1. 14.9 שניות לסיום, אחרי שהרשית מקו העונשין את הנקודה ה-26 שלו, זכה דני אבדיה לסטנדינג אוביישן ששמור לגדולים באמת. לא רק האוהדים נעמדו על רגליהם והריעו לו. עידן אלבר הנהיג את הקהל ממרכז המגרש, יאיר קרביץ ואופק מלכה חיבקו את הכוכב, ואבדיה עצמו תפס את הראש כלא מאמין. ובאמת, מי היה מאמין.
לפעמים כל מה שצריך זה לזהות סיטואציה היסטורית שמתרחשת לנגד עינינו, ופשוט להתרווח וליהנות. זה בדיוק מה שעשה צופה אחד, בשורה האחרונה במעלה היציע, במושב הפינתי שממוקם מול הספסל של נבחרת העתודה. שמו הוא זופי אבדיה. במשך כל משחקי השבוע האחרון הוא ישב שם, רגל על רגל באלכסון (כדי שיוכל לדחוס בין הכיסאות המתקפלים את 203 סנטימטריו) ולא הניד עפעף. אבל כשדני שלו זכה לקול תשואות האלפים, גם הוא נעמד ומחא כפיים.
זופי ידע, יודע וזוכר. הוא ידע לפני כולם איזה כישרון נדיר גדל לו בבית, ויודע כמה היה חשוב להתעקש שבנו ישחק בעתודה כבר אשתקד, בגיל 17 (ותודה לפיני גרשון על החלטה משנה גורלות). והוא זוכר היטב גם את מעמד השיא שלו עצמו בקריירת הנבחרות, כשזכה במדליית הארד באליפות העולם ב-1982. אבדיה האב אמנם לא קלע סל במשחק האחרון בטורניר במדי יוגוסלביה, אבל היה בין השותפים לניצחון המכריע על ספרד.
הערב (ראשון, 20:30), הצאצא שלו יתמודד מול הצאצאים הספרדים בקרב על הזהב באליפות אירופה עד גיל 20. עבור הקהל הישראלי זו תהיה אולי הזדמנות אחרונה לראות את דני אבדיה כמנהיג אמיתי, בלי משקולות על הרגליים, בלי סוגריים ובלי סימני שאלה מרחפים מסביב, לפני שיפרוש בעוד שנה את כנפיו לליגה שראויה לו באמת.
עוד בנושא
נבחרת העתודה ניצחה את צרפת ועלתה לגמר אליפות אירופה
אבדיה ומדר הונפו, מחמאות לאלבר, באיגוד מתכוננים לטירוף
תוך פחות מחמש דקות: כל הכרטיסים לגמר נגד ספרד נחטפו
2. סרביה - 2006, 2007, 2008
ספרד - 2014, 2015, 2016
ישראל - 2017, 2018, 2019
שני הקמפיינים האחרונים של העתודה מהווים סגירת מעגל יותר מסמלית עבור אריאל בית הלחמי. אתמול, ממש אתמול, הוא ציין עשר שנים לאחד מרגעי השפל בקריירה הארוכה שלו. ב-20 ביולי 2009, בקדנציה הראשונה של המאמן ב-U20, הוזעק צביקה שרף לרודוס כדי לסייע לו ולהציל את העתודה מירידה לדרג ב'; זה לא עזר. העתודה, עם בית הלחמי, סיימה במקום ה-15 והלפני אחרון ונשרה. אמש, בדיוק עשור אחרי, הוא הפך למאמן הישראלי הראשון שמגיע לשני גמרים רצופים במסגרת הנבחרות.
אפשר לדבר על השחקנים שחסרים בנבחרות האחרות (לוקה דונצ'יץ', אהלן, צהריים טובים). אפשר להזכיר את ההתלהבות הכל כך ישראלית מכל הישג ספורטיבי. אפשר לתהות האם במדינות אחרות לוקחים את הטורניר הזה ברצינות כל כך תהומית. אפשר וצריך לדבר על מה שקורה לרמת ההישגים של הכדורסל הישראלי במעבר מהעתודה לבוגרים.
אבל כל זה יכול לחכות. ישראל היא הנבחרת השלישית בתולדות מפעל העתודה שמגיעה לשלושה גמרים רצופים, ובכך היא מצטרפת לשתי אימפריות ענקיות. סרביה הייתה הראשונה לעשות זאת בדור של מילוש תאודוסיץ', בובאן מריאנוביץ' וניקולה פקוביץ' (כשבאחד הטורנירים שיחקה עוד בצוותא עם מונטנגרו); וספרד באה אחריה עם האחים הרננגומס.
הנבחרת הישראלית התמודדה בהצלחה עם לא מעט מבחנים פסיכולוגיים במהלך הימים האחרונים. הפתיחות החלשות, שלדברי שחקניה נבעו מהתרגשות יתר מול האווירה הביתית; שני קאמבקים של ליטא מפיגור דו ספרתי, שהיו עלולים למוטט את הכחולים-לבנים ברבע הגמר; ופתיחה מוחצת של הצרפתים אתמול בחצי הגמר. מול כל אלה עמדה העתודה בכבוד - על אף חיסרון מובנה בעמודת הגובה והאתלטיות. וזה לא היה רק אבדיה, וגם לא רק ים מדר, שהצילו אותה. פעם היה זה רז אדם, ופעם יותם חנוכי, ופעם קרביץ, ופעם נועם אביבי, ופעם עמית זיס.
אבל נדמה שרוחה של הנבחרת הזו מפעמת בתוך ליבו של שחקן אחר, עידן אלבר. לא קל להיות גארד בנבחרת של אבדיה ומדר, אבל הוא רק חיכה להזדמנות שלו לזנק מהספסל ולפרוץ את הסכר. בארבעת המשחקים הראשונים בטורניר צבר 19 נקודות וחמישה אסיסטים בסך הכל, ובשניים האחרונים ניפק 36 נקודות, שמונה ריבאונדים, שבעה אסיסטים, שבע חטיפות ואולי מדהים יותר מכל - אפס איבודים. זה לא רק כדורסל, אלא גם חוסן מנטלי ובגרות שיכולים לקחת את השחקן הזה רחוק מאוד.
3. את הנבחרת הזו הצעיד לגמר בנו של זופי אבדיה. אשתקד היא חגגה תואר היסטורי איתו ועם בנו של מארק בריסקר. לפני שנתיים הגיעה לגמר בהנהגת בנו של דיוויד בלאט.
ביום שאחרי, כשיעלה מחדש הדיון במעמדו של השחקן הישראלי, ותוצף השאלה על החוקים שצריכים או לא צריכים לעגן אותו ולהגן עליו, יהיה מי שישלוף שוב את קלף המתאזרחים ש"גוזלים" (כביכול) מקומות עבודה מילידי הארץ. מן הראוי להיות הוגנים ולזכור גם את תרומתם לענף.