אנחנו שומעים אתכן בנות, מבינים אתכן, קולטים מה עבר עליכן. היינו לצדכן בהיריון, ראינו את הגוף שלכן משתנה, מתנפח, מתחרפן, מתמלא בחיים חדשים, לא הבנו איך אתן יכולות לשאת את זה, תרתי משמע. ראינו את הטירוף ההורמונלי, איך אתן מריחות משאית זבל מקצה הרחוב או מלפפון חמוץ מהבית השכן, הסתכלנו עליכן בבעתה כשלפתע סתם כך פרצתן בבכי משיר ברדיו (מ"שלח לי מלאך" של משינה?! מה עובר עלייך, לעזאזל), ריחמנו עליכן שבשיא החום הלכתן עם כפכפים בפישוק רגליים כשלפניכן נשפכת בטן ענקית שבתוכה יצור חי ובועט, ואחר כך בחדר הלידה ישבנו כמו גלמים בצד, מטומטמים חסרי אונים, מנסים לשתוק ולא להפריע בעוד אתן מזיעות ונקרעות וצורחות, מתפקדות במאני טיים, משלימות את הנס והפלא, ובסוף לא הייתה לנו ברירה אלא להיכנע לקלישאה ולומר "היא הייתה גיבורה".
כי באמת כל לידה היא נס, כל לידה היא חוויה מופרעת שמשנה את הגוף ומשנה פרספקטיבה, ולכן עם השנים גם אנחנו למדנו את דיבורי הנשים ואמרנו על החברה הרזה ההיא "מה, ככה היא נראית שלושה חודשים אחרי הלידה? כל הכבוד לה". אבל השבוע זה כבר היה מוגזם. כי זו לא עוד אישה שעברה היריון והתאוששה והשתחלה לג'ינס הישנים או חזרה לטייץ שלה בשיעור פילאטיס. מדובר באלופות עולם, אמיתיות. בספורטאיות על, נשות על, אימהות על, שהתחרו מול יריבות בשיאן. שורה של חיות שריריות עומדות בשורה על קו הזינוק, ומי שמנצחת היא האמא הלביאה. לראות את שלי אן פרייז'ר פרייס ואליסון פליקס זוכות במדליות זהב כאימהות באליפות העולם באתלטיקה, הכיל את כל מה שאפשר לצפות מספורט: זה היה מרגש, מפתיע, מסעיר, ובעיקר מעורר השראה.
וכל זה כשספורט הנשים ממשיך לקרטע ולסבול מבעיות ישנות. בענף הספורט הכי שוויוני, זה שייצר את כוכבות הספורט הכי גדולות של דורנו - טניס - המצב מדאיג מאוד. אין דמויות סוחפות, אין עניין אמיתי, אין כריזמה, סרינה על אדיה האחרונים, אלופת ארה"ב האחרונה ביאנקה אנדרסקו יכלה להסתובב ברחובות תל אביב ואף אחד לא היה מזהה אותה, וגם השוויוניות המפורסמת והחשובה בענף נראית לא הוגנת, כשגמר הגברים מספק דרמה של חמש שעות וגמר הנשים נגמר תוך שעה. כדורסל נשים ממשיך להיות זניח ולא אטרקטיבי, ואומנם כדורגל נשים צובר פופולריות, אבל עדיין סובל מאפליה קשה וממאבקים על זכותו להתקיים. הוא לעולם לא יוכל להשתוות באטרקטיביות לכדורגל גברים, זה ברור, אבל העובדה שבכל העולם כדורגל נשים מקבל מהמדינה פחות כסף והקצבות מכדורגל גברים תיראה לנו עוד 50 שנה כעוד סצינה מ"מד מן", מוזר ותמוה, ארכאי ופרימיטיבי כמו עישון במטוס. וגם כשיש מונדיאל נשים והעולם מתרגש, "כאן11" רוכשים את זכויות השידור ומשדרים בקושי שלושה משחקים, בעוד שאילו היה מחסירים חצי משחק מטורניר הגברים המדינה הייתה משתגעת.
אבל עכשיו אנחנו בשנה אולימפית, ומאחר שזו שנה שבה מדליה היא משאת נפשנו, הרי שהשוויונית בשיאה. המשחקים האולימפיים מאז ומעולם סיפקו רגעי שוויון אידיאליים לנשים ולגברים - הרי נדיה קומנצ'י מפורסמת כמו יוסאין בולט וסימון ביילס כוכבת לפחות כמו קרל לואיס - וגם בישראל כולנו נושאים עיניים ללינוי אשרם, קטי ספיצ'קוב וגפן פרימו, כאילו כולנו צרכנים של תחרויות נשים ומקדמי שוויון. הדבר בולט מאוד באתלטיקה, האירוע שממשיך לייצר גיבורות, אבל גם זה לא מובן מאליו. אחרי שהספורטאיות בדוחא התלוננו, החליטו המארגנים לבטל את המצלמות שהותקנו על אדן הזינוק מאחר שהרגישו לא בנוח ושהן מצלמות מקרוב את האזורים האינטימיים שלהן. "אני בספק אם נשים היו מעורבות בפיתוח של הרעיון המטופש הזה", אמרה הרצה הגרמנייה ג'ינה לוקנקמפר. לכן, על הרקע הזה, היה יפה השבוע להיעצר לרגע, ולהתבונן בשתי הספורטאיות האלה, פליקס ופרייז'ר פרייס - שמניפות ביד אחד ילד, וביד השנייה מדליית זהב.
צריך להבין, למשל, שאליסון פליקס כבר עוד מעט בת 34. זו אליפות העולם השמינית שלה. רק לפני עשרה חודשים (!) היא ילדה. ולא סתם לידה. בשבוע 32 להיריון היא הגיעה לבדיקה שגרתית, והרופא שלח אותה ישר לבית החולים. היא הובהלה לניתוח קיסרי, כשהיא סובלת מרעלת הריון. היא נותרה מאושפזת אחרי הלידה, בעוד הבת שלה נותרה 29 ימים בפגייה. החיים של שתיהן היו בסכנה. היא צפתה מהצד בבת שלה מתקשה לנשום ונאבקת על חייה.
היא הבטיחה לעצמה שזה לא יקרה, אבל החיים שלה השתנו. היא הייתה בטוחה שלא תהיה "האמא המצויה", שלא תיתן להורות להשתלט על חייה, שהיא תתעקש להמשיך לישון שמונה שעות בלילה, אבל כמו רבות וטובות, גילתה שהכל התהפך. אין לישון, אין פרטיות, אין חיים. אחרי שישה שבועות מהלידה היא יצאה להליכה ראשונה, וגילתה כמה קשה לבצע פעולה פשוטה. השבוע, כמה חודשים אחרי זה, היא זכתה במדליית זהב מספר 12 בקריירה באליפויות עולם, ושברה את השיא של יוסאיין בולט.
גם שלי אן קיוותה ללידה טבעית, אבל הובהלה לניתוח קיסרי אחרי 13 שעות של צירים. בבית החולים היא צפתה בטלוויזיה באליפות העולם ונשבעה שתחזור, אבל הזהירו אותה שלא תפתח ציפיות. כמובן שאחרי הניתוח נאסר עליה לעסוק בפעילות ספורטיבית, והיא הושבתה לחודשים ארוכים. היא כבר ראתה את השנים חולפות בעודה נכנסת לעשור הרביעי של חייה, ראתה לנגד עיניה את הקריירה חולפת ונגמרת, שמעה את כל המספידים על כך שלעולם כבר לא תחזור להיות מה שהייתה, אבל היא לא נשברה. "אומרים שתינוק גומר לך את הקריירה? שלי רק התחילה עם הלידה", אמרה בחיוך האופייני שלה. השבוע, בגיל 32, היא הפכה לאמא הראשונה שזוכה בתואר מאז 1995, והמבוגרת אי פעם. בגמר היא גברה על דינה אשר סמית, חיה צעירה בת 23 ששברה את השיא הבריטי, ונאלצה להיות הסגנית של אמאל'ה.
בשלב הזה של החיים, שתיהן כבר יודעות להסתכל על הדברים בראייה מפוכחת. שתיהן יודעות להעריך את המסע שהן עברו, את הדוגמה שהן משמשות, את מה שהן מייצגות, את המשמעות והחשיבות שלהן. אליסון פליקס, למשל, כבר מזמן החליטה שהיא תנצל את כוחה. בשנה שעברה היא חשפה את נייקי וגילתה לעולם איך ענקית האופנה דרשה לקצץ לה 70 אחוז מחוזה החסות בגלל שנכנסה להיריון. לאחר מכן נייקי שינתה את המדיניות. "אני עדיין מחפשת את עצמי בחיי האימהות, החיים נראים אחרת", אמרה השבוע פליקס, "נלחמתי על החיים שלי, על החיים של הבת שלי, נלחמתי עבור אימהות ונשים, על מה שמגיע לי, ואני גאה מאוד להיות באליפות העולם, וזה רק מיוחד כשהבת שלי צופה בכל זה מהאצטדיון".
פרייז'ר סמית בזון אחר. הג'מייקנית, שגדלה באזור עני ואלים והפכה לאחת הספורטאיות האהובות במדינתה, הגיעה לאליפות עם שיער בכל צבעי הקשת ("אני ההוכחה שיש חדי קרן בעולם"), ניצחה כמו מלכה ורצה להניף את הבן שלה זאיון. וגם היא כבר חושבת על מורשת. "אני אסירת תודה ומתרגשת עבור הנשים הצעירות שיבואו אחריי, או עבור כל הנשים שעומדות על שלהן ועובדות ושומרות על הגדולה שלהן בדרך שלהן ומתעקשות להישאר מה שהן", כתבה באינסטגרם. אחר כך השתיים, שבעבר התחרו זו מול זו על המסלול, הצטלמו ביחד, באחווה. ניכר שהן לא סתם חוגגות את ההישג, אלא חולקות הבנה אמיתית שלמדליית הזהב שלהן יש משמעות מיוחדת, שזה מעבר למקום הראשון, אלא רגע שנחקק. "המסע שלנו לאימהות ובחזרה הוא גדול מאיתנו, וגדול מהספורט", כתבה פליקס, "העניין הוא בלהתגבר, וזה משהו שכולנו נדרשים לעשות".
