירה. לכן, היכולת הירודה של היריבות הפוטנציאליות של הצהובים - ואלו עדיין לא ריאל מדריד וברצלונה - מעודדת לא פחות מהיכולת המצוינת שלהם. באסקוניה, שהייתה שם בעונות הקודמות, היא קבוצת יורוקאפ מחוזקת בטורניקה שנגליה; שתי היווניות, אולימפיאקוס ופנאתינייקוס, הידרדרו; ועם הכל הכבוד לקסמים של שאראס, גם ז'לגיריס נחלשה. כרגע, הצהובים הם פייבוריטים להעפלה לטופ 8, משפט שהיה דמיוני בעונות הקודמות. ככה זה כשנדבקים במחלות טובות.