ברצלונה, אינטר, נורשפינג: העבר המפואר וההווה המרתק של יריבת הפועל באר שבע

בווידאו: היכרות עם נורשפינג

הפועל באר שבע ביקרה עד כה בשני איצטדיונים שאירחו משחקים במונדיאל - ב-1995 היא הובסה בידי ברצלונה בקאמפ נואו, ב-2016 גברה על אינטר בסן סירו. הערב (חמישי) תתכבד נציגת הנגב לצרף איצטדיון שלישי לאוסף כאשר תתארח אצל נורשפינג (21:00, ספורט 1). ניה פארקן העתיק אמנם שופץ מאז לא פעם, ואפילו שמו שונה, אבל רוח ההיסטוריה תרחף מעליו תמיד. הוא היה אחת הבמות של מונדיאל 1958, על הדשא שלו הבקיע ז'סט פונטיין הצרפתי חמישה מתוך 13 שעריו המיתולוגיים, ובמועדון משמרים בקפידה את המסורת. לא לחינם נקרא היציע המערבי הגדול בפשטות - "יציע גביע העולם".

שני יציעים נוספים של ניה פארקן קרויים על שם שחקנים, ויש כאן סמליות רבה כי כך משתלבים באופן מושלם העבר וההווה. והרי העבר של נורשפינג מפואר ומרשים. יש הטוענים כי זהו המועדון ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות שבדיה בזכות הישגיו בשנות ה-40' וה-50'. הכוכב הגדול ביותר שביסס את מעמדה של נורשפינג ככוח דומיננטי במיוחד היה גונאר נורדאל. החלוץ הגבוה קרע רשתות בממוצע של שער למשחק במשך ארבע עונות אשר הניבו ארבעה תארי אליפות, לפני שעזב ב-1949 לטובת מילאן שגברה על יובנטוס במאבק קשה על שירותיו, והחל את השושלת השבדית בארץ המגף.

עם 225 שערים, ממוקם נורדאל עד היום במקום השלישי בדירוג הכובשים הפוריים בליגה האיטלקית בכל הזמנים, כאשר רק סילביו פיולה ופרנצ'סקו טוטי לפניו. בעצת נורדאל, עברו לשורות הרוסונרי בחלוף חצי שנה מנורשפינג גם הקשר הנפלא נילס לידהולם והמאמן ההונגרי לאיוש צייזלר. אליהם צוות הקיצוני גונאר גרן ששיחק בגטבורג, ומילאן פרחה. עם השלישיה שקיבלה את הכינוי Gre-No-Li, אחת הטובות שידע המשחק אי פעם, היא זכתה באליפות ב-1951, והכדורגל השבדי קיבל חשיפה בינלאומית רחבה. ובנורשפינג, הרגישו האוהדים כאילו הם זכו באליפות איטליה.

נורדאל, שזכה חמש פעמים במלכות השערים באיטליה, אף אימן בהמשך חייו את נורשנפיג בשתי קדנציות נפרדות, והוא האליל המקומי האולטימטיבי. זה לא מפתיע, אם כך, שיציע העמודה מאחורי השער הצפוני נקרא כעת באיטליה "קורבה נורדאל". הוא נחנך במתכונתו הנוכחית ב-2014, הכיסאות הוסרו, מחירי הכרטיסים הורדו, והאווירה באיצטדיון השתפרה באופן דרמטי. לדעת האוהדים, היתה לכך תרומה משמעותית לתקומה המופלאה של נורשפינג. התקומה הזו התרחשה אחרי שנים ארוכות של משברים ואכזבות, כי האימפריה הגדולה התרסקה.

בין 1943 ל-1963 זכתה נורשפינג ב-11 אליפויות, היתה גאוות המדינה, ואף ייצגה את שבדיה בכבוד בזירה האירופית. האוהדים הוותיקים זוכרים כיצד ביקרה בעיר באוקטובר 1962 בנפיקה האדירה של אוזביו ומריו קולונה. ילדים קיבלו אז חופש מבית הספר, וגם מפעלים רבים נסגרו ליום שבתון על מנת לאפשר לכולם להתרכז אך ורק בכדורגל. המפעלים המדוברים עסקו בעיקר בטקסטיל, אשר קריסתה פגעה קשות לעיר - וגם במועדון. נורשפינג דעכה, הקבוצה החליפה ידיים, והבעלים השונים לא ידעו לנהל אותה כמו שצריך. בשנות ה-90, הפכה המצוקה לקיומית. ב-2002, ירדה הקבוצה לליגה השניה.

זה לא היה סוף הטרגדיה, כי דווקא החזרה הזמנית בחלוף חמש שנים דירדרה את המועדון למרחק נגיעה מפשיטת רגל. ההתלהבות גרמה להנהלה החובבנית להחתים זרים יקרים מדי שלא התאלקמו, ונורשפינג ירדה שוב, אבל הפעם עם חובות כבדים. ב-2009, היא כמעט השלימה ירידה שנייה ברציפות, והבעלים החדש פטר הונט הציל את המצב. הוא שינה את האסטרטגיה ב-180 מעלות והחליט לחזור ולהתבסס על האקדמיה והשחקנים המקומיים. הגישה הזו הניבה פירות באופן מיידי, והבחור שמזוהה יותר מכל עם נורשפינג החדשה הוא כריסטופר נימן.

