בווידאו: התגובות לאחר הקאמבק הגדול של ליברפול על ברצלונה בחצי הגמר
אלה הימים בהם עולה שוב השאלה הקלאסית - מה אתה אוהב יותר, כדורגל, או את הקבוצה שלך? את השבט הקטן והייחודי שלך, או את המשחק עצמו? מה חשוב לך יותר, ואילו היית נדרש לוותר על אחד מהם, במה היית בוחר: בקבוצה, או בכדורגל באופן כללי? כל תשובה לגיטימית כמובן, אין הכוונה לשפוט, תודה לאל שאנחנו לא באמת צריכים להכריע (הרי שני הדברים מעורבבים זה בזה), אבל דבר אחד ברור: גמר ליגת האלופות הוא יום חגם הגדול של חובבי המשחק הניטרליים, מעריציו העיוורים של הכדורגל, אנשי הטקסים והמעמדות, הסאחים והנורמלים והנורמטיבים במובן הטוב של המילה, שביום הזה מתרגשים ומצפים ומתגייסים טוטאלית לרגע סמלי וחגיגי, בלי קשר לזהות הקבוצות: המשחק האחרון של העונה, המשחק הגדול של השנה.
זה עוד יום שבו המשחק מהלל את עצמו, מנפח את עצמו, יום מלא טקסיות, מלא בחשיבות עצמית, עם רחש ייחודי, לטוב ולרע. יום בו כל ראשיו מתכנסים באצטדיון נבחר ברחבי העולם, מגיעים לבושים בהידור כאל קוקטייל או טקס סיום, לוחצים ידיים ומתמנגלים באזור הכבוד עם פוליטיקאים ואנשי עסקים, מנצלים את קשריהם ומתרברבים במושבים שקיבלו. זה היום הגדול לצ'פר את הספונסרים, העסקנים והמקורבים, שמהיציע המרכזי מסיטים את מבטם ליציעי העמך הצדדיים ומביטים בקנאה בעשרות אלפי האוהדים האמיתיים, בניסיון לשאוב מהם אנרגיה, בידיעה שהם הדבר האמיתי, הכוח שמניע את הביזנס, אלה שבזכותם הגיעו עשרות אלפי חובבי המשחק שרכשו כרטיס מבעוד מועד בכלל בלי לדעת מי נגד מי (הרי מה זה משנה, העיקר המעמד, החשמל שבאוויר), יום בו הכל מתערבב.
זה יום בו כולם מסכימים שהוא יום מכריע, חורץ גורלות, הוא זה שיקבע אם זו הייתה עונה מצוינת או מושלמת, אם אתה ווינר או לוזר, את המורשת של המועדון. המשחק יכול להיות משמים, גרוע, ברמה נמוכה, הוא יכול להיות נטול שערים ולהסתיים בהארכה, עם הכרעה מפוקפקת, לא אמינה ולא מהימנה מהנקודה הלבנה, אבל זה לא באמת משנה, כי העיקר הטקס בסיומו - זה שאף אחד לא מעז להחמיץ אותו, על אך שהמשחק נגמר כבר מזמן - קפטן אחד מניף את הגביע, את פיסת המתכת הכסופה והמעוצבת, ואחר כך מעביר אותו בין כל חבריו לקבוצה וכולם מביטים בו מקרוב בתדהמה, מתקשים להאמין שהוא אמיתי, מנשקים ומצמידים אותו ללב כמו משוגעי אהבה. ואחר כך הקבוצה תזכה לקבלת פנים בעיר, ותיסע באוטובוס פתוח ברחובות מלאים באלפי חוגגים שרק רוצים לגעת באותה פיסת מתכת כסופה ומעוצבת, ולכולם זה ייראה נורמלי וטבעי, רק בגלל אותה הסכמה גלובאלית - שזה המשחק הגדול של השנה.
זה היום בו האוהד מסתכל לאחור ונזכר בדרך שעשה עד פה. זוכר את הגרלת הבתים אי שם בסתיו, את העומס הגדול של ערבי שלב הבתים, ואחר כך את העולות לנוקאאוט, וחרדת ההגרלה של שמינית הגמר, והרבע והחצי והדרמות המופרעות, ולא רק יודע להעריך את יחידות הסגולה שכן הצליחו להגיע עד כאן, אלא גם זוכר כל פרט ופרט. והשתיים האלה, ליברפול וטוטנהאם, כל אחת מהן ראויה ואהובה ומוערכת, כל אחת מהן עשתה דרך מדהימה עד לרגע הזה, כל אחת מהן עברה משוכות אדירות עם קאמבקים כבירים, כל אחת מהן מודרכת על ידי מאמן מוערך וכריזמתי (בודדים הם האוהדים ברחבי העולם שלא היו לוקחים עכשיו את קלופ או פוצ'טינו לקבוצה שלהם), ואומנם הלב נקרע עבור זו שתפסיד, אבל צ'ופר אחד הן כבר קיבלו: את הזכות להיות חלק מהמעמד הזה, מהרגע הזה, מהמשחק הגדול של השנה.
זה יומם הגדול של עכברי הרשתות, של ברברני הפייסבוק והדאחקיונרים מהטוויטר, יום אידיאלי להבריק, להצחיק, לעניין, להמחיש את הידע, להיסחף לדיונים חסרי ערך עם אלמונים, יום אידיאלי לפרגונים ולייקים, יום מושלם להתחפר בוויכוחים עם אלמונים, יום שבו אתה מרגיש את הקהילה הקטנה הווירטואלית שלך מקיפה אותך. יום של סיכומים ופרידות, פתיחתה הרשמית של הפגרה, יום שבסיומו סוגרים מעגל ונושמים לרווחה.
זה היום הגדול של המארחים, של עורכי המנגלים בחצרות, של יושבי הספות בסלונים עם הפיצוחים והבירות, שלמעשה זה היום היחידי בשנה שבו הם אוכלים פיצוחים ושותים בירות, אבל מתמסרים לרגע, מנצלים את ההזדמנות, מסתערים על המעמד כדי לארח עוד אירוע, ולהתארח בעוד אירוע, בניסיון לשמור על איזשהי מסורת, על גחלת דועכת וחברות מתפוררת, רק כדי לחיות את קלישאת ה"חבר'ה רואים ביחד את הגמר". הבתים כבר משתנים, הדירות הופכות גדולות ועמוסות יותר, ילדים מסתובבים בין הרגליים, כולם עייפים, מעדיפים לישון, מחכים שזה ייגמר, אבל רק בשביל השנייה הזאת, כשפותחים את הבירה הראשונה ועושים לחיים, רק בשבילה הם באו, כדי להסתכל אחד בשני ולהיזכר איך ראו ביחד את הגמר הגדול ההוא, ואת הגמר הגדול ההוא, ולקלוט שהם עדיין ביחד, איכשהו, שרדו עוד שנה ומצאו שוב סיבה להתכנס, למשחק הזה, לגמר הגדול.