זאק לאבין הרג את האולם עם דאנק שקבע 105:115 לשיקגו והוריד את ההורנטס לפסק זמן. כ-4,000 מקומות ריקים ביציעים ואלה שמלאים בטוחים: פיגור שיא במשחק, שבע דקות לסוף, מזה הם לא חוזרים. ואז, במסכי הענק החלה לפעול הדאנס-קאם, אחותה החורגת של הקיס-קאם; כלומר במקום נישוקים, ריקודים. אם היו מנסים את זה בארץ או באירופה, איפה שהאוהדים באים לנצח ולא להשתחרר, המצלמה היתה חוטפת התעלמות רבתי או איזו אצבע משולשת — אבל באמריקה, בטח בשארלוט, הניצחון הוא לא מהות הכל. למעשה, לרוב הוא בכלל לא מגיע. אז מה עושים, אפילו שנמצאים ברגע השפל של המשחק? רוקדים. והם רקדו, כל האולם גאט דה ג'יגי ווית' איט.
מה אתם יודעים, זה עזר. הרוקי פי ג'יי וושינגטון תפר שלשה - אחת משבע שלו, שיא NBA להופעת בכורה של שחקן מעבר לקשת; אחריו דבונטה גרהאם הצעיר דפק שתיים רצופות, מתוך שש שלו בערב ו-23 של הקבוצה, עוד שיא ליגה למשחק בכורה; דוויין בייקון, שאשתו או חברה שלו או אחותו או עלמה שממש אוהבת את דוויין בייקון ישבה שורה לפנינו, קלע שני סלים רצופים אף הוא - והריקודים מחקו עשר נקודות הפרש בדרך לניצחון די מפתיע של הצרעות, 125:126. כמה מפתיע? איש מועדון שמכיר את אחי עבר ליד הכיסאות שלנו ודפק פרצוף של 'לזה לא ציפינו'.
כמו הטיימאאוט של הריקודים ככה כל הערב: חגיגה מושלמת של פאן ותרבות. לכדורסל לא ממש ציפו כאן, בטח שלא לניצחונות. התרגלו. ככה זה בבסיס האוהדים של אחת הקבוצות השקופות בספורט האמריקאי - ולא במובן הכלכלי. שארלוט שקופה עד לא קיימת, מאז הניינטיז לא באמת התחרתה על משהו, הכוכב הכי גדול שנבחר בדראפט בשנים האחרונות הוא אולסטאר די אפור שכבר עבר לבוסטון, על טריידים סקסיים בכלל אין מה לדבר וגם לא על רגעי מפתח. לא תחרותית, לא נמושה, פשוט כלום, לא כאן ולא כאן. להיות אוהד של הקבוצה זה אפילו לא להיות מצולק - זה פשוט להיות לא רלוונטי. ודווקא כשהעונה שנפתחת היא מול שיקגו, זה צורם עוד יותר. כי אם צריך להגדיר את שארלוט הורנטס במשפט אחד:
קבוצה שהיא ההפך ממייקל ג'ורדן.
ג'ורדן לא באמת יוצא מהכותרות אבל חזר אליהן השבוע בגדול כשפסק, בין אם בצחוק או ברצינות, שסטף קרי לא ברמה של היכל התהילה כרגע. הדעות כאן לגבי סטף הן קונצנזוס, אבל לא הוא האישיו. האישיו הוא ג'ורדן, היכל התהילה בזכות עצמו, השחקן הכי גדול בתולדות המשחק, המותג הכי גדול בתולדות הספורט ובשנים האחרונות הפך לפילנטרופ אדיר במגוון תחומים. וכמו שהוא "הכי-הכי" בכל דבר שידו נוגעת, כנראה כבר אפשר לקבוע: הוא הבעלים הכי גרוע ב-NBA. ולפני שכולכם קופצים עם "ג'יימס דולן!" או "פיניקס!!" או "הקינגס!!!!", שבו בשקט רגע ותחשבו על זה רגע. אני מבטיח לכם שבסוף תשתכנעו - בשקלול הכול, תוך התחשבות בכל התכונות שהיו אמורות לסייע לו להסתדר בתפקיד הזה, בליגה הזו, עד כה - אין חלש מהוד אווירותו. הוא לקח קבוצה שהיתה פעם טובה ואז רעה מאוד והפך אותה לדבר הכי נורא - לאוויר.