אין אדם שאוהב את נורשפינג יותר ממנו. נימן הוא יליד העיר, שהצטרף לבית הספר של המועדון בגיל חמש, הועסק כמוכר ממתקים ליד האיצטדיון, שימש במשך שנים כמביא כדורים במשחקי הבית, הועסק כמוכר ממתקים באיצטדיון, ונסע עם האוהדים השרופים למשחקי החוץ. את עונת 2010 הוא החל, בגיל 17, ביציע - שר בקול צרוד ומעודד את השחקנים. הוא סיים אותה על הדשא והבקיע את השער הקריטי אשר הבטיח את העלייה המיוחלת לליגה הבכירה. זו היתה אגדה של ממש, ונימן הפך לאדם הנערץ באיזור.

תוך זמן קצר, הוא היה הכוכב הבולט מכולם. עם חיוך רחב על פניו, הוא מכניס אחרי כל שער את היד מתחת לחולצה ושם אותה על הלב ליד סמל המועדון. בזכותו, הרגישו נערים נוספים באקדמיה שהשמיים הם הגבול, ורבים מהם הצליחו. הם נהרו לסגל הראשון, וב-2015 זכתה נורשפינג באליפות סנסציונית, תוך שהיא קוטעת בצורת בת 26 שנה. היא עשתה זאת כנגד כל הסיכויים, אחרי שסומנה על ידי פרשנים לא מעטים כמועמדת לירידה בתחילת העונה. המאמן יאנה אנדרסון, שחולל את הנס, קיבל בחלוף חצי שנה קידום לנבחרת הלאומית, והצעיד אותה לרבע גמר המונדיאל ברוסיה.

והגיבורים היו בשר מבשרה של נורשפינג. שבעה משחקני ההרכב בעונת האליפות נולדו בעיר ומעודדים את הקבוצה מאז שהם זוכרים את עצמם. המדיניות הזו ממשיכה עד היום, וביציעים מאושרים. "אנחנו חשים גאווה עצומה, ושרים שירים על הנערים המקומיים שלנו", מספר האוהד מגנוס קאדלין. הם מאחלים, כמובן, הצלחה לבחורים כאשר הם עוזבים לטובת קידום מקצועי. נימן עבר ב-2016 לאיינטרכט בראונשווייג, ובחלוף שנתיים הוחלט שיציע הנוער החדש והמיוחד בניה פארקן ייקרא על שמו - "קורבה נימן".

בתחילת השנה חזר נימן הביתה אחרי שבראונשווייג שקעה במעמקי הליגה השלישית בגרמניה, על אף שהיו לו הצעות כספיות מפתות הרבה יותר. תארו לעצמכם את התחושה - שחקן צעיר יחסית, רק בן 26, משחק אל מול יציע הנושא את שמו. תדמיינו את "קורבה ברדה" באיצטדיון טרנר. מה יכול להיות מרגש יותר? היש דבר שמחדיר מוטיבציה גבוהה יותר?

נימן לא לבד. גם כוכב גדול נוסף מהאליפות ב-2015, הקשר אלכסנדר פראנסון, שב הביתה לפני שנה אחרי קדנציה לא מזהירה בבאזל. האיש שכונה בזמנו "אינייסטה של נורשפינג" קיבל את סרט הקפטן, והצמד הזה גרם לאוהדים לחלום על תואר חדש. ואמנם עונת 2019 לא עונה בינתיים על הציפיות, נורשפינג משתרכת רק במקום השביעי, והחלוץ המרכזי ג'ורדן לארסון נמכר בשבוע שעבר לספרטק מוסקבה, אבל בליגה האירופית השאיפות גבוהות מתמיד.

והרי המועדון הזה צמא מאוד ליריבות ברמה גבוהה. האיצטדיון הזה התגעגע לשמות הגדולים. לא רק פונטיין כיכב שם. תומאס האסלר הבקיע שם את שער השיוויון המפואר מול חבר העמים ביורו 92'. לא רק בנפיקה התארחה שם פעם, אלא גם פיורנטינה, מילאן, אינטר, רומא, סמפדוריה, קלן ומונאקו. כל זה היסטוריה עתיקה, ונורשפינג משתוקקת להחזיר את הגלגל לאחור, ולו לרגע קצר. בסיבוב הבא, אם תעבור את באר שבע, היא עשויה לפגוש את פיינורד. רק המחשבה על כך גורמת ללבבות של נימן, פראנסון וחבריהם לדפוק חזק יותר.

עבור מועדון עם מורשת מפוארת שירד מנכסיו וחזר למרכז הבמה, זה לא דבר של מה בכך. לאוהדי באר שבע יהיה קל להבין ולהזדהות. לכן האווירה ביציע גביע העולם, בקורבה נורדאל ובקורבה נימן תהיה מחשמלת. לא כדאי לזלזל בעוצמת התשוקה של הקהל השבדי. האתגר של ברק בכר וחניכיו הערב קשה במיוחד.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק