תמיד נחמד לבחון את הדרך שבה כדורגלן בוחר לחגוג כיבוש שער. זו גם בחירה אישית סגנונית, וגם רגע שבו האמת נחשפת, מתפרצת, בלי שליטה והעמדות פנים. יש כאלה שרצים באקסטזה ומנפנפים את החברים. יש את אלה שנעמדים ומניפים יד ונותנים לכולם לקפוץ להם על הכתפיים. ערן זהבי חוגג בפיו פיו. יריות אלימות, מחוררות רשתות, בלב של האויב. יריות של תוכחה, של הכנעה. אולי זה כבר הפך לסימן היכר ונעשה מבלי משים, אבל בבסיס של היד היורה והאקדח עומדת תשוקה גדולה: להרוג את היריב. מיהו היריב? הו, שאלה טובה.
עוד בנושא:
"ככל שיזלזלו בו יותר, הוא יוכיח יותר": מאחורי ההתפוצצות של ערן זהבי
שלושער ענק של ערן זהבי סידר לנבחרת ישראל 0:3 בלטביה במוקדמות יורו 2020
ערן זהבי: "אני לא צריך סרט על היד בשביל להוביל על המגרש, זה באופי שלי"
כי הפעם בחגיגה של זהבי היו עוד כמה מחוות קטנות אך מהותיות: הייתה אצבע על האוזן סטייל "אני לא שומע אתכם", ובאחד השערים הוא קינח בבעיטה עצבנית בבקבוק מים בצדי המגרש. ולמה זה חשוב? כי כשזהבי שם אצבע על האוזן ורמז "אני לא שומע אתכם", הוא בטח לא התכוון לקהל הלטבי. מה אכפת לו מהקהל הלטבי? מה עשו לו הלטבים? הוא התכוון אליכם, המבקרים. הוא התכוון אליכם, אלה שפקפקו בו. אלה שאמרו שאין לו מקום בנבחרת. הוא לא יסלח לכם לעולם, הוא לא ישכח את זה לעולם. זו המוטיבציה שלו, זו האנרגיה שלו, זו המטרה שלו, רק להשתיק אתכם. ומאחר שבראש שלו עדיין מהדהדות שריקות הבוז מהמשחק ההוא בחיפה, הוא כובש גול ומיד, כתגובה אינסטינקטיבית, שם יד על האוזן וכל כולו צורח: "אני לא שומע אתכם! איפה אתם עכשיו?!".
גם על הבעיטה הזאת בבקבוק המים ראוי להתעכב. בדיוק עכשיו כבשת שער נוסף, במשחק בינלאומי, במדי הנבחרת, אנחנו מובילים בבטחה - מה התסכול הגדול? מה מקור העצבים? כמה כעס אצור לך בגוף? עדיין לא עבר לך? עדיין עצבני? מתברר שכן. כובש שער, וזה שוב עולה לו. הכל שוב צף, כל המנוולים. לא מספיק לו השער, השמחה, הסיפוק, כי אין לו סיפוק. אף פעם אין לו סיפוק. תמיד יש עוד משהו שמניע אותו, מכעיס אותו, איזשהי נקמה להשלים, עוד שער לחפש, בעוד מישהו לירות, עוד מישהו לסתום לו את הפה.
המוטיבציה הזאת קריטית, כי בלעדיה אי אפשר לנצח משחק מול לטביה, עמוק בחודש יוני. לא קל לעלות בשיא הכוח למשחק כשהפיד שלך באינסטגרם מפוצץ בתמונות מהחופשה של כל החבר'ה. ההם בווגאס משתזפים על הבריכה, ההוא על הים בריזורט במיאמי, כולם שזופים ונהנים ומחויכים, ורק אתה תקוע במחנה בריגה. אולי הרצוג והשחקנים דיברו על חשיבות המשימה וגודל ההזדמנות, אבל כולם כבר עייפים מהעונה, רק רוצים שזה ייגמר. אלה שחגגו, חגגו יותר מדי. כל השאר חבולים ומוכים. זה היה שבוע רדום. הנבחרת לא עניינה אף אחד. היריבה מדכאת. איך אמר אתמול בשידור ג'ובאני רוסו, פרשן כאן11, האיש שנבחר על ידי התאגיד לפרשן את המשחק ולהתכונן אליו ולהאיר את עינינו? "אני לא מכיר אף שחקן בלטביה".
ועם כל הכבוד לעבודה הטובה של אנדי הרצוג, וברור שיש פה עבודה טובה, זהבי ממשיך להיות הסיפור. הרי אין פה נבחרת יוצאת דופן, עם כל הכבוד ל-5-3-2. אין בה באמת עניין מקצועי. הדרמה הגדולה השבוע הייתה סביב דאבור והחתונה. אף אחד לא דן בדברים מקצועיים, במערכים, בהרכבים, כי זה לא מעניין. עם כל הכבוד לניר ביטון, העובדה שהוא פותח כבלם מצביעה על דלות החומר. עומרי בן הרוש הוא עדיין המגן. יותר מזה: אם הנבחרת הייתה מנצחת 0:3 משערים של שהר, נאתכו ופרץ, זה עדיין היה אפור. אבל הזהבי הזה, הוא שוב מצליח לעורר את העסק. עדיין מוציא אומוציות. מעריציו מתלהבים כאילו הם בעצמם אחראים למהפך, גאים שלא זנחו אותו ברגעיו הקשים, חוגגים בכיכרות וברשתות. אלה ששונאים אותו, לא מסוגלים לשכוח לו גם כשהוא כובש שני שלושערים רצופים, ממשיכים להקטין אותו, אפילו מתעבים אותו עוד יותר. אי אפשר שלא להיסחף אחרי התופעה, לטוב ולרע.
ועם כל הכבוד לעבודה טובה של אנדי הרצוג, ידידנו משכבר הימים, לא הוא התקווה. כבר היו קמפיינים טובים, שהתחילו עם הרבה אופטימיות, עם שחקנים בכושר ודיבורים על נבחרת מאורגנת עם שיטה יציבה. כבר חווינו תקוות, ואז מפלות. בשביל לעשות נס עם הנבחרת הזאת, בשביל לשבור את המסורת שלה, בשביל לקטוע את הרצף של הכישלונות, כדי להתגבר על הנטייה הקבועה שלה לקרוס במשחקי מפתח, כדי שתעפיל לראשונה אחרי 50 שנה לטורניר גדול, היא צריכה משהו יוצא דופן. משהו שישבור את הכלים. משהו שיסחוף אותה וייתן לה אמונה שהפעם זה אפשרי. משהו מופרע, חסר שליטה. למשל, שחקן שכובש חמישה משחקים ברציפות. שחקן שפותח את הקמפיין עם שבעה שערים בשלושה משחקים. מישהו שהופך ליחיד מלבד ראול האגדי שכובש שני שלושער רצוף במוקדמות היורו. מישהו שכובש ולא נרגע, אלא בועט בבקבוק בעצבים, כולו אש. מישהו שבזכותו אפשר להמשיך לחלום, שהבלתי אפשרי יהפוך לאפשרי.