המזרן של ישראל

בהערכה גסה ולא מבוססת, 99 אחוז מהאנשים בעולם אינם יודעים איך קוראים ליושב ראש איגוד הג'ודו במדינה שלהם. בוודאי ובוודאי שלא מזהים אותו ברחוב. אתם האחוז האחד. אצלנו לא רק שכולם יודעים מי זה משה פונטי, אלא לרבים גם יש מה להגיד עליו, לאנשים פה יש ממש דעה מגובשת על אדם ועסקן שבכל מדינת ספורט סטנדרטית הוא אלמוני לחלוטין ובעל השפעה שולית, ואילו פה אחראי על הענף שמדי כמה חודשים מרתק ומקפיץ מדינה שלמה. אז אם מדברים על ישראל כמעצמת ג'ודו, לא צריך לבחון דווקא את המעמד שלה בעולם או את ההצלחות, אלא את היכולת של תחרויות של ענף זניח להטריף פה את כולם (כשלראיה אפילו ביפן, מולדת הג'ודו, המדינה שתארח בשנה את המשחקים האולימפיים, אפילו בה התקשו השבוע למלא את האולם באחד מאירועי השיא של הענף).

העובדה שיותר אוהבים אצלנו הצלחות מאשר ספורט היא כבר ברורה. לא מזמן אנשים פה חגגו הצלחה של נבחרת כדורסל ישראלית בטורניר שולי מול יריבים אלמונים כאילו כבשנו את העולם. לינוי אשרם והתעמלות אומנותית מילאו פה אולמות באלפים, שהתמוגגו מריקודים עם מקלות וחישוקים בשביל הסיכוי למדליה. אליפות אירופה בג'ודו הייתה להיט בתל אביב והכרטיסים נחטפו בשביל האפשרות להזיל דמעה עם "התקווה" על הפודיום. חובבי ספורט פה מכונים "טרמפיסטים", רק בגלל העובדה שאין בהם אהבת ספורט אותנטית, אלא רק רצון להצטרף ולעלות על העגלה המנצחת, כמו מאות האלפים שנהרו לחגיגות הזכייה של מכבי תל אביב ביורוליג והריעו למנצחים לא בגלל שותפות הגורל והאהבה למועדון, אלא בעיקר כדי לחוות שייכות למשהו מוצלח, וכן, קצת לשמוח, למה לא.

ההתמכרות היא למסורת המצליחה, אבל בג'ודו יש גם את הבונוס הקבוע, האטרקציה והפיקנטריה, שמלהיב בכל פעם מחדש: המדינות המחרימות. ניתן היה להעריך שמתישהו זה כבר ימוצה וישעמם, אך עדיין שאלת השאלות היא האם האלג'יראי לחץ יד או אם האיראני התייצב. הג'ודו מאפשר לנו להרגיש לרגע כשוחרי שלום ולהוכיח לעולם שחור על גבי מזרן שאנחנו הם אלה שמושיטים יד בנימוס, ובתגובה נתקלים ביריבים ברברים, קטנוניים ולא ספורטיביים.

ואם בדרך מנצחים יריב מצרי שלא לחץ יד, ואם בדרך רואים את האיראני מתפתל ומובך וסובל בגלל ההוראות המעוותות של העסקנים במדינה שלו, ואם בסוף הישראלי עוד מוכתר כאלוף העולם - אין פלא שבימים לאומנים/פטריוטיים אלה בישראל שגיא מוקי, שמממש את הפנטזיה של סדרת "הספורטאים הצעירים", זוכה לככב בכותרות הראשיות של כל אתרי החדשות, להימרח על כל השער של ידיעות אחרונות, ולקבל שיחות טלפון מראש הממשלה וברכות מהנשיא. "שמח ששימחתי מדינה שלמה", אמר מוקי, ולרגע יש לך צורך להרגיע אותו, להחזיר אותו לפרופורציה, אבל למה שלא ירגיש ככה אם הוא מככב בכל מהדורות החדשות?

27 שנה עברו מקיץ 1992 שבו הג'ודו פרץ לחיינו, ומעמדו של הענף חזק מתמיד. אלה עדיין החבר'ה עם החלוקים, שמנסים להפיל אחד את השני בקרבות עם חוקים תמוהים, אבל הם כבר מזמן הפכו למיינסטרים. נכון, עדיין בקרב הקהל הרחב אהבת הג'ודו היא מוגבלת. עדיין היא לא אמיתית. עדיין כשהישראלי מודח, האליפות מאבדת עניין. מכבים את המסך ומחכים ליום הבא. אחרי שנציגינו עוזבים, אתרי הספורט לא מדווחים מי מנצח בכל קטגוריית משקל. לאף אחד לא אכפת. אין היכרות אמיתית עם השמות או הדמויות, רק דיווח שבסיבוב הראשון נציגנו עבר יריב אוזבקי ובהמשך מצפה לו יריב קזאחי. רק משוגעים לדבר יצפו בטורניר ג'ודו שלא משתתפים בו ישראלים. אבל ההישג האמיתי של הג'ודו הוא הכניסה לשיחות סלון ישראליות, כאילו לא מדובר בענף שברוב העולם הוא שולי ואיזוטרי.

ההישג של הג'ודו הוא לא רק למשוך חובבי ספורט ישראלים (שרובם אוהדי כדורגל) להתבונן בקרבות על המזרן, אלא לגרום להם כבר להכיר את הניואנסים. ישראלי ממוצע שצופה בג'ודו כבר יודע להיזהר ממשיכת זמן ומעונשים, יודע לא למהר לחגוג כשהוא רואה את השניים נוחתים (רגע, נחכה להילוך החוזר), יודע כבר להעריך כמה חזקים הם הלוחמים וכמה מאמץ דורשים הקרבות, ובעיקר מזדהה עם תנועת ה"הכל בראש" של מוקי. כבר ראינו כל כך הרבה קרבות, חווינו כל כך הרבה ניצחונות ומפלות על המזרן, שיש ביכולתנו להבין את החשיבות של החלק המנטלי בג'ודו, את מה שעובר על לוחם שנמצא לבד על המזרן מול יריב, בקרב מגע ישיר שדורש שילוב של טכניקה, טקטיקה, סבלנות, חוכמה, אומץ והמון כוח, איך הכל יכול להיות מוכרע בשנייה אחת. ובקיצור, הג'ודו כופה עלינו לזנוח לרגע את גיבורי הכדורגל של ליגת העל - ולצפות בספורט.

כי שגיא מוקי הוא באמת דוגמה יפהפייה. הוא סיפור מרתק. המסע שעבר עם סמדג'ה, ההתאוששות שלו מהפציעה והנחישות שהפגין, המעבר בין המשקלים והשדרוג הפיזי והמקצועי, ובעיקר ביום הקרבות המבט הממוקד שלו על הפנים, העובדה שלא הביע רגש אחרי אף ניצחון (עד מדליית הזהב), הריכוז בעיניים, קור הרוח. היה כיף לעקוב אחריו, לתהות איך שוב אנחנו נשאבים למזרן הזה, ובכל זאת להיסחף.

אולי בגלל זה נדמה שהשבוע גם היחס לאיראני סעיד מולאי היה סלחני יותר. הורגשו פחות לגלוג והקנטה, ויותר אמפתיה ורחמים. לא הייתה שם איבה, אלא בעיקר הזדהות עם נפשו של ספורטאי שנדרש לא לתת את כולו. הייתה פה לכמה שעות אווירה ספורטיבית, וזה לא מובן מאליו.