"סלחו לי אחיי חובבי הכדורגל, גם אותי הפרשה הזאת מביכה. צר לי ששמי שוב מככב בכותרות בנסיבות אלה, ואני מבטיח שאף אחת מהשמועות עליי אינן מגיעות ממני או מסוכניי, ממשפחתי או ממקורביי. עתידי חשוב לי, אבל גם גורל המשחק. התדמית שלי חשובה, אבל גם תדמיתם של חבריי למקצוע. חורה לי שהמעבר שלי מציג שוב את הכדורגלנים כספורטאים מפונקים, לא מחויבים, הפכפכים, קפריזים וחסרי נאמנות. חורה לי ששוב הפכתי לסמל ללכלוך שבמשחק, למסחרה, לצד המכוער של הכדורגל. מצטער ששוב חשפתי עולם של סוכנים, עסקנים ומדליפים, שהפכתי עוד קיץ לבלתי נסבל. אני יודע, זה נראה רע. אני מרגיש את הפרצופים שלכם מתעקמים בכל בוקר כשאתם רואים את שמי בכותרות. אני קולט את הכעס והאנטגוניזם שאני מעורר ומייצר. כואב לי שלשם הגענו.
עוד בנושא:
"כסף זה הבל הבלים, המשחק מעל לכל": הנאום שניימאר לא נשא לפני שנתיים
דיווח: ניימאר דרש לעזוב את פריס סן ז'רמן רק לברצלונה
"כן, אני יודע, זו לא הפעם הראשונה. אני זוכר טוב מאוד איך שיגעתי את כולם לפני שנתיים. זו הייתה פרשה אומללה, מכוערת, נכלולית. הייתי חמדן. היה לי הכל, ורציתי עוד. לא הסתפקתי במה שיש לי, ואלוהים יודע, היה לי הרבה. בגדתי בברצלונה, במי שהייתה חלום חיי, בקבוצה שהפכה אותי לכוכב, לאלוף. נטשתי באישון ליל, חתמתי על עסקה מאחורי הגב, ואחר כך עוד תבעתי, השמצתי, ביקרתי. הכל התנהל בתקשורת, בחוסר אלגנטיות, בחוסר כבוד. איזו בושה. איזו טעות. לכלכתי את המשחק. הרגשתי מזוהם. הותרתי מיליוני אוהדים מבולבלים ומתוסכלים, גרמתי להם לחוש נבגדים. ובשביל מה, לעזאזל, בשביל מה? בשביל עוד כסף? מה, לא הרווחתי מספיק? בשביל עוד תהילה? מה, לא הייתי מפורסם מספיק? בשביל האפשרות לזכות בכדור הזהב? מה, לא הייתי כוכב מספיק גדול?
"ועזבו כדורגל, מה עם החיים עצמם, שמעבר למשחק? איזה מסר שידרתי לאדם הפשוט, לילד הברזילאי שהביט בי מהצד? שהכל זה כסף? רק עוד ועוד, כאן ועכשיו? שלא מספיק להיות אלוף בקבוצת פאר, אלא לדרוש להיות הכוכב הבלעדי? שאין בחיים סיפוק והוקרת תודה, רק תאוות וחמדנות? זו לא שאפתנות רבותיי. זה לא מרדף אחרי הצלחה. התבגרתי, התפכחתי, הבנתי, זה סתם, פשוט סתם. אגו. כבוד. הבל הבלים.
"אני מסתכל על השנתיים האחרונות בחרטה גדולה. כמה טעויות. בשביל מה הייתי צריך לריב ככה עם קבאני על מי יבעט את הפנדלים? להתעמת איתו ככה באמצע משחק, לעיני כולם, ליד הנקודה הלבנה. כמה מביך, איזו התעסקות מיותרת, נזכר בזה ומצטמרר. אני משחזר בראש את המונדיאל ברוסיה, ולא רק את האכזבה המקצועית ממני, אלא את כל ההתפתלויות על המגרש, התיאטרליות המוגזמת, איך הבכיינות שלי הפכה לבדיחה בכל העולם, ממש נזק לענף, נזק תדמיתי. נזכר איך התעקשתי לעזוב את הקבוצה ולפזז בקרנבל בברזיל כשהייתי פצוע. איך לחצתי על ההנהלה כדי לנסוע לחגיגת יום ההולדת של אחותי. כל כך לא מכובד. אלוהים, מתי אתבגר?
"גם הפציעות החוזרות והנשנות שלי פקחו מעט את עיניי וחשפו את המגבלות שלי. הכישלון במונדיאל והדרך שבה ברזיל זכתה בלעדיי בקופה אמריקה לימדו אותי שיש לי תחליף. בסך הכל כדורגלן, בשר ודם. חלום כדור הזהב לא רק שמתרחק, אלא נראה שולי. הרווחתי די והותר כסף, וכעת שאיפתי היחידה היא לשחק, פשוט לשחק, לנסות לשחזר את ההנאה הפשוטה מפעם. לכן ביקשתי מהנהלת פריס סן ז'רמן להשתחרר, בתקווה שאוכל לחזור לברצלונה, אבל כמובן שאין מדובר בדרישה - אלא בבקשה מנומסת, מכובדת, מאחר שאני לא רק תחת חוזה, אלא בעיקר מלא הערכה למר חלאיפי ואסיר תודה למועדון שקיבל אותי בצורה כל כך יפה, שילם לי כל כך הרבה, ובעיקר הסכים לכופף עבורי לא פעם את החוקים, ובלע את הרוק כדי להשלים עם שיגיונותיי ועשה למעני הכל בזמן שהתנהגתי כנער פוחז.
"ולכם אוהדי פריס סן ז'רמן, מה אומר? אני בוש ונכלם. חיבקתם אותי, תמכתם בי, נשאתם בי כל כך הרבה תקוות, והנה אני שוב מאכזב אתכם, מזלזל במועדון, מביך אותו בפומבי. קיוויתי להביא לכם את ליגת האלופות, ובמקום זה הבאתי רק פרשיות ושערוריות. אני מתנצל לא רק בפניכם, אלא בפני כל אוהדי הכדורגל. התוכלו אי פעם לסלוח לי?".