פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הקיץ של אבויה: הפגרה שהמחישה את כוחה של ליגת העל

        מכבי ת"א נחלשה, חיפה לא התחזקה, באר שבע סימן שאלה, בית"ר לא יציבה, נדמה שכל הליגה מגיעה לעונה הקרובה עם יותר חששות מאמונה, אז איך בכל זאת נמכרים פה רבבות מינויים? פז חסדאי על עוד שבוע שהמחיש את ההבדלים בין אוהדי הכדורסל והכדורגל בישראל

        הקיץ של אבויה: הפגרה שהמחישה את כוחה של ליגת העל

        בווידאו: התגובות של הפועל באר שבע לאחר הניצחון על קייראט

        פגרת הכדורגל אמורה להיות תקופה של אופטימיות. קיץ, שהוא למעשה סתיו: ימים של שיקום, התחדשות וצמיחה מחדש. בפגרה הכל נשכח, הכל מתאפס, הזיכרון נמחק. כל עוד לא התחילו המשחקים לכולן סיכוי שווה. כל השחקנים הם גיבורים שנישאים על הכתפיים באימון הפתיחה. אף אחד עוד לא הספיק לאכזב, אף אחד עוד לא החמיץ וגרם לשיערות הראש להימרט, זה השלב שבו ניתן לפנטז ולהתמקד בדימיונות ובפוטנציאל, במקום בתוצאות או במציאות.

        ועם זאת, נדמה שהפגרה הנוכחית מצליחה למחוק את הנאיביות המתקתקה שבדרך כלל מאפיינת תקופה זו, והשנה ליגה שלמה מגיעה לעונה בתחושה של סקפטיות. יש תחושה של קיץ ייחודי, שונה מכל הקיצים, שבו אוהדי רוב קבוצות הכדורגל בעיקר מעקמים פנים, חסרי אמונה, מבטלים את סיכוייהם. קיץ שמושפע מ"ליגה ג'" האהובה, שמזכיר וממחיש את הבסיס האמיתי של הענף. זו לא מרירות, בטח לא נטישה, אלא יותר בשלות ובגרות והשלמה עם המצב, של "זה מה יש", ויאללה, מה לעשות, בואו נתחיל (או למעשה, בואו נגמור עם זה).

        הראשונה שמדאיגה את אוהדיה היא מכבי תל אביב, עליה עבר קיץ די מדכדך. ראיקוביץ' עזב ובמקומו הגיע מחליף אלמוני שמתקבל בחשדנות ומעורר חרדות. אלי דסה האהוב עזב בצורה לא נעימה, והאוהדים עדיין זוכרים את רגעי הבעתה בזמן שהמתינו לתוצאות הבדיקות של דור אלו. הרכש לא הגיע, משחקי ההכנה היו מדאיגים, אחר כך אלוף האלופים, אחר כך קלוז' ומכת הפציעות, וברקע הדיווחים היומיים מבלומפילד, שרק מוסיפים לחוסר הנוחות.

        על מכבי חיפה כבר אין מה להגיד. כל אוהד של הקבוצה שהוא מעל גיל 12 וכן זוכר את ימיה היפים מתחלחל מהסגל האפרורי שנבנה לקבוצה, מהעובדה שהיא מביטה בקנאה בבני יהודה ומסתמכת על כוכביה, מחוסר הכריזמה של המאמן בלבול - והתסכול גובר עם כל משחק, כל דיווח, כל אמירה אופטימית של יעקב שחר, כל ויכוח סוער על חרם אוהדים ומחאה, וכל יום שעובר בלי רכש משמעותי ורציני.

        בניגוד לחיפאים הזועמים והלוהטים כתמיד, בהפועל תל אביב כבר משלימים שייתכן שקרב היום שבו הם לא ייכללו כחלק מ"הגדולות", ולמעשה יש חשש אמיתי שהם יהפכו לווסטהאם או אסטון וילה, אולי אפילו הפועל פתח תקוה: קבוצה עם עבר מפואר, הווה בינוני וסיכוי קלוש לאליפות בעתיד. אומנם בוזגלו הגיע וחגג עם סמל המגל, אבל מה כבר משנה שינוי כזה או אחר בסגל כל עוד הניסנובים מושכים בחוטים, שכבר מזמן הסתבכו והפכו לפלונטר של חובות עבר ותביעות, ודאגה בלתי פוסקת ששואבת כל תקווה.

        עוד בנושא:

        בונה את ההווה, אבל גם את העתיד: בית"ר רכשה את עידן וינטראוב
        באר שבע לא ממהרת לחגוג: "קייראט הגיעה למצבים, ראו שהיא קבוצה טובה"
        מכבי חיפה: ביקורת על "האדום הרשלני" של חבשי, יעקב שחר אופטימי: "הוכחתם אופי"
        אול אין: משה חוגג איים "לפרק הכל" במאבק בגזענות בבית"ר ירושלים

        דולב חזיזה שחקן מכבי חיפה לפני מרואן קבהא שחקן הפועל באר שבע (יוסי ציפקיס)
        התסכול בחיפה גובר עם כל משחק. חזיזה מול קבהא (צילום: יוסי ציפקיס)

        הפועל באר שבע יחסית במצב טוב בכל הנוגע למצב הרוח, עם תחושה של התחדשות וריענון ובנייה, אבל גם בטרנר מעריכים ומבינים וזוכרים שעם כל הכבוד לרעב ולתשוקה - את האליפויות הם לקחו עם תקציב גדול וכוכבי כדורגל כמו וואקמה, מליקסון ואוגו, ולא בזכות הערכים שאלונה ברקת כל כך רוצה להחזיר.

        בני יהודה כאילו ויתרה לחלוטין, אוהדי הפועל חיפה רואים את הסמל שלהם נמוג (ובעיקר מבינים את מגבלותיהם כל עוד כץ בראש), ונתניה אומנם החזירה את אלמוג כהן אבל גם איבדה שחקנים משמעותיים. זה משאיר אותנו עם בית"ר ירושלים, אולי היחידה שאוהדיה באמת יכולים להתרגש, בעיקר בגלל הפוטנציאל וסימני השאלה, בגלל ההרגשה שהכל פתוח בצמרת, ובגלל האופי והמסורת של המועדון הבלתי צפוי הזה, שיודע שפתאום, ברגע אחד, הוא יכול להידלק ולהתפוצץ. אבל גם אוהדי בית"ר הם כבר שבעי אכזבות, גם הם זוכרים את המהלומות שספגו והתקוות שהתנפצו, גם הם כבר מתחילים להתייאש ממשה חוגג, וספק אם פרשת עלי פבגראס מוחמד מעוררת בהם אופטימיות ושמחת חיים.

        לאור הייאוש הרוחבי, והדי מוצדק יש לומר, ניתן היה לצפות לאיזושהי ירידה בעניין (רייטינג, כרטיסים, באז ברשתות) - אבל המציאות היא בדיוק הפוכה: על פי כל ההערכות, יימכר השנה מספר שיא של מנויים לליגת העל. אם אכן בלומפילד ייפתח, התל אביביות ישברו שיאי מועדון. טרנר מלא תמיד, והאצטדיון בחיפה מפוצץ כבר שנים ברבבות משוגעים מלאי אמונה.

        אומנם אין סיבות להאמין, אבל זה רק ממחיש את הבסיס הרחב של אהדת קבוצות הכדורגל בארץ. יותר מזה, השבוע האחרון המחיש את ההבדלים בין הכדורגל לכדורסל בישראל. אוהדי הכדורסל נתנו לנבחרת העתודה להוציא אותם מגדרם, מרוב התלהבות ואופוריה איבדו לחלוטין כל ביקורת עצמית ויכולת לבחון דברים בפרופורציה, נתנו לעצמם להיסחף לחלומות ופנטזיות על עתיד מתוק וענף בריא, ועדיין דעכו מהר מאוד, חזרו למציאות עם כל דיווח על עוד זר אלמוני באשדוד ועדכונים מדיוני המנהלת על הפיינל פור, וסביר להניח שגם השנה מחזור שלם בליגת ווינר סל ימשוך כמות קהל זהה למשחק כדורגל ממוצע בחיפה.

        אוהדי הכדורגל, לעומת זאת, שראו השבוע את הנציגות באירופה מדשדשות מול יריבות בינוניות מהמוקדמות, כבר מפוכחים וריאלים. אין להם שוב סיבה להתלהב. אין להם ציפיות בשמים. הם יודעים שסביר להניח שגם השנה הקרובה לא תהיה להיט - ועדיין מסתערים על המנויים, בייאוש ובהשלמה, רק כי אי אפשר אחרת. מי אנחנו אם לא אוהדי "ליגה ג'", האיכותית והמתעתעת, המגעילה והמרגשת.