הצלת השנה

היא ככל הנראה לא תשחק בגמר, ככל הנראה לא תזכה לראות את הארץ המובטחת מכר הדשא, ככל הנראה לא תזכה לחוות את מה שבנסיבות אחרות יכול היה להיות הרגע הגדול בקריירה שלה, אקורד סיום מושלם בגביע העולמי האחרון שלה. במקום כל זה, אשלין האריס תביט מהספסל על חברותיה, אבל זה לא הופך אותה למפסידה: אם יש דבר אחד שניסתה ללמד את כולם לכל אורך השנים הללו זה שהחיים האמיתיים מתקיימים בתחומים האפורים, בין הטיפות והסטיגמות והקונבנציות, בין מה שאנשים חושבים עליך ובין מה שאת חושבת על עצמך, בין מה שאנשים מצפים שתעשי ובין מה שאת עושה באמת.

גמר מונדיאל הנשים יכול להסתיים עבור אשלין האריס ב-90 דקות על הספסל של נבחרת ארצות הברית ובהפסד כואב להולנד, וגם זה לא באמת ישנה בפרספקטיבה רחבה יותר. העובדה שהתגברה על כל כך הרבה דברים, על כל כך הרבה אנשים ונסיבות, על כל כך הרבה בעיות פיזיות ונפשיות והגיעה למעמד השיא של הענף מהווה הישג גדול יותר מצלחת, מגביע, ממדליה, כי היא בכלל לא אמורה להיות איפה שהיא נמצאת - לא אחרי כל מה שעברה.

אבל כפי שהעולם לא מתחיל בהצלחה ונגמר בכישלון, כך גם צריך להסתכל על אשלין האריס במבט אחר. אולי, בעצם, היא כן אמורה להיות איפה שהיא נמצאת - כי היא אשלין האריס, ואחרות לא.

עוד בנושא:

צורחת גם כשהיא שותקת: מייגן ראפינו מעוררת סערה במונדיאל הנשים
כל גול בצבע: עשרת השערים היפים ביותר בהיסטוריית כדורגל הנשים
מונדיאל הנשים: ארצות הברית ניצחה את אנגליה 1:2 ועלתה לגמר
מונדיאל הנשים: הולנד ניצחה את שבדיה 0:1 ועלתה לגמר

כשוערת מצטיינת, אשלין האריס עצרה אינספור כדורים בחייה - לעתים בלי שום בעיה. הם הגיעו מימין, משמאל, מהאוויר, על הקרקע, והיא היתה שם, הודפת אותם בגופה, שולטת במצב על אף רצונותיהם של אחרים - ההיפך המוחלט ממה שקרה בילדותה הקשה, גם אז נזרקו עליה אינספור דברים מכל כיוון אפשרי, וזה פשוט לא היה כוחות. הסובבים אותה כאילו התחרו אחד בשני מי יגרום את הנזק המשמעותי יותר - אלכוהול, סמים, ריבים, אלימות פיזית, ולאן שאשלין הצעירה הסתכלה היא ראתה צרות, עוני, עוד ועוד עדויות לכך שהעולם הוא מקום קשה ובלתי סלחני.

לקח הרבה זמן עד שהאריס הסכימה לאוורר חלק מהשלדים שנערמו בארונותיה. בילדותה היתה לא פעם מתחבאת בחדרה, בונה לעצמה מחסה משמיכות וכריות, ילדה קטנה מול עולם גדול. הדיכאון היכה בה אפילו שלא ידעה לקרוא לו אז בשם, מחשבות אובדניות אותן שמרה לעצמה כרסמו בה מבפנים, והמצב רק הלך והחמיר. "כילדה, ראיתי כמה משפחתי התקשתה", סיפרה בראיון לאתר Ambitious. "בין אם אלה היו תלושי המזון, או לראות את ההורים שלי עובדים משמרות יום ולילה ולא נמצאים בבית. היו כמה שנים קשות מאוד. הלחץ, הדיכאון וההתמכרויות במשפחה מאוד השפיעו עלינו. בסופו של דבר ההורים שלי עברו גירושים מכוערים, מה שהיה יותר מדי עבור אחי. עבורי, הרגשתי כאילו אני צריכה לצאת החוצה".

למזלה, היה לה לאן לצאת: בעיירת החוף הקטנה סטלייט ביץ' שבפלורידה היא למדה לגלוש, להחליק על סקייטבורד, לשחק כדורגל, לברוח. "ידעתי שאם אוכל לשחק, אולי אצליח להגיע לקולג' ולצאת מהמצב הזה. הרגשתי כל כך בודדת. נעלמתי לתקופות ארוכות ולא חזרתי הביתה, היו יותר מדי זכרונות איומים". לא פעם, לנערים ונערות מסוגה של האריס יש שתי ברירות מול העיניים: להכניס הכל פנימה או להוציא הכל החוצה, כי ויסות רגשות נשמע כמו מדע בדיוני. כשלא הסתגרה והתבודדה, אשלין החצינה והוציאה את מלוא רגשותיה הרעים - התסכולים, הכעס, האגרסיות - על עצמה ועל אחרים. בבית הספר התיכון היתה הנערה היחידה בקבוצות הכדורגל, הכדורסל והבייסבול, אבל היא לא פחדה מהבנים כי, אף אחד לא יכול היה לפגוע בה כפי שהסביבה פגעה בה, כפי שהמציאות פגעה בה. כשאחד הנערים כינה אותה "ילד" במקום ילדה, אשלין האריס התכופפה, ואז סטרה לו עם דג שפמנון מת שהרימה מהרצפה.

"הייתי בריונית", סיפרה ל"אורלנדו סנטינל". "התעללו בי והתעללתי באחרים. הייתי אגרסיבית, הייתי פיזית, הלכתי מכות הרבה פעמים. ניסיתי להשתייך לכנופיות קטנות כי רציתי תחושת משפחה שלא היתה לי בבית". כן, אפילו כנופיות קטנות היו עדיפות על מה שחיכה לה בבית, ובעוד התחושה שהיא לא טובה מספיק אולי התחילה בארבעת הקירות שהקיפו אותה, היא באה לידי ביטוי גם מחוצה להם: האריס היתה צריכה להוכיח את עצמה כמעט בכל קבוצה בה רצתה לשחק, רק בגלל היותה נערה ולא נער. היא למדה לא רק כדורגל אלא גם הישרדות, דבקות במטרה, לקיחת אחריות על החיים.

במקום לנסות להיטמע, אשלין האריס התעקשה להתנהג כמו שרצתה ולהתלבש כמו שרצתה. היום היא מלאה בקעקועים, כי הם מהווים כאב מהסוג הנכון, לשם שינוי: כל אחד מהם גורם לה להרגיש חיה, להרגיש את הצלקות, להרגיש שהיא עדיין כאן למרות הכל. הקעקועים של היום והבגדים המיוחדים שהפכו אותה לסוג של אייקון אופנה מספרים את הסיפורים של היום ושל העבר, אבל בילדותה, כשלא היה לה כסף, היתה משתמשת בטושים כדי לצייר על הבגדים, הנעליים והתיקים שלה. כשנשאלה לאחרונה מי המודלית לחיקוי שלה, הפתיעה והזכירה דווקא את קארדי בי, הצעירה ממנה בשבע שנים: "אני לא אוהבים אנשים שנטמעים בחברה. אני פאקינג שונא את הנטמעים. אני אוהבת אנשים שהם עצמם, שהם אותנטיים, והכי חשוב, שהם מספרים את הסיפור שלהם".

בבית הספר התיכון זכתה כמעט בכל תואר אפשרי וכיכבה גם בנבחרת ארצות הברית עד גיל 19 - ב-2002, כשהיתה בת 16, השחקנית הצעירה ביותר בסגל, שיחקה תפקיד משמעותי בזכייה של האמריקאיות במונדיאל הנערות, ולא רק בכל הנגוע לעצירת כדורים. "היא שוערת מדהימה", התמוגג מאמנה דאז, שאפשר לה לשחק לא פחות מ-39 פעמים - יותר מכל שחקנית אחרת בתולדות נבחרת הנערות האמריקאית. "היא יכולה לגנוב עבורך ניצחונות רק בזכות האתלטיות שלה. היא המנהיגה שלנו מבחינה נפשית, בוערת בה אש לנצח ולהצליח. אני חושב שיש לה את הפוטנציאל להיות שוערת יוצאת דופן". גם מכללת צפון קרוליינה חשבה כך והגישה להאריס מלגה, אולם תחילת הדרך היתה קשה: השוערת ריסקה לעצמה את האגודל ונזקקה לניתוח, חזרה, קרעה את הרצועה הצולבת, חזרה וקרעה רצועה נוספת - הכל תוך שנתיים.

אם עד אותו רגע נהגה להתמודד עם הדיכאונות והתחושות הרעות בין היתר באמצעות סמים ואלכוהול, כעת הצטרפה גם התמכרות למשככי כאבים. הניסיונות לשדך אותה לפסיכולוג - או, לכל הפחות, לפסיכולוג ספורט - לא עלו יפה, כי האסימונים אולי נפלו, אבל לא אצלה. אצלה הם נפלו רק כאשר פגשה בחור בשם ג'יימי טרובקובסקי, ולפתע הכל החל להישמע הגיוני. טרוקובסקי, מכר מעולם הגלישה, הקים ב-2006 בפלורידה מוסד שלא למטרות רווח בשם To Write Love on Her Arms, התומך באנשים הסובלים מדיכאון, התמכרויות או מחשבות אובדניות. בפעם הראשונה, אשלין האריס חשה שמישהו מדבר את השפה שלה - כאילו פגשה באמצע מדבר סהרה עוד בחורה אמריקאית מעיירה קטנה בפלורידה.

באחד הבלוגים שלה, ניסתה להסביר איך זה מרגיש כשהדיכאון זורק על פניך שק אטום: "הנה מה שהדיכאון והחרדות עשויים להגיד לך: תמיד תרגישי ככה. כך ייראו חייך. טיפול או תרופות אולי יעזרו לאנשים אחרים, אבל הם לא יעזרו לך. אין טעם. הכל שקרים... אולי את רואה שבריר אור מתחת לדלת הסגורה, אבל את יודעת שהדלת הזו נעולה לנצח, חסומה. להתגבר על מחלת הנפש היה זחילה איטית אל עבר הדלת. נענעתי את הידית, ניסיתי לפרוץ את המנעול, צרחתי שאני רוצה לצאת. משפחה וחברים רצו לעזור לי ברגע שידעו שאני לכודה. העולם עדיין היה שם בחוץ והכל עדיין היה אפשרי. אף פעם לא באמת הייתי כל כך לבד או תקועה כפי שחשבתי".

השוערת הצעירה זינקה אל תוך ארגון הצדקה כאילו היה כדור קרן והחליטה להקדיש חלקים נרחבים מחייה לעזור לאחרים - בין היתר כדי לעזור לעצמה. ברגע שהודתה בפני אחרים שהיא סבלה ועדיין סובלת מבעיות כאלה ואחרות נאלצה להודות גם בפני עצמה באותם הדברים בדיוק, ולהפתעתה, זה בדיוק מה שהיתה צריכה כדי להתגבר. לפתע אשלין האריס הרגישה קלילה יותר, כועסת פחות, כבר לא מרגישה כמו אחת מול כולם. מאז - סוף העשור הקודם - ועד היום, היא ממשיכה לדבר בפתיחות על נושאים שבמקומות מסוימים עדיין נחשבים טאבו, ומגלה על עצמה ואחרים איך לפעמים, דיבור הוא התרופה הטובה מכולם. לפני כשנתיים סיפרה על אוהד בשנות החמישים לחייו שבא לכל אחד ממשחקיה ומודה לה בכל פעם מחדש על שהצילה את חייו, מעצם העובדה שהצילה את חייה שלה ולא התביישה לדבר על כך. וכמו האוהד הזה היו הרבה אנשים ששוחחו איתה, ששלחו מכתבים, שחיבקו והודו לה על שפתחה להם את הדלת שעד אותו רגע נראתה חסומה.

הפציעות נמשכו וגרמו, בין היתר, לכך שאת הזימון הראשון לנבחרת ארצות הברית הבוגרת אמנם קיבלה ב-2009, אך את הופעת הבכורה שלה רשמה רק ב-2013 - כי בכל פעם קרה הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון, אבל האריס לא ויתרה. כשהיתה בריאה שימשה בדרך כלל כמחליפה להופ סולו, אחת השוערות הגדולות בהיסטוריה, וחיכתה בסבלנות להזדמנויות שלא תמיד הגיעו. ב-2015, כשארצות הברית זכתה בגביע העולמי השלישי שלה, פתחה האריס פעם אחת בשער, וקיוותה לרשת את סולו בין הקורות כשזו תתלה את הכפפות. לצערה, זה לא ממש קרה: אליסה נייהר הועדפה על פניה במונדיאל הנוכחי, והיתה גם הגיבורה של חצי הגמר, כשהצילה פנדל גורלי מול אנגליה.

אבל גם זה בסדר, כי כדורגל הוא רק חלק מהעניין - בשום אופן לא כולו. "האם העבודה שלי היא לשחק כדורגל?" תהתה בפני הבלוג "הדקה ה-56". "כן, אבל כשאני מניחה את הראש על הכר מדי לילה, זה לא מה שמספק אותי. זה לא מספיק". מה שכן מספק אותה, לדבריה, היא התחושה "ששמו אותי במקום בו אני יכולה לאחד אנשים ואולי לעזור להם להבין שהם מסוגלים ליהנות מדברים גדולים יותר מהשדים הפנימיים שלהם, המחשבות והמאבקים שלהם. את אף פעם לא יכולה לדעת אילו חיים תצילי".

גם האהבה חזקה וחשובה מהכדורגל, אף שהיא כרגע מעורבבת בתוך הענף. ב-2010, במהלך אימון של נבחרת ארצות הברית, פגשה לראשונה אשלי האריס את שחקנית ההגנה אלי קריגר והשתיים גילו שיש להן הרבה במשותף - ולא רק מבחינת המקצוע שעל תלוש המשכורת. מערכת יחסים התפתחה והעמיקה שעה ששיתפו פעולה גם בוושינגטון ספיריט ולאחר מכן באורלנדו פרייד - הקבוצה הנוכחית שלהן. שתיהן דעתניות ולא חוששות, למשל, להתייחס לפערי השכר בין כדורגלנים וכדורגלניות, שעדיין מסרבים להצטמצם. "זה המונדיאל האחרון שלי", אמרה האריס לפני מספר חודשים ל"יאהו". "אני צריכה להתחיל לחשוב מה לעשות בעתיד, איך לשלם את המשכנתא והחשבונות וכל זה, דברים שהגבר המקביל אלי לעולם לא היה צריך לדאוג מהם. הקדשתי את כל חיי למקצוע שלי, ויתרתי על הכל, המשפחה שלי ומערכות היחסים היו משניות, ולא תגמלו אותי בהתאם".

בחזרה לרומנטיקה. אם כדורגל היה סוג של בית ראשוני אבל אשלין האריס הצעירה, המפגש עם אלי קריגר היה מחסה נוסף, קרקע יציבה בה יכולה היתה להתנהג כפי שהיא באמת. קריגר, למשל, היא זו שחיברה אחד ועוד אחד, שהביטה מהצד על זוגתה שנבהלת מרעשים חזקים, מדלתות שנטרקות, מארונות מטבח שנסגרים קצת יותר מדי חזק, ושאמרה לשוערת נבחרת ארצות הברית שאולי היא סובלת מתסמונת פוסט-טראומתית, בשל כל מה שעברה בילדותה. בראיון ל"אורלנדו סנטינל" סיפרה האריס שפרצה בבכי במהלך השיחה הזאת, אבל אלה לא היו רק דמעות של עצב, אלא גם של דמעות של אושר: בעולם הקשה והבלתי סלחני הזה, הנה מישהי שמבינה אותה, שרואה דרכה, שרק רוצה להישאר ולתמוך ולאהוב.