ובגלל שזו אמריקה, ומדובר בליגה שוויונית, כל הכוונה ב"גרוע" היא לניהול הכדורסל שלו. זה לא טביביזם, אין כאן ריסוק מחלקות נוער, האולם נראה מתוקתק, אחלה חניה, הבידור משובח - במחצית הופיעה שיאנית גינס בהחזקת שמשיות על האצבעות, מרשים! אנחנו מדברים כדורסל:
מאז לקח את החלק הארי על הבעלות במועדון, בחירת הדראפט הכי טובה והיחידה המוכחת עד כה היתה ווקר; רשימת הפספוסים לא נגמרת - לא קוואי, לא יאניס, לא מיצ'ל - כן ביסמרק ביומבו; המאמנים ממשיכים להתחלף; אפס הופעות בסיבוב השני של הפלייאוף, שתי הופעות בסיבוב הראשון; עסקאות הפרי אייג'נטס הטובות אצלו מסתכמות ב… מ…. על מה דיברנו? כדי לסכם, כאילו כל חזונו עד כה הוא לשים את הקבוצה בדיוק בין טבעת אליפות לבחירה מספר 1 - בינוניות בלתי מוסברת. במקום Buzz City, מספיק לקרוא לה zzz City.
"ברור לי שלמייקל יש איזו תוכנית עבורינו", אומר מייסון, אוהד הורנטס לבוש בחולצה של ג'ורדן מימיו באוניברסיטת צפון קרוליינה. "פשוט לא ברור לי מה התוכנית". "הוא השחקן הכי גדול אי פעם", הוא ממשיך, "אבל כבעלים הוא מתקשה לקבל את ההחלטות הנכונות. כנראה שהוא לא מתאים לכהן בתפקיד הזה. לתת לקמבה ללכת ולהביא במקומו את רוז'יר? מקצועית, המהלכים שלו מפוקפקים".
רוז'יר ירצה לשכוח את הופעת הבכורה שלו במדים החדשים. את 19 מיליון הדולר השנתיים הוא ייקח לבנק בשמחה, אבל כשהמשחק הגיע לרגעי הכרעה, טרי הגיע לספסל. כמוהו גם מרווין וויליאמס, 15 מיליון לשנה, ומונק, שג'ורדן העדיף על פני דונובן מיצ'ל לפני שנתיים. ביומבו (17 מיליון לשנה) וקיד-גילכריסט (13 מיליון) אפילו לא נכנסים לסגל. באטום, 26 מיליון אקזוטיים לשנה, שיחק פה ושם עד ששבר אצבע. אפשר להתלהב מניצנים של אסטרטגיית 'ישחקו הצעירים לפנינו' - את המשחק סגרו לצד קודי זלר הרוקי וושינגטון, ברידג'ס (3.7 מיליון), בייקון (1.6 מיליון) וגרהאם (1.4) - אבל ברגע ש-95 מיליון דולר נמצאים על הספסל כשזה חשוב, אין ספק - בנית חרא של מגדל. אולי לפחות עכשיו החליט להפקיר את המרפסות בשביל היסודות.
אל תפספס
ג'ו ותומאס הם ילדים, בני 16 ו-15. הם לבושים בחולצת רוז'יר והרגע הכי גדול שהם ראו מהקבוצה שלהם היה ניצחון במשחק 5 בסיבוב הראשון מול מיאמי פוסט לברון - בדרך להפסד בסדרה, כמובן. "אנחנו לא מצפים לכלום", הבהיר תומאס את העניין מיד מהתחלה. "ג'ורדן בעלים רע", ממשיך ג'ו, "אני לא אוהב את בחירות הדראפט שלו ולא את המהלכים. ביומבו, קמינסקי, נו, באמת. זה לא כיף - תביא את היאניס הבא". בני כמה תהיו כשהקבוצה תהיה באמת תחרותית? שאלתי. "שנה שנייה בקולג'", תומאס מגחך, וג'ו מבהיר: "ואנחנו בסדר עם זה". ככה זה - האוהדים של שארלוט כל כך סבלניים, שזה מדהים. "אף פעם לא זכינו", ג'ו אומר, "למה שנהיה לחוצים?". אפס דאגות, ג'ו. כמה דקות אחר כך יזכה בחולצה שנורתה לעבר היציע; בסוף המשחק הנסיך יזכה גם בכדור שנזרק לכיווננו. הייתם מעדיפים בעלים אחרים? שניהם פוסקים: "כן".
באותה השורה אך מן הצד השני, גם של השנתונים, יושבים לין ודייויד לאקי, סבתא וסבא מדרום קרוליינה. 14 שנים הם מנויים, כל עוד יש קבוצה בעיר הם מגיעים, שעה נסיעה בפקקים, ובניינטיז הזוהרות - עם לארי ומגסי ואלונזו ואבא של סטף - הם היו מגיעים למשחקים ונהנים. "ג'ורדן לא בעלים טוב", אומר דייויד. "הוא לא מראה שיפור", אשתו מוסיפה. "אני לא חושב שהוא מגיע למספיק משחקים כדי לתמוך בשחקנים, בטח לא כמו בעלים אחרים. לא כמו קיובן", והאישה ממשיכה: "לא כמו באלמר". "הוא השקיע הרבה כסף בהרבה שחקנים", היא מנתחת, "ואין לנו כסף לאחרים, ולא לטריידים". מתי אתם חושבים שהקבוצה תרוץ חזק? שניהם, מפוכחים כמו שהם ותיקים, עונים: "בעוד יותר מדי שנים".
orenjos@walla.co.il
