הסיבה היחידה בגללה הגיוני להתייחס לניצחון של טורונטו במשחק הראשון של הגמר כהפתעה היא שקשה היה לדעת מה ניתן לצפות מהראפטורס. מועדון שמופיע לראשונה בתולדותיו בגמר ופוגש יריבה שמגיעה לשם בפעם החמישית ברציפות נמצא בנחיתות מובנית. הקבוצה הזו עוד לא מכירה את עצמה במעמד המלחיץ ביותר שיש לעולם הכדורסל להציע, היא בקושי מכירה את עצמה באופן כללי. למרות שעברה מתיחת פנים מאז, טורונטו עדיין מורכבת מלא מעט שחקנים ששקשקו שנה אחרי שנה מול קליבלנד של לברון ג'יימס, וגם הפלייאוף הנוכחי כלל ירידות לצד עליות. האפשרות שהמעמד יתברר כגדול על השחקנים של ניק נרס עוד לפני כדור הביניים הראשון בהחלט הייתה קיימת.
אבל מבחינה מקצועית נטו, אין סיבה להיות מופתעים. בגרסאות הנוכחיות שלהן, ללא קווין דוראנט, טורונטו בשיאה היא קבוצה שלמה ומגוונת יותר מגולדן סטייט בשיאה. בחמישייה שלה אין חורים בשני הצדדים ויש בה שילוב של איכות, נסיון וחוכמת משחק, ועל הספסל יש שני מחליפים איכותיים מאוד. כל זמן שדוראנט לא חוזר ליכולת שקרובה ליכולת שיא (מה שבכלל לא בטוח שיקרה גם אם הוא יחזור), ניתן לטעון שהסדרה תלויה בראפטורס לא פחות מאשר בווריירס. ההבדל הוא שבזמן שלגבי האלופה ניתן להיות בטוחים שהיא תשמור על יכולת גבוהה לכל אורך הגמר ולא תיבהל מסדרה צמודה, עדיין קשה לדעת איך טורונטו תגיב אם היא תישאר בעניינים לאורך זמן ואליפות תהפוך לאופציה ממשית עבורה.
יש לקנדים סיבה טובה לאופטימיות לגבי האפשרות שהמשחק הראשון לא היה הבלחה חד פעמית ושהם מסוגלים לשמור על היכולת הזו בהמשך. התחושה היא שמשהו קרה לטורונטו מאז המשחק השלישי מול מילווקי, אותו הם ניצחו בשתי הארכות. היה שם רגע של חיבור, של התפקסות, של קבוצה גדולה שסיימה להתהוות ועכשיו היא כבר קיימת, של שחקנים שמרגישים שזה הזמן שלהם. זה בולט במיוחד אצל קייל לאורי ומארק גאסול, שנראים כל התקופה הזו כמו שחקנים שמבינים שזה הרגע שלהם, זו ההזדמנות עבורה הם עבדו כל הקריירה, הזדמנות שרבים וגדולים לא זוכים לה, ושרוב הסיכויים שלא תהיה עוד אחת כזו. המשחק הראשון של הגמר היה המשך ישיר לשלושת המשחקים האחרונים של הגמר האיזורי. בכל ארבעת המשחקים האלה טורונטו נראתה יציבה, חזקה מנטלית ומאוד בטוחה בעצמה. היציבות הזאת יכולה להתפורר ברגע, ראינו גם את זה קורה לא פעם בגמרים, אבל כרגע היסודות שלה נראים חזקים מאוד.
עוד בנושא:
סטיב קר אישר: קווין דוראנט עדיין פצוע ולא ישחק גם במשחק מספר 2
11 זריקות בגן עדן: על הלילה האדיר של סיאקם והגעגועים לקווין דוראנט
פסקל סיאקם ריגש את ארצות הברית, דריימונד גרין התעמת עם דרייק
התקפות חכמות מול הגנות חכמות
זה היה משחק טוב מאוד בין שתי קבוצות אינטליגנטיות מאוד. כל פוזשן במשחק העומד היה מאבק מרתק בין התקפה חכמה להגנה חכמה. בצד אחד, נראה היה שהשחקנים של טורונטו נהנים לפתור את החידות שמציב בפניהם הסגנון המוכר של גולדן סטייט, עם כל התנועה והחסימות שמתנפצות לכמה כיוונים. בצד השני, השחקנים של הווריירס היו פחות עקביים בהתמודדות עם הנעת הכדור הסבלנית של טורונטו. רמת הביצוע הייתה גבוהה מאוד, אחוז גבוה של שלשות חופשיות נכנסו בשני הצדדים, כולל של שחקני המשנה. לכל קבוצה היה גם כלי מרכזי להשיג נקודות קלות: גולדן סטייט נשארה בעניינים בזכות שלשות אחרי ריבאונד התקפה, כשההגנה לא מספיקה להתארגן מחדש, טורונטו כפתה איבודים שהפכו לנקודות במתפרצות.
שתי הקבוצות הרבו להשתמש בפיק נ' רול שמערב את הסנטר של היריבה כדי ליצור את מעט המרווח שסטף קרי וקוואי לאונרד צריכים כדי לעלות לזריקה או לכפות חילוף לא נוח להגנה. אבל שני המאמנים הגיעו מוכנים. סטיב קר יודע שקוואי לוקח את הזמן בהכנה לזריקה, אז הוא הרשה לעצמו לשלוח דאבל-טים מאוחר, כמעט נינוח, כשההגנה ערוכה להגיב למסירה שלו. בגדול, טורונטו ידעה לנצל את היתרונות הקטנים שהדאבל-טים על קוואי יצר במקומות אחרים, או מיס-מאצ'ים שנוצרו עם שחקנים אחרים (מארק גאסול סוף סוף תקף מיס-מאצ'ים בפוסט). ההתקפה של הראפטורס נתקעה כאשר קוואי ניסה לקחת את המשחק על עצמו קצת בכוח ובאופן שהוציא את שאר השחקנים מהקצב שלהם. קוואי לא היה חד במשחק הראשון גם במצבים שבדרך כלל נוחים עבורו, אבל בכל הקשור למנטאליות של כוכב שמדי פעם מתעקש לקחת על עצמו את המשחק, עוד יהיו משחקים בהם טורונטו תזדקק בדיוק לכך.
בצד השני, קר שלח את השחקן של מארק גאסול לחסום לקרי כמעט בכל הזדמנות, במטרה לנצל את הכבדות של הסנטר הספרדי. אבל במקום להיות נטל, גאסול היה הכוכב ההגנתי של הראפטורס במשחק הראשון. בחסימות הוא נשאר קרוב לסטף ויצר דאבל-טים, משך אותו אל קו הרוחב והתמקם כך שבזכות הגודל שלו קרי לא יכול היה לעלות לשלשה, בזכות הגוף הרחב והעמידה בינו לבין הסל הוא לא יכול היה לעבור אותו בכדרור ובזכות הידיים הפרושות לצדדים זוויות המסירה של סטף היו חסומות. כך גאסול כפה כמה איבודים ותקע הרבה מאוד התקפות של גולדן סטייט. בעידן בו סנטרים גדולים וכבדים הופכים ללא רלוונטיים בגלל החסרונות ההגנתיים שלהם, גאסול סיפק במשחק הראשון של הגמר מאסטרפיס של שימוש לטובה בגודל שלו, בדיוק בסיטואציה שאמורה להיות הכי קשה לשחקנים כמוהו. סנטרים מסוגו צריכים להקליט וללמוד בקיץ מה הוא עשה.
הבעיה של סנטרים אחרים היא שאת חוכמת המשחק של גאסול לא ניתן ללמד. ההגנה שלו הייתה כל כך טובה כי הוא מבין את היריב שלו לעומק וקורא את המשחק מהר במיוחד. כאשר הוא לא היה מעורב במהלך המרכזי, ניתן היה לראות אותו מעבד כל התרחשות לפני כולם ומזהה מתי נוצרה פרצה בהגנה, מתי מישהו נתקע בחסימה, מתי צצה הזדמנות זריקה לאחד מהספלאש בראדרס. לא להכל הוא מסוגל להגיב, אבל הוא גם יודע לכוון בזמן אמת ולהסביר לשחקנים לאחר המהלך מה היה עדיף לעשות.
איך פותרים את חידת סיאקם?
הכוכב ההתקפי של טורונטו היה, כמובן, פסקל סיאקם. זה לא מקרה שדריימונד גרין דיבר בסיום המשחק על חוסר ההיכרות שלו עם סיאקם, הקמרוני הוא שחקן עם סגנון ייחודי שקשה מאוד לקרוא. הוא מסיים נפלא ולא שגרתי בצבע, הוא לא צריך לעבור שחקנים אלא זורק מעליהם או מסביבם בסיטואציות מסובכות. גרין היה בטוח שהוא כופה עליו זריקות קשות, אבל סיאקם בעצם הגיע בדיוק למשבצות שהוא רצה. מעניין איך יתפתח הדו קרב הזה בהמשך הסדרה. מעניין עד כמה בכלל ניתן ללמוד את סיאקם, רוב הזמן נראה שהוא מאלתר ברגע האחרון עם צעד ארוך לאחר הצדדים וזריקה מזווית קשה.
הפתרון של ברט בראון ומייק בודנהולזר לפסקל בשתי הסדרות האחרונות היה לשלוח אליו את הסנטר הכבד שלהם. ג'ואל אמביד וברוק לופז חיכו לו בצבע והפריעו לזריקות המשונות שלו הרבה יותר משומרים ניידים ואתלטיים. הם פיתו אותו לזרוק מבחוץ והוא קלע שלשות באחוזים איומים. דריי אמנם לקח את ההצגה של סיאקם במשחק הראשון אישית, אבל קר עשוי להעדיף להזיז אותו מפסקל ולתת לסנטר גבוה יותר לשמור עליו. אם הוא יקלע את השלשות שלו כמו במשחק הראשון (שתי השלשות שלו היו מהקשת, לא מהפינה כמו שהוא רגיל) יהיה הרבה יותר קשה לשים עליו סנטר. ניק נרס גם ניצל את שיטת ההגנה עליו כדי לשלוח אותו לחסום לקוואי, מה שהכריח את הסנטרים היריבים לשמור הרבה יותר קרוב. קיוון לוני עשוי להיות זה שמסוגל להתמודד בכל החזיתות שסיאקם דורש.
התגובות האפשריות של גולדן סטייט
סטיב קר לא צריך להגיב בפאניקה להפסד חוץ במשחק הראשון, אבל הוא מאמן שנוטה להגיב מהר כשהוא מזהה צורך, בטח כשהחמישייה גם כך מאולתרת. השינוי המתבקש הוא הוצאת ג'ורדן בל מהחמישייה וכנראה גם מהרוטציה. לוני טוב ואחראי הרבה יותר וזה שלב בו אין מקום לדקות מיותרות של שחקנים לא מספיק טובים. קר אוהב להפתיע עם הרכבים נמוכים מאוד כשהוא מרגיש צורך, אבל מול טורונטו זו תהיה בעיה כי שחקני כנף יצטרכו לשמור על גאסול או סיאקם, מה גם שלא בטוח שמי שייכנס לחמישייה (אלפונזו מקיני או שון ליבינגסטון) יספק תרומה התקפית שתצדיק את המחסור בהגנה על הטבעת וריבאונד.
מה לגבי דמרכוס קאזינס? הוא נראה חלוד במשחק הראשון. קר ניסה להשתמש בו בדקות המנוחה של סטף ודריימונד כדי להרוויח עוד שחקן שיוצר מצבי זריקה, אבל הוא לא נראה מוכן לקחת על עצמו נטל התקפי משמעותי. הקפצה של שחקן דומיננטי ולא מספיק מחובר לחמישייה יכולה להפריע לשטף המשחק של הווריירס, אבל טורונטו גם ככה לא מאפשרת למשחק לשטוף. קאזינס כן הביא לידי ביטוי במשחק הראשון את יכולת המסירה שלו והוא יוכל ליצור אופציית מסירה כשההגנה של טורונטו מבצעת דאבל-טים על קרי. אם קר ירגיש שהחמישייה זקוקה לעוד כוח התקפי בחמישייה, זו כנראה תהיה האופציה הכי טובה שלו. הבעיה היא שקשה לראות אותו מסתדר בהגנה מול חמישייה איכותית עם סנטר שקולע שלשות. להשתמש בו כשומר של סיאקם במתכונת אמביד/לופז יכולה להיות הפשרה הכי מוצלחת, אבל אולי זה יגיע רק אם הסדרה תסתבך באמת ודוראנט לא יחזור.
