לעולם לא נצעד לבד: מסעו של אוהד אחרי ליברפול בגמרים באירופה

בפלייר: ליברפול חוגגת ניצחון על ברצלונה

המשחק המופלא שראיתי מעולם הסתיים. ליברפול עשתה את הבלתי ייאמן, ובאם כל הקאמבקים זכתה בליגת האלופות אחרי שכולם כבר הספידו אותה והכתירו את מילאן במחצית. האשה הלכה לישון, ולמרות השמחה האדירה נשארנו שקטים. לאן מוליכים את השמחה ברחוב הריק? אפילו החבר'ה בפאב בנווה שאנן כבר התפזרו הביתה. ההליכה בעלייה התלולה הייתה מהמאושרות בחיי, אבל למרות השקט לא צעדתי לבד.

21 שנים אחרי אחרי גביע אירופה האחרון, ו-20 שנה אחרי הגמר הארור ההוא בהייזל, ליברפול שוב אלופת אירופה. בדרך הביתה אני מבטיח לעצמי שבפעם הבאה שליברפול מגיעה לגמר - אני שם איתה. לא יודע כמה שנים זה עוד ייקח, ולאיזו מדינה אצטרך לטוס, אבל בלילה הזה הרצון לחוות עם הקבוצה שלי את רגע השיא היה שווה כל מחיר. זו הייתה החלטה שגבתה מחיר כבד.

פחות מ-36 שעות לפני הגמר אני מחליט בספונטניות לארוז תיק קטן ולקפוץ על הרכבת לנתב"ג, אולי יש איזה מישהו שטס לאיסטנבול עם כרטיס אקסטרה וירצה למכור אותו לסטודנט תפרן. בדרך אני חושב על העונה המופלאה שעברנו, והמחשבות מתרוצצות בקצב שיא: הגול של ג'רארד במשחק האחרון בשלב הבתים מול אולימפיאקוס שהעלה אותנו לשמינית הגמר. צמד המשחקים מול יובה ברבע, עשרים שנה אחרי הגמר שגבה את חייהם של 39 אוהדים בבריסל. המאבק האדיר מול צ'לסי של מוריניו בחצי הגמר שהסתיים בשמחה שכמוה אנפילד לא ראה כבר הרבה מאוד שנים. החיבור של בניטס למועדון שהתעורר מתרדמה אירופית ארוכה וחוזר בעזרתו לבמה הראשית של אירופה, מול גראנדה מילאן עם כל כוכביה. זו מילאן שהייתה רק לפני שנתיים אלופת אירופה, וברור שהיא פייבוריטית ברורה בגמר. אבל ליברפול היא קבוצה של גמרים, שניצחה את ארבעת גמרי האלופות הראשונים שלה ושאף פעם לא מוותרת. המחשבות נקטעות ונתקלות במציאות, כשהחלום לראות את ליברפול בפעם הראשונה בלייב ודווקא בגמר אלופות נגוז מהר מאוד. אין כרטיס. גם את הגמר הזה אראה בטלוויזיה.

ליברפול מתחילה את המסע שלה לשלב הבתים של ליגת האלופות בעונת 2007- 2006 בסיבוב השלישי של המוקדמות, ופוגשת את מכבי חיפה למפגש כפול. האדומים צולחים בקושי את המפגש אחרי ניצחון מינימלי באנפילד, מקבלים בית נוח יחסית ומסיימים אותו במקום הראשון. שמינית הגמר מזמנת מפגש ענק: אלופת אירופה של 2005 נגד האלופה מהשנה שעברה. ברצלונה של רונאלדיניו מגיעה כפייבוריטית, אבל האדומים מנצחים בקאמפ נואו 2:1, עולים לרבע למרות הפסד ביתי מינימלי ומפתחים את המחשבה שאולי אפשר להגיע לגמר גם השנה.

ברבע הגמר מדלגים מעל איינדהובן, בחצי הגמר מעל צ'לסי בעוד דו קרב פנדלים מתיש, אנפילד שוב שולח את הגיבורים של רפא לגמר האלופות, ואני מרחף אי שם בשמיים, מתוך מחשבה שזו ההזדמנות להגשים את החלום ולראות את האדומים בגמר באתונה. 24 שעות אחרי אני מחכה במתח לראות מי תהיה היריבה שלנו - האם זה יהיה rematch היסטורי נגד מילאן, שנתיים אחרי הגמר המופלא ההוא, או שאולי תהיה זו מנצ'סטר יונייטד. קאקה, סיידורף וג'ילארדינו מבקיעים וחוגגים בסן סירו, ומעלים את מילאן לגמר שכל ההכנות אליו וכל המחשבות לקראתו מתחילות בלילה ההוא באיסטנבול. עוד שלושה שבועות לגמר!

השבועות הבאים עוברים עליי בניסיונות להשיג כרטיס לגמר ולרתום עוד חבר למסע. הניסיונות נוחלים כישלון. הכרטיסים יקרים, המוכרים מפוקפקים, מחירי המלונות באתונה נמצאים אי שם על האקרופוליס, מחירי הטיסות קפצו בגלל אוהדי כדורגל ישראלים. אבל מצבים נואשים מובילים להחלטות טיפשיות. למרות כל מה שהבטחתי לעצמי, שלא אטוס מבלי שיש לי כרטיס למשחק, בהחלטה של רגע אני בוחר לקנות חבילה שתשלח אותי 12 שעות אחר כך לרודוס. הצעיף והחולצה האדומה נכנסים למזוודה, אבל כרטיס אין. מפגש עם אוהדים אנגלים, בשילוב של השמש והאלכוהול, מייצר בעיקר בלבול וחוסר הבנה: זו היתקלות ראשונה שלי במבטא של הסקאוזרים, שעוד פחות מובנים אחרי 22 בירות בשעה 10 בבוקר. רק דבר אחד מובן: עדיין אין כרטיס.

חמש בבוקר. עם החולצה והצעיף אני יורד ללובי, ומקבל הזמנה לבירה מכמה בריטים שעדיין לא נטשו את הבר של המלון. השמחה גוברת כשאני מספר שהיעד שלי הוא אתונה, אבל בנימוס ישראלי אני מוותר על הבירה ומבטיח שנרים כוסית מחר אם ליברפול תניף את הגביע הלילה. בעיר הבירה היוונית האוהדים של ליברפול מתרכזים בכיכרות סינטגמה ואומוניה, והמפגש הראשון שלי איתם מכה בכל החושים. מגוון השירים ועוצמת הקולות יחד עם עשרות הדגלים האדומים הופכים את שתי הכיכרות הללו לממלכה סקאוזרית. גם כשהמקומיים עוברים באזור, הם נעצרים לרגע כדי להיות בטוחים ששום צבא זר לא כבש את הבירה.

האוהדים של מילאן אומנם לא נראים בשטח, אבל זה לא מונע את מהשירה הלעגנית של THREE- NEAL, AND YOU FUCKED IT UP, להיות פופולרית מאוד בכיכרות. אם לגמר שלפני שנתיים ליברפול הגיעה כאנדרדוג, אז הפעם התחושה בקרב האוהדים שיש לנו יתרון מנטלי עצום על הרוסונרי. אני מקציב לעצמי 500 אירו עבור הכרטיס אבל הבשורה לא מגיעה מהאוהדים שלנו, והשמועה שמסתובבת בעיר היא שיש כ-20 אלף אוהדים אדומים שהגיעו לאתונה בלי כרטיסים.

בדיון עם עצמי אני מסכם שהאווירה הנפלאה בעיר שווה את הנסיעה כולה גם אם לא אשיג כרטיס, אבל כמובן שהרצון להיות באצטדיון האולימפי נמשך. ואז שיחת הטלפון: יש כרטיס. בחיל ורעדה אני ניגש לכספומט כדי להגיע לסכום הדרוש, ומחכה למוכר בעצבנות. כשהוא מגיע מוחלפות כמה מילות נימוסין, תודות וחשוב מכל - כרטיס אחד לגמר ליגת האלופות. בדרך לאצטדיון בעיקר עולים מתח וחרדה שהכרטיס הוא אכן מקורי ולא מזויף. אולי מישהו ניסה לעבוד עלינו? השלטים הגדולים של אופ"א עם הלוגואים של שתי הקבוצות נגלים לעין כשיוצאים מהרכבת, והחששות מתפוגגים שהכרטיס ואני עוברים את האבטחה ביוונית ונכנסים למגרש שכבר צבוע ברובו באדום.

שירת You'll never walk alone עם עשרות אלפי אוהדי ליברפול היא אחד הרגעים המרגשים שאוהד ספורט יכול לחוות, ודמעות של התרגשות עומדות בזווית העין. שריקת הפתיחה נשמעת וליברפול פותחת טוב יותר ומגיעה לכמה מצבים במחצית הראשונה, אבל בעיטה חופשית של פירלו בדקה ה-45 פוגעת בכתף של אינזאגי, מטעה את ריינה ומעלה את מילאן ליתרון, 0:1 במחצית. פיגור בגמר הוא עניין מלחיץ מאוד, אבל משהו במה שקרה לפני שנתיים מאפשר לנשום ולהגיד שזה רק אחת אפס. ליברפול מנסה להשיג את השיוויון בחצי השני, אבל ההתקפות שלה נבלמות בהגנה המצוינת של השחקנים של דון קרלו.

השעון ממשיך לתקתק באיטלקית, אבל מסירה נפלאה של קאקה לאינזאגי בדקה ה-82 שולחת את פיפו לשער שני ולחגיגות מול אוהדי מילאן. הכובד האדיר של של תחושת ההפסד המתקרב נוחת עליי ועל עשרות אלפי אוהדי ליברפול, אבל דקה לתום 90 הדקות דירק קאוט כובש בנגיחה ומצמק את התוצאה. התקווה לנס אתונה מורגשת כמעט בכל פינה באצטדיון, וכשסטיבי ג'י בועט בדקה השלישית של תוספת הזמן כדור מתוך הרחבה יש שנייה שאני חושב שזה הולך לקרות. ההגנה של מילאן מצליחה לחסום את הכדור. מילאן משיגה את הנקמה הספורטיבית המושלמת וכשמאלדיני בן ה-39 מניף את הגביע תוגת ההפסד הולכת ומתעצמת. זה לא שלנו הפעם.

בדרך החוצה מהאצטדיון, מסביר לי אוהד אנגלי ש"מי בכלל רצה לנצח באתונה? נזכה בזה שוב בשנה הבאה במוסקבה". החמימות הליברפולית וההומור האנגלי עושים את הדרך לשדה התעופה לנעימה יותר, חבל רק שהטיסה חזרה לרודוס היא בשבע בבוקר, ושהעייפות נותנת את אותותיה גם אצלי וגם אצל אלפי אוהדים שמנצלים כל פינה פנויה בשדה כדי לישון. למרות ניסיונותיי הנואשים, לקראת חמש בבוקר גם אני נכנע לעייפות ונרדם על כסא ליד הגייט, עד שאני שומע צעקה בעברית: "מה אתה נרדם?!". ניצלתי.

הרבה מים עברו בנהר המרסי מאז הגמר ההוא באתונה. אחרי ניצחונות אדירים על מנצ'סטר סיטי שוברת השיאים של פפ ברבע הגמר ואחרי קונצרט של כדורגל מול רומא במשחק הראשון בחצי הגמר באנפילד, האדומים חזרו לגמר לראשונה זה 11 שנים לעימות עם ריאל מדריד. אבל דווקא אז נסיעת עבודה בלתי צפויה מוצאת אותי ביום הגמר דווקא באלבניה. התכנון היה מדויק: פגישה עם השגריר הישראלי במסעדה בטיראנה, ומשם ישירות למלון לצפייה במשחק. אבל עניינים דיפלומטיים סיבכו הכל. השגריר הגיע באיחור, שיבש את כל הלו"ז, ובמיוחד שיבש את דעתו של אוהד אומלל שמחכה לראות את הקבוצה שלו בגמר. העדכונים מהטלפון מדכאים. סלאח נפצע, קריוס טעה, קריוס שוב טעה, וריאל ניצחה.

אחרי עונה שוברת שיאים שהספיקה רק למקום שני בפרמיירליג, ליברפול מתייצבת לגמר אלופות שני ברציפות. הוונדה מטרופוליטנו וטוטנהאם יהיו חלק בעוד פרק במסע של האדומים אל הגביע השישי שלהם. גם אם יגיע לאנפילד וגם אם לא - המסע של האדומים חזר סופסוף אל דרך המלך. המסע שלי, כך נראה, יימשך לצדה, כל עוד אוכל.