פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מי רוצה להיות מיליונר: ההבדל המהותי בין לברון לסאדיו מאנה

        בזמן שלברון ג'יימס התנהג בחמדנות והרס לעצמו תדמית שבנה במשך שנים ארוכות, סאדיו מאנה סיפק נאום קטן וקיטשי והחזיר קצת את הפרופורציות לעולם הספורט. על האיש שזוכר מאיפה הוא הגיע, וזה ששכח

        מי רוצה להיות מיליונר: ההבדל המהותי בין לברון לסאדיו מאנה
        עריכת וידאו: מתן חדד

        אחד הדברים הכי מבאסים בלהיות אוהד ספורט מבוגר זה הפרופורציות שאדם פתאום מקבל על החיים. המבט המפוכח, הארור הזה. ההבנה הכואבת, המאכזבת, שספורט זה לא הדבר המהותי ביותר אלא רק שעשוע, זוטות. כשאתה מוצף בטרדות חייך, ומודאג מ"דברים רציניים", ופתאום מקבל התראה לטלפון על עוד ציטוט עבש של מאמן קבוצת כדורגל בישראל ותוהה למה זה אמור לעניין אותך. או ברגעים קשים יותר, שלא נדע, כשאתה יושב חרד במחלקת ילדים בשניידר עם הילד שלך ופתאום נכנסים כמה ספורטאים ומרגשים עד דמעות את הילדים ואת ההורים, וכולם שוב צנועים וענווים ו"מקבלים פרופורציות".

        וזה באמת חשוב לשים דברים במקומם, להיזכר כל הזמן מה הסיפור ואיפה אנחנו עומדים, אבל פעם זה לא היה ככה. פעם "הדאגות לא היו אמיתיות", פעם היינו קמים במיוחד ב-4:00 בבוקר וקובעים בפאב בתל אביב כדי לראות משחק ראגבי עם אוהדים אנגלים ואוסטרלים כדי לספוג כמה שיותר ספורט וחוויות, כאילו אין שום דבר אחר חשוב יותר לעשות. פעם לא היינו נרדמים בלילה שלפני משחק, מתהפכים במיטה מרוב מתח ופנטזיות על איך ננצח ואיך נחגוג, ואילו עכשיו לא רק ששנתנו אינה נודדת לפני משחק, אלא מופיעה במהלך המשחק עצמו.

        וכך בימים האחרונים האוהד המבוגר מצא את עצמו מודאג מידיעת ספורט אחת בלבד: מצבו של חביב אוחיון. קבוצות משחקות זו מול זו, אלפי מילים נשפכות לכל עבר, מאות ידיעות וכותרות מופיעות על מסך הטלפון ומגוללות מעלה ומטה באצבע נמהרת ובפרצוף אפאטי, אבל רק למראה הדיווחים על השוער הצעיר הפרצוף נדרך בדאגה אמיתית לגורלו. אדם חושב לא רק על חייו של בחור צעיר, אלא על מה שעובר על ההורים שלו, על המשפחה שלו, איך החיים יכולים להיהרס בנפילה אחת, כמה הכל עדין ושברירי, ושוב הספורט נדחק הצדה ונראה כמו שעשוע קליל שחבל לקחת כל כך ברצינות, ושלפעמים מוגזם ומיותר לייחס אליו רגשות אמיתיים כמו חרדה או שיברון לב.

        כי מה לעשות, העיניים נפקחות עם השנים, ומה לעשות, יש דברים חשובים יותר מספורט, ואחד מהם למשל הוא חופש הדיבור. מדובר בערך כל כך בסיסי שלפעמים הוא נראה מובן מאליו, אבל בכל פעם שהוא מתערער או כאשר מפקפקים בזכותו או בלגיטימיות שלו, מרגישים פחד אמיתי, שמערער את כל היסודות והיציבות. ועם זה לברון ג'יימס הסתבך. עם ערך מהותי, בסיסי, שלאורך ההיסטוריה אנשים הקריבו את חייהם במלחמה עליו. אין טעם להיכנס להיכנס לדיונים פוליטיים ולשאול עד כמה התמיכה של דריל מורי במפגינים בהונג קונג מוצדקת (כישראלים אנחנו יודעים עד כמה זה מרתיח שאנשים מבחוץ מבקרים ונוקטים עמדה על המצב הפוליטי בלי להכיר את העובדות לעומק), אבל דבר אחד ברור: התגובה הסינית הקיצונית הפחידה את לברון, הוא נבהל, ולא מהסיבות הנכונות.

        סאדיו מאנה שחקן ליברפול מתפלל (רויטרס)
        פרארי? נסו אוכל, מגורים וסיוע לנזקקים. מאנה (צילום: רויטרס)

        אפשר להבין מה עובר על אדם שמגלה שבגלל ציוץ "מיותר" אחד, הוא עומד לאבד עשרות מיליוני דולרים. אפשר להבין את הבהלה של כדורסלנים שמגיעים לסין ורואים לנגד עיניהם איך בגלל ציוץ אחד מורידים מקירות הבניינים את שלטי הענק עם התמונות שלהם, איך לנגד עיניהם מקלפים מהפרקט מדבקות של ספונסרים, איך מבטלים להם אירועים מסחריים וחוזי פרסום, איך הכסף נוזל להם מהכיסים ולא באשמתם. מנגד, כדאי לזכור שלברון ג'יימס הוא מולטי מיליונר. תאגיד של איש אחד. הוא הרוויח לאורך הקריירה מאות מיליוני דולרים, ועוד מאות מיליוני דולרים מובטחים לו להמשך חייו. הרבה אחרי שיפסיק לשחק, כסף יזרום לו לחשבון הבנק ממכירות נעליים עם התמונה שלו, בלי שיתאמץ. האם כל כך נורא לצפות ש"הילד מאקרון, שתמיד זוכר מאיפה הוא הגיע", יפסיק להילחץ לרגע מאובדן הכנסות, ויתמסר לערכים מהותיים יותר?

        וגם אם הוא לא דואג רק לעצמו ולריץ' פול ידידו, גם אם הוא דואג לשחקנים עצמם, לשחקני המשנה, שלא חתומים על חוזי ענק ומקבלים חוזה מינימום, ובכן, הפתעה: גם על אנשים שמרוויחים 2 מיליון דולר בעונה לא צריך לרחם. זו לא רק הצביעות שמקוממת כל כך הרבה אנשים בארה"ב ופגעה קשות בתדמית של לברון כלוחם חברתי, אותה טיפח במשך שנים; זו גם החמדנות, של עוד מיליארדר מרופד שמתלונן על אובדן הכנסות, ולעזאזל כל השאר.

        לברון ג'יימס, לוס אנג'לס לייקרס, במהלך הביקור בסין (GettyImages)
        עוד מיליארדר מרופד שמתלונן על אובדן הכנסות, ולעזאזל כל השאר. לברון (צילום: GettyImages)

        בדיוק בגלל זה ציטוט השבוע שייך לסאדיו מאנה. וסלחו לנו על הקלישאה על הנער שהגיע מכפר קטן בסנגל ונסע שעות באוטובוס עם נעליים קרועות על מנת להיבחן בקבוצת נוער בעיר הגדולה. סלחו לנו על הקיטש, על האמירות הבנאליות, על המובן מאליו, על האיש שכן זוכר מאיפה הוא הגיע - אבל לפעמים צריך מישהו שיחזיר את הפרופורציות. "למה שארצה עשר מכוניות פרארי או 20 שעוני יהלומים או שני מטוסים פרטיים?", אמר כוכב ליברפול, "מה החפצים האלה יועילו לי או לעולם? הייתי ילד רעב, נאלצתי לעבוד בשדות, שרדתי ימים קשים, שיחקתי כדורגל יחף, לא זכיתי לקבל חינוך, לא היו לי הרבה דברים, אגל כיום בזכות מה שאני מרוויח מכדורגל אני יכול לעזור לאנשים.

        "בניתי בתי ספר, בניתי מגרשי כדורגל, סיפקתי בגדים, נעליים ואוכל לאנשים שסובלים מעוני קשה, בנוסף כל חודש אני נותן 70 יורו לכל אדם באזור קשה מאוד בסנגל ותומך במשפחות שלהם. אני לא צריך מכוניות יוקרה, בתים מפוארים או חופשות יוקרתיות. אני מעדיף שהאנשים שלי יקבלו חלק קטן ממה שחיי הכדורגל העניקו לי".