בקיץ שעבר יצאו השתיים לפיקניק באחד החופים בפלורידה. כשהשמש החלה לשקוע, שלפה אשלין האריס טבעת וביקשה מאלי קריגר להינשא לה. החתונה תיערך בסוף השנה הקרובה, וזכייה משותפת במונדיאל האחרון של שתיהן (האריס בת 33, קריגר בת 34) תהיה המתנה המושלמת. במונדיאל הקודם, ב-2015, ידעו אך ורק החברות לקבוצה ולנבחרת על הזוגיות של השתיים, שחששו לצאת באופן פומבי מהארון ואולי לאבד עסקאות חסות כאלה ואחרות. זה לא שב-2019 חיי הקהילה הגאה מושלמים - רחוק מכך - אבל בסך הכל לפני שלוש שנים, נכנס מאבטח למועדון לילה להט"בי באורלנדו וירה למוות ב-49 אנשים - עיר מגוריהן של האריס וקריגר - רק כי לא הסכים עם העדפותיהם המיניות.

"אסור לשתוק יותר", אמרה האריס על הטרגדיה. "שתקנו יותר מדי. הרבה מהאחים והאחיות שלי מהקהילה נלקחו ממני ואני לא הולכת לשתוק". אז היא לא שתקה, והפסיקה לפחד ממה שאולי יגידו עליה אם תכריז בגאון שהיא לסבית, ושהיא אוהבת את אלי קריגר. "המונדיאל הזה מרגיש מתגמל יותר, כי עכשיו אנחנו עצמנו", אמרה קריגר ל-USA TODAY. "זה כבר לא אישיו. זה נורמלי. העולם משתנה, אנחנו חיים במרחב בריא יותר כרגע. כיום זה לא ממש משנה את מי אתה אוהב, כל עוד טוב לך". הגם שמדובר בדברים מעט אידיאליסטיים מדי שככל הנראה לא תואמים באופן ישיר את המציאות, רוב התגובות למערכת היחסים של שתי שחקניות נבחרת ארצות הברית היו חיוביות ומחבקות - גם מהתקשורת, שכבר הדביקה להן את הכינוי Krashlyn.

אז איך זה מרגיש, להיות מאורס לחברה לקבוצה? האריס וקריגר מצליחות להציב לעצמן גבולות ברורים - כשהן על המגרש, מערכת היחסים נשארת בחוץ. לעתים, במשחקי חוץ של הנבחרת או בטורנירים מעבר לים, הן אפילו ישנות בחדרי מלון נפרדים; וכשהן בבית, הכדורגל הוא זה שנותר בחוץ. שתיהן הצליחו ליצור את האיזון הנכון, ולא רק בין רומנטיקה וספורט. אשלין האריס, נקודתית, נמצאת כעת במקום הטוב ביותר שאי פעם היתה בו, בין אם תוכתר בפעם השנייה כאלופת העולם ובין אם לא. "אני רוצה שלחיי תהיה משמעות כלשהי", אמרה ב-2015 לאתר Ambitious. "העבודה שלי לא מגדירה אותי. כדורגל הוא לא מי שאני, זה מה שאני עושה, זו הדרך שלי להגיע למשמעות גדולה יותר ולעזור לאנשים. אני מרגישה שזה מה שנולדתי לעשות. כל יום הוא מתנה. בכל יום אני מתעוררת ואני אסירת תודה - לא על העבודה שלי, אלא על האנשים שבחיי ועל החיים שבניתי לעצמי".