1. קוואי לאונרד
משחק 4 הוא היחיד בגמר ה-NBA שנערך לאחר הפסקה של יום אחד ולא יומיים. אחת משאלות המפתח לקראת המשחק החשוב כל כך הזה הייתה מי יושפע מהמנוחה הקצרה. התשובה: כל היצורים האנושיים. הרובוט של טורונטו, לעומתם, ישב 40 שעות בטעינה וחזר כמו חדש.
לקראת המשחק, הראפטורס היו יכולים להיות מעודדים מכך שהם מובילים 1:2 בגמר למרות ששני דברים עוד לא קרו: משחק מושלם של קוואי ואחד מהימים האלה שאף אחד משחקני המשנה של גולדן סטייט לא פוגע. שני הדברים קרו במשחק 4. העייפות השפיעה מאוד על שני הצדדים במחצית הראשונה, אבל לאורך זמן לקנדים יש הרבה יותר כשרון ויכולת להגיע למצבי זריקה טובים, בזמן שאצל הווריירס קורה לא פעם שדריימונד גרין, אנדרה איגודלה ושחקני הספסל הלא מרשימים פשוט לא מסוגלים לקלוע מחוץ לצבע.
עוד בנושא:
בטורונטו כבר חוגגים, גרין עדיין בטוח בעצמו: "למה שלא נעשה היסטוריה?"
טורונטו ניצחה 92:105 את גולדן סטייט ועלתה ליתרון 1:3 בסדרת הגמר
הולכים לבחירות: סיפורו של דראפט 2009, בו סטפן קרי נבחר שביעי בלבד
זה לא היה משנה אם קוואי לא היה מגיע במצב צבירה אלוהי. הוא החזיק כמעט לבד את טורונטו בעניינים במחצית הראשונה ואז ביצע קפיצת מדרגה בשנייה. המחצית השנייה הנפלאה של הראפטורס נבנתה כולה סביבו. הוא הוכיח שהוא בלתי עציר הלילה באחד על אחד, כפה על סטיב קר לחזור לאופציית הדאבל-טים הקבוע עליו וזה שחרר את שאר השחקנים ואת משחק הנעת הכדור שמתחיל להיות מפורסם של טורונטו.
המשמעות של קוואי לאונרד עבור טורונטו היא הרבה מעבר למקצועית. אם הראפטורס ישלימו את המלאכה ויזכו באליפות, רבות עוד ידובר בחוסן המנטאלי שהם פיתחו לאורך הפלייאוף והגיע לשיא מאז המשחק השלישי מול מילווקי. הקבוצה הזו חדורת מטרה ומוצאת את הדרך לצאת מכל משבר פוטנציאלי במעמד שרוב השחקנים שלה לא היו בו מעולם. הרבה קרדיט מגיע למנהיגים הוותיקים שמסרבים להתרגש עד להשלמת המשימה. בולט בכך במיוחד מארק גאסול, שברגע שנשמע הבאזר בשני המשחקים האחרונים הסתובב והלך לחדר ההלבשה ללא הבעת רגש. הגישה הזאת מחלחלת לכולם.
אבל לפעמים אין דבר חשוב יותר לעוצמה המנטאלית של קבוצה מהבטחון של כל המערכת בכוכב הגדול שלה. הרבע השלישי הוא זה שמכריע את משחקי הסדרה בינתיים, ואחרי מחצית התקפית איומה, ריצת ה-0:18 של גולדן סטייט מתחילת הרבע השלישי של המשחק השני בוודאי ישבה לשחקנים של ניק נרס בראש. אבל אז קוואי פתח את הרבע השלישי הלילה עם שלשה במעבר, חטיפה ושלשה נוספת שהובילה ליתרון הראשון של טורונטו במשחק. זה היה רגע משנה מומנטום, שאחריו טורונטו האמיתית חזרה להופיע. מנהיג אמיתי לא צריך לצעוק חזק או לנופף בידיים, המעשים שלו מדברים הכי חזק. הרצף הזה של שלשה-חטיפה-שלשה בפתיחת הדקות החשובות ביותר במשחק היה הדרך של קוואי לצעוק "אחריי", וכולם שמעו והצטרפו.
2. ניק נרס
טורונטו זכתה בלוטו, היא זו שקיבלה גרסא פצועה ופגיעה של גולדן סטייט, שזה כנראה הסיכוי היחיד לנצח אותה בסדרה של הטוב מ-7. אבל במובן מסוים, חוסר הוודאות הזה לגבי היריבה הופך את החיים של נרס להרבה יותר מסובכים. קשה מאוד לבנות תוכנית משחק כשלא ברור מי הולך לשחק נגדך וכשכל משחק הסגל של היריבה משתנה. הראפטורס צריכים להיות מוכנים לשניים-שלושה תרחישים מרכזיים, כולל תוכנית מגירה למקרה שקווין דוראנט יחזור. וזה לפני שלוקחים בחשבון התפתחויות תוך כדי משחק, כולל פציעות ותנודות גדולות מאוד בתפקוד של שחקנים בשני הצדדים. זו סדרה שדורשת יותר יצירתיות ואלתורים מהרגיל.
נרס עומד במשימה בהצלחה יוצאת דופן. הוא הגיע מוכן מאוד להגנה על הספלאש בראדרס, הגיב מהר להתפתחויות, שלף כמה הפתעות ותמיד חי את הקבוצה שלו ומזהה מתי נדרש שינוי. בשני המשחקים האחרונים הוא ניהל את המחצית השנייה באופן מושלם. ההחלטה לפתוח את המחצית השנייה בשניהם עם פרד ואנווליט במקום דני גרין היא הברקה. כולם מדברים על ההגנה של ואנווליט על סטף קרי, אבל לא פחות מכך חשובה התרומה ההתקפית של מוביל כדור נוסף מול הבליץ ההגנתי של גולדן סטייט בדקות האלה. בשני המשחקים האלה הוא גם זיהה במדיוק את הרגע בו ההתקפה שלו מעט נתקעה ברבע האחרון וצריך להחזיר את מארק גאסול (ובמשחק השלישי גם את פסקל סיאקם) כדי לחדד את הנעת הכדור.
המשחק הלילה הוכרע בדקות האחרונות של הרבע השלישי, בהן טורונטו פתחה פער דו ספרתי עליו היא שמרה עד לסיום. אלה היו הדקות המרשימות ביותר של נרס בסדרה, בהן הוא כל הזמן היה שני צעדים לפני סטיב קר במשחק השחמט בין המאמנים. הוא חיכה לרגע בו קליי תומפסון ואנדרה איגודלה ירדו לנוח כדי לוותר על תרגילים מורכבים ולשים את הכדור אצל קוואי, שקלע סל קל מול אלפונסו מקיני. קר לקח טיים-אאוט והחזיר את איגודלה, מה שיצר הרכב מוגבל מאוד התקפית, נרס הגיע מוכן לכך ושלף שוב את הבוקס-אנד-וואן שהפתיע את הווריירס במשחק השני ותקע את ההתקפה של האלופה גם הפעם. קר הגיב במעבר להרכב נמוך מאוד עם כמה שיותר קלעי חוץ. טורונטו בתגובה עברה לתקוף את הצבע, לסחוט עבירות ולהפעיל את סרג' איבקה וקוואי שקלעו מעל שחקנים הרבה יותר נמוכים מהם.
כמובן, נרס לא בנה כל פוזשן בעצמו, השחקנים שלו זיהו את הסיטואציות שנוצרו והבינו את הדרכים הטובות ביותר לנצל אותן. מאמן תמיד נראה הרבה יותר חכם כשיש לו שחקנים חכמים שיודעים להוציא לפועל את תוכנית המשחק שלו. אבל נרס יצר עבור השחקנים החכמים שלו את היתרונות ההתחלתיים שהם היו יכולים לנצל מול השחקנים הלא פחות חכמים ומנוסים שבצד השני.
3. קווין דוראנט
אני מתקשה לזכור סיטואציה בה שחקן בסדר הגודל של דוראנט היה בספק משחק אחרי משחק בגמר. בדרך כלל כששחקן נפצע ניתן לדעת לכמה זמן הוא ייעדר, הפעם השאלה קיימת כל משחק מחדש. במצב שנוצר, ההיעדרות נטולת המשך הברור מרחפת מעל לסדרה והופכת לאחד הגורמים המשמעותיים בה. אם KD לא היה חלק מהמשוואה, טורונטו הייתה יכולה להרגיש מצוין לגבי סיכויי האליפות שלה. היא מגיעה באופן עקבי לזריקות טובות, היו לה שש מחציות התקפיות נהדרות מתוך שמונה וכשההתקפה שלה זורמת לגולדן סטייט הנוכחית אין מספיק כוח אש כדי לעמוד בקצב. בלי דוראנט, טורונטו יכולה להאמין שזה תלוי רק בה, שהיא במרחק עוד הצגה התקפית אחת מאליפות ושהיא סדרה לעצמה שלוש הזדמנויות להשיג אותה, שתיים מהן בבית.
אם דוראנט יחזור, זו תהפוך לסדרה אחרת. חשוב להדגיש שגם אם KD ישחק במשחק הבא, בכלל לא בטוח שזה ישפר את גולדן סטייט. אפילו לשחקן בקליבר שלו יהיה קשה מאוד לחזור מפציעה, אחרי יותר מחודש בו הוא לא שיחק, אל משחק הדחה בחוץ בגמר. הווריירס לא נראו טוב יחד איתו לפני הפציעה וקשה לדעת איך הם ייראו כשהוא והם מנסים להבין ביחד מה המצב שלו. אבל לחזרה של דוראנט תהיה גם השפעה על טורונטו. היא תיאלץ להיערך מחדש בשני הצדדים ותתקשה להרגיש את אותו סוג הבטחון שהיא מרגישה כרגע. משחק אליפות הוא גם ככה המשחק הכי קשה מבחינה מנטאלית, בטח עבור קבוצה שמעולם לא הייתה במעמד. אם יתווסף למשוואה גם אחד משלושת השחקנים הטובים בעולם, דרגת הקושי המנטאלית תעלה משמעותית.
4. סרג' איבקה
כשקבוצה בזון, לכל אחד יש את היום שלו, את המשחק הגדול שיזכרו לו. בשמונת המשחקים האחרונים (1:7 מצטבר על מילווקי וגולדן סטייט), לכל אחד משבעת השחקנים הבכירים של הראפטורס היה לפחות יום אחד גדול (ואפשר להוסיף גם את נורמן פאוול). היום היה תורו של איבקה. אחרי ההצגה ההגנתית במשחק הקודם, הסנטר המחליף עלה עם בטחון וסיפק, במשחק חוץ קריטי בגמר, את אחד מהימים האלה שלו בהם כל הזריקות מחצי מרחק והפלואטרים נכנסים. ההגנה שלו בצבע נשארה נהדרת והוא דאג גם לשלשת מומנטום.
כמו הרבה דברים שקורים בטורונטו, גם ההצגה של איבקה נבנתה כל העונה. לפני ההגעה של גאסול הוא המציא את עצמו מחדש כסנטר הפותח של הראפטורס, כשבמקום להתגלגל החוצה הוא נע לכיוון הטבעת ומסיים שם נהדר. לקח לו זמן להתרגל לירידה לספסל, אבל בסופו של דבר הוא למד לחגוג מול סנטרים מחליפים. המעבר בין החמישייה לספסל אפשר לו לפתח כימיית פיק נ' רול נהדרת גם עם קייל לאורי וגם עם ואנווליט, מה שבא לידי ביטוי הלילה. קר נאלץ להסתמך על דקות רבות של סנטרים כבדים או על הרכבים נמוכים עם מעט מאוד עזרה בצבע, אלה שני סוגים של הרכבים בהם פיק נ' רול מבוצע כהלכה של אחד הרכזים עם איבקה הופך למהלך שקשה מאוד לעצור.
5. קליי תומפסון
ההיעדרות מהמשחק השלישי עזרה לקליי להיות השחקן החד ביותר של גולדן סטייט ברביעי. הוא היה נהדר בכל המשחקים ששיחק בגמר עד כה, קולע בעקביות את סוג הזריקות שרק הוא מסוגל לזרוק. במחצית הראשונה היה רצף של התקפות בהן הווריירס נתנו לתומפסון כדורים עם הגב לסל מחצי מרחק בצד ימין, הוא עלה בקלילות לקליעה מעל קייל לאורי עד שהכריח את טורונטו להביא דאבל טים שפתח אפשרויות אחרות. לאורי הוא שומר פוסט נהדר גם על שחקנים גדולים ממנו, אבל מול הזריקה בסיבוב של קליי אין לו מה לעשות, הוא נמוך מכדי להפריע לה. ניתן להניח שקר יילך אפילו יותר למהלך הזה במשחק הבא, אולי עד שהוא יכריח את ניק נרס לשים על קליי שחקן גבוה יותר.
6. סטפן קרי
זו לא הפתעה גדולה שקרי הוא השחקן שהושפע יותר מכולם מהמנוחה הקצרה. הוא לקח על עצמו את המשחק השלישי, הוא לא הסתפק בשלשות אלא הגיע לטבעת, יצר מגע וסחט עבירות, זה היה נטל פיזי מאוד לא רגיל עבורו וקשה במיוחד לשחקן במימדים שלו. נרס דאג שהשחקנים שלו יהיו מאוד פיזיים עם סטף הלילה וישמרו על קצב גבוה כדי להתיש אותו. זה עבד. קליי תומפסון לקח חלק מהעול ההתקפי, אבל כשסטף עייף הוא מתחיל לזייף גם בהגנה, והלילה זה בא לידי ביטוי בלא מעט טעויות ורגעים של חוסר ריכוז במחצית השנייה. סטיב קר מחביא את קרי על דני גרין, אבל ככל שהמשחק מתקדם קשה לו יותר לרדוף אחרי גרין שאוהב לנוע מצד לצד. זה עלה לווריירס בכמה שלשות חשובות של גרין בשני המשחקים האחרונים (עוד יתרון לכך שואנווליט פותח ברבע השלישי וגרין נכנס טרי לקראת סוף הרבע ומתחיל להריץ את סטף).
7. פסקל סיאקם
הקמרוני משתחל לנקודות שלו גם בימים פחות חדים, והלילה דאג לסגור את המשחק בדקות האחרונות, לתקוע מסמר ועוד מסמר ועוד מסמר כשגולדן סטייט עוד ניסתה לפנטז על קאם-באק. בשלוש הדקות האחרונות הוא קלע שתי זריקות עונשין, זריקה מחצי מרחק בסוף שעון ופלואטר לא קל. השחקן הכי פחות מנוסה על הפרקט מסרב להילחץ מהמעמד, וכשנראה היה שהחברים הוותיקים שלו קצת תקועים הוא דאג לקחת את המושכות לשתי הדקות האחרונות של מאני טיים במשחק.
ראויים לציון
קייל לאורי - לא משחק גדול אבל כמה אחראי, כמה חכם, כמה מנהיג, כמה הנעת הכדור התיכף מפורסמת של טורונטו היא בצלמו.
פרד ואנווליט - עוד לפני שהספקנו לשים לב שנרס נתן לקוואי לנוח בתחילת הרבע האחרון, ואנווליט קלע שלשה שלבד דאגה לשמור על ההפרש בדקות המנוחה החשובות של הכוכב. אחראי על אחת הקליעות החשובות ביותר בכל נצחון בגמר.
דריימונד גרין - עוד כמעט טריפל דאבל, בגדול עשה את שלו, אבל גולדן סטייט לא יכולה להרשות לעצמה אותו לא בפוקוס מלא, וזה מה שקרה הלילה.
האורקל ארינה - יכול להיות שזה היה המשחק האחרון באחד האולמות האהובים בליגה, האולם בו התרחשה התופעה הגדולה של העשור. אני עוד זוכר אותו מ-2007, מהסדרה בה גולדן סטייט בראשות בארון דיוויס הדיחה את דאלאס מהמקום השמיני בסיבוב הראשון. מרחוק, זו נראתה כמו אווירת הפלייאוף המטורפת ביותר שאי פעם ראיתי.