גמר לא ראוי, אלופה ראויה: יורגן קלופ חגג דווקא בגמר החלש ביותר בחייו

בווידאו: שחקני ליברפול חוגגים בחדר ההלבשה

למען הסר ספק, ליברפול שיחקה הרבה יותר טוב בגמר לפני שנה, כאשר הפסידה 3:1 לריאל מדריד. היא שיחקה הרבה יותר טוב במשחק הראשון בחצי הגמר העונה, כאשר הובסה 3:0 בקאמפ נואו. היא שיחקה הרבה יותר טוב אפילו בתיקו המאופס והמתסכל מול אברטון בתחילת מרץ, אשר עלה לה בדיעבד בתואר האליפות. למעשה, לא קל להיזכר במשחק גרוע יותר של האדומים מאשר אתמול (שבת) במדריד. אולי בנאפולי ובבלגרד בשלב הבתים, וגם זה לא בטוח. במובנים לא מעטים, זה היה מביך.

יורגן קלופ אוהב לתת שואו. באחד הראיונות המפורסמים ביותר שלו הוא דיבר על "כדורגל רוק כבד". אתמול זה לא היה רוק בכלל - בקושי להקת חובבים בחצר בית ספר יסודי, עם תופים קרועים וגיטרה ללא מיתרים. ליברפול קיבלה פנדל מפוקפק וגבולי מאוד 23 שניות אחרי שריקת הפתיחה, שמה את הכדור ברשת, ומאז בקושי תיפקדה. השלישיה הקדמית האימתנית לא קיבלה אספקה ראויה. הקישור היה אנמי. מסירות ארוכות חסרות כתובת נשלחו בתדירות גבוהה. בהגנה נפערו לא פעם חורים, במיוחד באגפים. 62 אחוזי דיוק במסירות לאורך כל המשחק הם נתון מחפיר ועלוב.

עוד בנושא

ליברפול זכתה בליגת האלופות אחרי ניצחון 0:2 על טוטנהאם
ליברפול מאושרת, יורגן קלופ: "ראיתם פעם קבוצה כזו?"
באנגליה טוענים שלא היה פנדל, פוצ'טינו: "גאה בקבוצה שלי"
למדה מהטוב ביותר: הכירו את הפורצת למגרש שגנבה את ההצגה

לעתים נדמה היה כי סגנית אלופת אנגליה למדה את הלקח מרצף הדרמות הגדולות לאורך שלבי הפלייאוף בליגת האלופות העונה ובחרה ביודעין להימנע מכיבוש שער שני על מנת לא להיות חשופה לקאמבק. 0:1 היה עדיף על 0:2 - עד הדקה ה-87, כי אז הסיכוי למהפך כבר התאפס. זו מחשבה הזויה וביזארית, אבל איכשהו היא הרגישה נכונה.

מהעבר השני, טוטנהאם כאילו חיכתה לספוג את השער השני כדי להתחיל לשחק ברצינות. היא נהנתה מאחוז החזקת כדור מאוד נדיב מאוד בזכות יריבתה - לא פחות מ-62, אבל לא ידעה מה לעשות עם הדבר העגול הזה שהתגלגל על הדשא. מסירות פשוטות רבות הלכו לאיבוד. השחקנים שמצאו את עצמם חופשיים לחלוטין באגפים העבירו כדורי רוחב מבישים באיכותם. הארי קיין, שפתח בהרכב אחרי פציעה ארוכה, לא הורגש כלל. כריסטיאן אריקסן היה צל חיוור של עצמו. דלה עלי הקפיץ כדור חלש לידיים של אליסון מעמדה קורצת במיוחד. סון יונג-מין "הצליח" לנגוח החוצה ממרחק של חצי מטר (גם אם מעמדת נבדל, אבל זה לא משנה בזמן אמת).

קיבלנו כל כך הרבה משחקים אדירים משמינית הגמר בפברואר ועד לחצי הגמר במאי, ואז התברר שלגמר ביוני פשוט לא נשאר כלום. זה היה אירוע פאתטי במונחים של גמר ליגת האלופות. יש שיזכירו את 120 הדקות המאופסות בין מילאן ליובנטוס ב-2003 כגמר המשעמם ביותר, אבל זה לא מדויק, כי הרמה הטכנית והטקטית אז היתה גבוהה בהחלט. הפעם לא היה כמעט כלום. אינספור כדורים סתמיים, טעויות ילדותיות, מעט מאוד יצירתיות אמיתית. השער הראשון היה מקרי לחלוטין. השער השני היה מקרי לא פחות - פינג פונג ברחבה, חוסר יכולת של ההתקפה לייצר משהו, חוסר היכולת של ההגנה להרחיק סכנה, עד שהכדור הגיע בטעות לדיבוק אוריגי.

היכולת האישית הירודה לא נובעת מהחלטות טקטיות או מבחירת מאמנים. אפשר לבוא בטענות למאוריסיו פוצ'טינו על כך שסיפסל את לוקאס מורה, הגיבור הגדול שהבקיע שלושער מופלא בגומלין מול אייאקס בחצי הגמר, אבל גם הברזילאי לא תרם כאשר נכנס באמצע המחצית השניה. אפשר לתהות מדוע קלופ לא נתן לחניכיו הוראה להעביר את המשחק דרך ג'ורג'יניו ויינאלדום אשר לא היה מעורב כמעט כלל, אבל גם כאשר ההולנדי נגע בכדור הוא לא השתמש בו בתבונה בלשון המעטה.

הנפילה הזו היא שילוב מוזר במיוחד של עייפות בתום עונה מתישה וזמן המתנה ארוך מדי לגמר. במשך חודשים ארוכים היו השחקנים בלחץ עצום וקיימו מספר רב של משחקים. ואז הם קיבלו שלושה שבועות של חופש אחרי מחזור הנעילה בליגה. גם ההכנות לגמר - אירוע שיא מכונן ככל שיהיה - לא מסוגלות לעצור את הרפיון הפיזי והמנטלי שמתרחש בתקופה זו. הגוף מרגיש שהוא יוצא לפגרה, וכך גם הראש. אפילו למקצוענים הגדולים ביותר קשה מאוד לחזור לתלם ולהגיע למשחק ברמת הריכוז המקסימלית. העובדה כי הקריסה הורגשה היטב אצל רוב השחקנים בשתי הקבוצות מוכיחה זאת. ולא לחינם היו השוערים במיטבם - מעורבותם במשחק שונה בתכלית, וההשקעה הפיזית והמנטלית שלהם לא דומה לשחקני השדה.

אז הוגו לוריס היה הטוב בשורות טוטנהאם, והדף נהדר את הבעיטה של אנדי רוברטסון במחצית הראשונה, אבל הוא הרבה פחות רלוונטי. השחקן המצטיין על הדשא, ובפער ניכר, היה אליסון, אשר היה בשיאו בשלהי הקרב, כאשר בעיטות התרנגולים מצאו סוף כל סוף את המסגרת והיו מסוכנות. הוא עמד שם איתן וקר רוח, קלט והדף ללא קושי גם ניסיונות לא פשוטים, וההבדל בהשוואה ללוריס קאריוס זעק לשמיים.

נכון - לא לגמרי הוגן להפיל את התיק על הגרמני שסבל כנראה מזעזוע מוח בגמר לפני שנה אחרי שנפגע מסרחיו ראמוס. אבל באותה נשימה חייבים להדגיש את הנכונות האמיצה של יורגן קלופ להודות בטעויותיו. קאריוס היה הבחירה האישית של המנג'ר. הוא הביא את השוער ממיינץ אהובתו, העניק לו חוזה לחמש שנים והשתדל להעניק לו גיבוי. המצב הרפואי של קאריוס לפני שנה עשוי היה לספק תירוץ נהדר להשאירו, והרי קלופ הוא איש של אנשים. הוא לא אוהב לחתוך בבשר החי ולבגוד באלה שטיפח. אלא שצריך למצוא את שביל הזהב, ואי אפשר לקבל החלטות רק על בסיס אמוציות. ההחתמה של אליסון, באמצעות הכסף שגויס ממכירת פיליפה קוטיניו לברצלונה, היתה מושכלת ונכונה. אתמול הוא בא על שכרו.

בעצם, לא רק אתמול. ההצלה הגדולה באמת של אליסון היתה בדקה ה-93 במשחק הנעילה בשלב הבתים מול נאפולי. ההגנה האדומה התרשלה, וארקדיוש מיליק מצא את עצמו מול הברזילאי. לו היה הפולני פוגע, ליברפול היתה מודחת אחרי שהפסידה בכל שלושת משחקי החוץ. אליסון סגר לו את הזווית וגרם להחמצה. במבט לאחור, היה זה רגע מכונן והיסטורי. בלעדיו, כל העונה של האדומים היתה נראית אחרת לגמרי. היא לא היתה מתכבדת לחגוג באליאנץ ארנה מול באיירן מינכן בשמינית הגמר. היא לא היתה מבצעת את הקאמבק המפואר מול בארסה בחצי הגמר. היא לא היתה חוגגת את הגביע השישי. קלופ עדיין היה ללא תואר במרסיסייד.

והרי התואר הזה מגיע לו. לא בגלל מה שקרה אתמול, כי בגמר ליברפול לא היתה ראויה כלל. גם טוטנהאם לא היתה ראויה. הגמר הזה היווה אקורד סיום עגום ומייגע לעונה כבירה, ורק חיזק את התחושה כי היה עדיף לשנות את הרכב המשתתפות. במקום עוד משחק פרמיירליג שגרתי, לא היינו רחוקים ממפגש ראשון בין ליברפול לאייאקס מאז 1966 - ומשחק כזה בוודאי לא היה הופך לשעמומון נטול השראה מינימלית. ואולם, זה לא רלוונטי כרגע. הדבר הרלוונטי היחיד הוא הזכייה של ליברפול, ובהתעלם מהגמר עצמו זו זכיה מוצדקת מעין כמוה.

היא מוצדקת לא רק בזכות המאמן אשר הצליח ליצור תלכיד קבוצתי אדיר ולהעניק לליברפול תדמית מיוחדת במינה. היא מוצדקת כפרס לכל השחקנים על העונה הפנטסטית, וגם על המסע האירופי הנפלא בעונה שעברה. אז זה הסתיים בפציעה של מוחמד סלאח, בפאשלות של קאריוס ובדמעות, למרות הופעה טובה מאוד בגמר. הפעם סלאח היה חלש, אבל הבקיע בפנדל כבר בנגיעתו הראשונה בכדור. לפעמים הגורל יודע לפצות את גיבוריו, והחיוך של קלופו שרק הפסיד והפסיד בגמרים מדגיש זאת. אתמול היה הגמר הגרוע ביותר בחייו, אבל הוא ניצח בו.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק