הטירוף של ליגת האלופות הוא שמעמיד את מרוץ האליפות בפרמיירליג בפרופורציות הנכונות. כי הוא היה משעמם להחריד. מוזר, אבל עובדה. מנצ'סטר סיטי וליברפול היו כה חזקות וכה יציבות, עד המאבק ביניהן איבד את המימד החשוב ביותר מבחינת הצופים - האפשרות למשהו לא צפוי. הכל היה צפוי לחלוטין. אפילו לפני הדרבי של מנצ'סטר באולד טראפורד הכריז יורגן קלופ: "אני לא מאמין שיונייטד יכולה להשיג תוצאה טובה". ובאמת, פפ גווארדיולה ליקט שלוש נקודות קלות יחסית. האלופה שמרה על הכתר בזכות רצף של 14 ניצחונות מאז סוף ינואר. מעידה אחת הייתה הורסת הכל, אך זה לא קרה. מנגד, האדומים סיימו את העונה עם תשעה ניצחונות רצופים, אך זה לא עזר. 97 נקודות היו מעניקות לליברפול אליפות בכל עונה פרט לנוכחית ו-2017/18. הסטנדרטים השתנו.
זה היה צפוי, והאנגלים עשו הכל על מנת ליצור מתח מלאכותי. הם ניסו לבצע "מהפכים" בתוך המחזור - ליברפול מנצחת ועולה לפסגה, סיטי משחקת מאוחר יותר, מנצחת ומדיחה אותה. וזה הרי מגוחך. איש מעולם לא התייחס לשינויים האלה ברצינות. תמיד ספרו את המהפכים בין מחזור למחזור. ואולם, הפעם נדרשו תרגילים חשבונאים על מנת להחיות את המרוץ ולהציג אותו כאמיתי. זה הזוי, כי ההפרש בטבלה הסופית עומד על נקודה אחת בלבד. זה לא יכול להיות צמוד יותר. ואולם, בדרך כלל יש חשמל באוויר לפני המחזור האחרון אם לשתי קבוצות סיכוי לזכות בתואר. הרגשתם חשמל אתמול? מישהו האמין שסיטי יכולה לפשל בברייטון? אפילו כאשר גלן מארי נגח פנימה שער יתרון לזכות המארחת, התוצאה הסופית הייתה צפויה. וכדי לבסס את התחושה הזו, הישווה קון אגוארו בחלוף דקה וחצי. מה יכול להיות סמלי יותר? אפילו מראית עין של סנסציה אפשרית לא הייתה שם.
עוד בנושא:
הסגנית הטובה אי פעם: "ליברפול מצטערת שלא ניצחה את סיטי"
מנצ'סטר סיטי חגגה בג'נטלמניות: "ליברפול הייתה יוצאת מן הכלל"
טוב, לא צריך להגזים - היו גם רגעים מעניינים בקרב הזה. ליברפול ניצחה את טוטנהאם משער עצמי של טובי אלדרוויירלד בדקה ה-90 ואת ניוקאסל בזכות נגיחה מאוחרת של דיבוק אוריגי. מנגד, סיטי הזיעה קצת נגד ברנלי ולסטר בשבועיים האחרונים. השער של וינסנט קומפני לרשת השועלים היה מכונן והזכיר את נגיחת הניצחון של הקפטן הבלגי לרשת מנצ'סטר יונייטד ב-2012. אלא שאז, לפני שבע שנים, בדרך לאליפות ההיסטורית של התכולים, הייתה דרמה עוצרת נשימה לאורך כל הדרך, עד לזמן הפציעות של המחזור האחרון. נגד ברנלי, אשר מאמנה שון דייץ', אוהד ליברפול שרוף, הבטיח לעשות הכל על מנת לעזור לקלופ, המתינה סיטי עד הדקה ה-63, והבעיטה של אגוארו עברה את הקו בשלושה סנטימטרים בלבד. עניין גבולי ביותר שהצריך סיוע טכנולוגי על מנת לקבוע את חוקיות הכיבוש. זה היה הכי קרוב להפתעה.
למעשה, מילימטרים הכריעו את האליפות עוד במפגש הישיר בתחילת ינואר. האדומים הגיעו לאצטדיונה של האלופה עם יתרון שבע נקודות, וניצחון היה סוגר את הסיפור. עד כמה היה קלופ קרוב לניצחון הזה? אולי 11 מילימטרים. כאשר התוצאה הייתה מאופסת, כמעט ארגנו השוער אדרסון וג'ון סטונס שער עצמי מיוחד במינו. הבלם התעשת בדיוק בזמן כדי להרחיק את הכדור לפני שהוא עובר את הקו במלוא היקפו. עניין של מזל טהור. מילימטרים השפיעו גם על מהלכים נוספים במפגש. סאדיו מאנה הדביק כדור לעמוד, וכך גם לירוי סאנה. הבעיטה של הסנגלי לא חדרה פנימה, הכדור של הגרמני ניתז לרשת. גם זה מזל טהור. במשחק הראשון של השנה הקלנדרית, כאשר יש עוד יותר מארבעה חודשים לסיום העונה, לא נוטים בדרך כלל לייחס לזה חשיבות יתרה, אך לא הפעם. העונה זה הרגיש גורלי כבר אז.
הפער אמנם עדיין עמד על ארבע נקודות, אבל סיטי לא הצליחה לנצח רק אחת בכל המשחקים שנותרו. ליברפול כשלה ארבע פעמים, וכולן היו תוצאות תיקו, אבל זה הספיק כדי לפנות את המקום הראשון לתמיד. השוויון האחרון היה בגודיסון פארק בתחילת מרץ, במשחק משעמם ומאופס אחריו התלונן קלופ על גובה הדשא. מאז חלפו יותר מחודשיים, והשתיים ידעו רק ניצחונות. זה היה מונוטוני וחד-גוני. צמוד על הנייר, אך צפוי מראש. ובעוד בליגת האלופות גם יתרון שלושה שערים לא שווה הרבה לקראת הגומלין, בפרמיירליג נקודה אחת התבררה כנכס בר קיימא לאורך שבועות ארוכים. ההבדל פשוט לא יכול להיות תהומי יותר. הריגוש מת. קלופ האמין לקראת הקרב הביתי מול בארסה בחצי הגמר, אבל לא סמך על אף אחת מיריבותיה של סיטי. "זה לא בידינו", הוא אמר - וצדק.
כך יוצא ששתי קבוצות מספקות עונה אדירה בכל קנה מידה, ובכל זאת מסיימות אותה בטעם חמצמץ. תואר האליפות כבר לא ממש מעלה את רמת האדרנלין בדמם של אוהדי סיטי. הוא ריגש ב-2012, ב-2014, וגם בעונת 100 הנקודות אשתקד. לא עוד. העונה הפכה סיטי למכונה דורסנית אך קצת שבלונית. ללא קווין דה בריינה, שהיה פצוע בדרך כלל, הברק נעלם ופינה את מקומו לטקטיקה. מבחינה סטטיסטית, חלה נסיגה בהשוואה לאשתקד, ולא רק במספר הנקודות - 98 לעומת 100, אלא בעיקר במספר שערי הזכות - 95 לעומת 106. לא במקרה הושגו חמישה מ-11 הניצחונות האחרונים בתוצאה 0:1. בין לבין, הניצחון הכי מסתכל היה 3:4 על טוטנהאם ברבע גמר ליגת האלופות, אשר פירושו הדחה.
וההדחה הזו הופכת את העונה הזו לסוג של כישלון, בוודאי עבור המאמן שלא הניף את הגביע מאז 2011. לו היו מציעים לגווארדיולה להתחלף עם קלופ ולעלות לגמר ליגת האלופות במחיר של הפסד במרוץ האליפות, הוא היה מסכים. לו היו מציעים לקלופ הדחה ברבע גמר ליגת האלופות בתמורה לאליפות ראשונה עבור ליברפול מאז 1990, גם הוא היה מסכים. בסופו של דבר, אף אחד לא קיבל את ההישג שהוא רצה יותר מכל. כולם מרגישים קצת לוזרים, למרות שבפועל הם ווינרים. אי אפשר לצבור 98 או 97 נקודות בעונה של 38 משחקים ולהיות לוזר. זה אבסורד.
ואולם, לווינריות יש גם היבטים שליליים. כשאתה מנצח "יותר מדי", כל ניצחון בודד מאבד מיוקרתו. כל משחק בודד מאבד מערכו תפיסתית, על אף שבפועל ערכו דווקא עולה - לסיטי היה אסור לאבד נקודות כלל מאז ינואר. לכן במרוצי האליפות הקודמים היו רגעים זכורים שנשארו בתודעה הקולקטיבית לתמיד, כמו ההחלקה של סטיבן ג'רארד, או השער של אגוארו מול קווינס פארק ריינג'רס, אך לא הפעם. תנסו לחשוב - מה נזכור מהמרוץ הזה בעוד עשור פרט לשורה התחתונה? אולי את השער של קומפני, וגם זה לא בטוח. 2018/19 תיזכר כעונה מופלאה בזירה האירופית ועונה משמימה בפרמיירליג.
איכשהו, למרות שהן ניהלו מאבק איתנים, הצליחו מנצ'סטר סיטי להרוג את הליגה שהתאפיינה עד כה בתחרותיות. פריז סן ז'רמן עשתה זאת לבדה בצרפת, באיירן מינכן עשתה זאת לבדה בבונדסליגה בשנים רבות מדי, יובנטוס עשתה זאת לבדה באיטליה, ומצבם של האנגלים עדיין טוב יותר, אבל לא בהרבה. כי גם כאשר שתי קבוצות הורגות את הליגה, מדובר בתופעה לא בריאה. רק כאשר הפייבוריטית יכולה למעוד מול רוב היריבות, מעשית ולא תיאורטית, העסק יכול להיות מעניין ומרתק. 2015/16 הייתה דוגמא מצוינת לכך - לסטר אמנם נהנתה מיתרון 10 נקודות שלמות על פני סגניתה ארסנל בטבלה הסופית, אבל המרוץ היה חי הרבה יותר בהשוואה לעונה הנוכחית. התותחנים צברו אז 71 נקודות שהספיקו למקום השני. העונה זה נשמע קצת מצחיק.
אז קלופ כבר מתכונן לעונה הבאה, והוא יודע שהאתגר עצום: "כל עוד סיטי בתמונה עם האיכות והמשאבים הפיננסיים שלה, נצטרך להיות קרובים לשלמות כדי לזכות". אבל האוהדים, במיוחד הניטרליים שבהם, מייחלים למשהו אחר לגמרי. הם רוצים שתי קבוצות מושלמות פחות, כדי שמרוץ האליפות לא יהיה רובוטי ומכני.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק