בין אייסי לג'ייסי: על שנייה אחת שעשתה הבדל של ערב שלם במדריד

אתונה. פיראוס. ברצלונה. איסטנבול. קובנה. מדריד. מוסקבה.

אשתקד, במשך שלושה חודשים, דילגה מכבי תל אביב מטרמינל לטרמינל, וחיפשה אחר ניצחון החוץ המפתיע והבלתי מתוכנן שיקנה לה מקדמה בימים סגריריים. יותר מחצי עונה נדרשה לה עד שמצאה אותו במחזור ה-18 מול צסק"א, והשפעות המשנה שלו כמעט הספיקו כדי להפוך עבורה את הקמפיין כולו; אמש (חמישי), נדמה היה שהחיפושים הסתיימו עוד לפני שהחלו, והצהובים נגעו בשבירת ההגשה כבר במחזור השני.

אלא שהיריב הציל את נקודת השבירה, שיגר אייס מהדהד במאץ' פוינט, ואם כבר במושגים מעולם הטניס עסקינן, אז מכבי מוצאת את עצמה בפיגור 15:0. במקום לחגוג ניצחון הרואי על ריאל מדריד, היא עומדת כעת על 15 הפסדים רצופים בספרד. יאניס ספרופולוס רחוק מאוד מהבור שאליו נקלע נבן ספאחיה בעונה שעברה, וכעת מצפים לו שלושה משחקי בית רצופים, אבל אחרי הכמעט קאמבק בשבוע שעבר והכמעט ניצחון אתמול - רגשות התסכול, ההחמצה וגם האשמה, שמן הסתם מציפים אותו, הם מוצדקים בהחלט.

לטקסטים שבאים אחרי אירוע ספורטיבי יש נטייה להיכתב הפוך: במקום לנתח את הגורמים שהובילו לתוצאה הסופית, התוצאה היא זו שמולידה את ההסברים. אבל המקרה הזה שונה. מכבי תל אביב הוציאה יותר משהייתה אמורה להוציא מהמשחק. היא הייתה קרובה ליעד שספק אם בעצמה האמינה שתצליח לכבוש - ולא מהסיבות ה"נכונות". זה לא היה מפגן קבוצתי במיוחד, ולא היו בו אלמנטים יצירתיים מדי בבניית תוכנית המשחק, אלא בעיקר התעלות של בודדים (ולא מעט בודדים), שכמעט פיצחה את המכונה המשומנת של פאבלו לאסו וגרמה לה להיראות כבדה ומסורבלת.

תשעה אסיסטים מסרו השחקנים בכחול לאורך הערב כולו. לא מדובר בשיא שלילי, כי לפני שש שנים וחצי נתקעה הקבוצה על שמונה. גם זה קרה, איך לא, במשחק חוץ מול ריאל. אבל איזה הבדל: ב-2013 היא קלעה 53 נקודות והובסה ב-26 הפרש; ב-2019 היא הגיעה ל-85 וכמעט כמעט ניצחה.

הכתובת הייתה על הקיר מהרגע שבו עומרי כספי הושבת. בהיעדר רכז יוצר, שמנהל את המשחק ומנסה לערב בו כמה שיותר אנשים, הפך מספר שבע לסוג של פוינט פורוורד על תקן סדרן, שלוקח את השומרים שלו לטיולים עם הגב לסל - ומשגר מסירות לאי אילו כיוונים. בחמשת המשחקים שבהם שותף מאז גביע ווינר הוא עמד על 18 אסיסטים לעומת שבעה איבודים. בהיעדרו - האסיסט הראשון שהגיע מגארד במכבי נרשם רק 22 שניות לסיום הרבע הראשון, ובמחצית היו לקבוצה כולה ארבעה בלבד (שניים מהם מידי טאריק בלאק).

זה כמעט עבד (1) כי אתמול, אולי בפעם הראשונה זה יותר משנה, מכבי קיבלה את סקוטי ווילבקין ההוא, שעבורו שילמה כל כך הרבה כסף. אותו ווילבקין שקלע את הסלים המכריעים בניצחון המדהים של דרושפאקה במדריד בפלייאוף ב-2017; אותו ווילבקין שסחב במו ידיו את הטורקים לזכייה ביורוקאפ ב-2018, עם שלשות סטפ בק, קליעות מטורפות ומשחק סוליסטי שנועד להבליט את מי שהוא, ואין עוד מלבדו - שחקן שכונה. שכונת פאר.

כזה הוא ווילבקין שמכבי תל אביב רכשה מלכתחילה: זה שקלע 11 מתוך 22 נקודותיו ברבע האחרון, שפגע ב-4 מ-5 מהשדה בדקות ההכרעה, ולא נתן לשומריו לבלבל אותו גם כשסחב רגל.

זה כמעט עבד (2) כי לצד הנורה האדומה, העמידו הצהובים עוד נתון נדיר: הם איבדו רק שבעה כדורים, הכי מעט - כמובן - מאז ההפסד הביתי לריאל ב-2014, שבו נעצרו על חמישה איבודים (ושוב הפסידו בנקודה). לשם השוואה, פנרבחצ'ה של ננדו דה קולו וקוסטאס סלוקאס איבדה 17 פעמים במדריד רק לפני שבוע.

וזה כמעט עבד (3) כי כמעט כל שחקן שעלה לפרקט, מצא את הדרך לנפק מעצמו תרומה משמעותית. ג'ון דיברתולומאו, שבדומה לווילבקין מתקשה כל כך להתמודד עם הפיזיות של רבים מהגארדים היריבים ביורוליג, הרגיש בנוח דווקא מול אלה שבלבן וקבע שיא קריירה של 15 נקודות ב-16 דקות; אלייז'ה בריאנט מתחיל להריח, להישמע ולהיראות כמו גניבה אפשרית; ג'ייק כהן היה היחיד שהצליח לייצר נקודות מעמדת הפאוור פורוורד; וטיילר דורסי עוד לא הצליח לאפס כוונות, אז הפגין נוכחות בתחומים אחרים וסייע במאבק על הכדורים החוזרים.

את הסנט שחסר ליורו אפשר לאתר בחביות אחרות. לדוגמה, בלאק. ההחתמה הכי חשובה שהצהובים ביצעו בקיץ לא קשורה למי מהשחקנים החדשים, אלא לסנטר שהאריך את חוזהו. אחרי עונת התאקלמות, הוא אמור לפרוע את השטרות ולהפוך לאחד משחקני הפנים הדומיננטיים והיציבים ביורוליג - והוא אכן יהיה כזה.

אבל יש טקס זובור קבוע שבלאק לא עבר, כי את שני המפגשים עם ריאל אשתקד הוא החמיץ בשל פציעות. מאז נחת אדי טבארס בבלאנקוס לפני שנתיים, הוא המתין מתחת לסל במדריד לטובי הסנטרים באירופה והפיל אותם בזה אחר זה. כשיאן וסלי וברנדון דייויס ביקרו אותו לראשונה באולמו הביתי, הם קלעו רק שתי נקודות. ונסן פוארייה הסתפק בארבע, בריאנט דאנסטון נעצר על חמש, ניקולה מילוטינוב הגיע לשמונה, וג'ורדן מיקי פגע ב-0 מ-7 לשתיים וב-4 מ-18 מהשדה, עד שהבין שאם אי אפשר לנצח אותו, עדיף להצטרף אליו.

אתמול, כאמור, הגיע תורו של בלאק. ריאל סיימה את המשחק ללא חסימה אחת לרפואה, ובמשך 19 דקות וחצי על המגרש קלע טבארס סל אחד בלבד, אבל הנוכחות המעיקה שלו שיבשה (שוב שיבשה, יש לומר) לגבוהי היריבה את החיים. בלאק האימתני נראה לפתע שדוף ואבוד. החברים שלא פיטמו אותו בכדורים - לא בדיוק עזרו, וגם הוא לא תרם לשיפור המצב והסתבך בעבירות שטותיות.

ככל שהפחד מטבארס הלך והתגבר, כך נשכח מיקי. לעיתים קרובות, המעבר מקבוצה קטנה וצרה למועדון גדול, לחוץ ועתיר כוכבים הוא מעבר מסתכל ואפילו טראומטי. לא בשביל מיקי: כשהגארדים שלצידך הם פאקו קמפאסו, סרחיו יוי ופאביין קוזר, קל יותר להתבלט מאשר לחיות על הפירורים שמשאיר אלכסי שבד.

במחצית הראשונה מיקי הספיק לבצע 20 פעולות בעשר דקות וחצי, וכולן חיוביות (תשע קליעות מכל הטווחים, שמונה ריבאונדים וסחיטת שלוש עבירות); לאסו, כיאה ללאסו, התעלם מהשיאים הפוטנציאליים שעמדו להתנפץ, ושכח אותו על הספסל עד הרבע הרביעי - כדי שהזמן יתחלק באופן מתמטי בין שני הסנטרים שלו. 20 דקות וחצי הספיקו לאמריקאי כדי לכבוש את פסגת מדד היעילות במשחקי אמש (30).

בשבוע שעבר, מול הקו הקדמי הדליל יחסית של חימקי, חגגו ארבעת שחקני הפנים של מכבי תל אביב עם 71 נקודות מדד, תוך שהם פוגעים ב-17 מ-21 לשתיים. אתמול (כשכהן תופס את מקומו של כספי) הם דייקו ב-70 אחוזים, אבל זה היה רק 7 מ-10, והמדד המשותף לארבעתם עמד על 30 בלבד. ארבעה שחקני פנים כמו מיקי אחד ממול.

מי שצריך לקחת את הדף הסטטיסטי מהמשחק, לתלות אותו מעל הארונית בחדר ההלבשה ולכתוב עליו בענק "Never again" הוא יובל זוסמן. במשך עשר דקות הוא היה על הפרקט, וביצע אפס פעולות שנרשמות בטופס. לא זריקה ולא אסיסט, לא חטיפה ולא איבוד, לא ריבאונד ולא עבירה. אפס מאפס. וזה, אסור לו שיקרה שוב.

איגור קודלין ב-1996, אלמר בנט ב-2002, תיוס אדני ב-2003, ג'ייסי קארול ב-2019. קווינסי אייסי נתקע בחסימה, הצלף הבלתי נגמר של ריאל קיבל את חצי השנייה שהיה זקוק לה - וקיפול הציוד החל עוד כשהכדור היה באוויר. דורות שלמים של מאמנים, שחקנים ואוהדים לומדים בדרך הקשה: מי שלא מבצע עבירה בפלוס שתיים, הולך הביתה במינוס אחת.