טפי, אייאקס, בשביל מה הייתי צריך את זה?

תחזור לחוסר האכפתיות, לאובייקטיביות המנוונת, יא דביל, למה אתה צריך את השטויות האלה? אחרי הרבה מאוד שנים, אורן יוסיפוביץ הלך לישון מבואס בגלל כדורגל. טור אישי

  • אייאקס
אימג'בנק GettyImages

בווידאו: התגובות לאחר עלייתה של ליברפול לגמר ליגת האלופות

בשנת 2000 עשינו טיול משפחתי להולנד - אבא, אמא, ארבעה בנים, 17 ימים, אוטו שכור, שני דיסקים - שלמה ארצי ושרית חדד - שני אמנים שאת יצירותיהם לא שמעתי מרצון לא לפני הטיול הזה וגם לא אחריו.

באחד הימים הגענו להורן, 40 קילומטר צפונית לאמסטרדם, רק שפתאום גילינו שיש יריד בעיר. גולת הכותרת: מתקן שמעלה אותך למעלה, גבוה-גבוה (באלבום המשפחתי כתבתי "50 מטר" אבל אולי עוד לפני שהפכתי לעיתונאי כבר ידעתי להגזים), עוצר בשיא, מוריד אותך בבום, ושוב למעלה, ושוב למטה. כמה שאני מפחד מהמתקנים האלה, ככה אני עולה עליהם. רכבות הרים, לופים, 'ספינת פיראטים', המתקן שזורק אותך מגג הסטרטוספיר, המלון הכי גבוה בווגאס, עם "חתול" ואיתן, צניחה חופשית שנועה קנתה לי ליום-הולדת 30 - את כל הדברים האלה לא רציתי לעשות, ועשיתי.

עליתי על המתקנים האלה רק בגלל שיותר מאשר פחדתי מהמתקן עצמו, פחדתי מכך שאשב בצד ואצפה באחרים עולים ונהנים ואצטער שאני מפסיד את החוויה. או יותר גרוע - מהפחד שיקראו לי פחדן.

מהרגע שראינו את המתקן בהורן קיוויתי שאף אחד מאחיי לא ירצה לעלות עליו, או שלפחות ההורים יטילו וטו ונוכל להמשיך הלאה. ברור שבתוך שלוש שניות אחי ניר הצהיר: אני עולה. ברור עוד יותר שההורים שלי אמרו בלי קול "למה לא? כולה יריד שעשועים שבטח הרכיבו אתמול ויפרקו מחר". אני זוכר שעוד ניסיתי לשכנע שחבל ומיותר ובואו נמשיך ליעד הבא. אבל ניר היה מת על המתקנים האלה, באמת, לא כמוני, ולא היה עם מי לדבר.

אז ברור שעליתי. אחי הצעיר עולה, לא אעלה?

התיישבנו, אחד ליד השני. שנינו מחייכים למצלמה, הוא באמינות, אני בשקר. עולים, עוצרים, אתה באוויר, ואוו כמה גבוה, אולי זה באמת 50 מטר, מוסיקה פול ווליום, עד שפתאום ספירה לאחור, 10, 9, 8, 7, כוסומו אני מת מפחד, 6, 5, 4, למה לעזאזל עליתי על זה, 3, 2, 1.

שקט.

ואז אתה משתחרר למטה בבום, אלוהים ישמור. למעלה, למטה, פחד גדול, כיף אדיר, אבל כשעוברות כמה דקות והכל מתאזן, אני שוב חוזר לנורמה הרגילה: עזבו אותי מזה, בחייכם, הלוואי שיהיה עולם בלי מתקנים כאלה, שאוכל לחיות בשקט, בלי הפחד מלעלות ובלי הפחד מלא לעלות. אני זוכר שהכרזתי באוזני עצמי שאם אחי מבקש עוד נגלה, אני מתגרש מכל המשפחה הזו ובורח לגור בבלגיה.

עוד בנושא:
לוקאס כבש בדקה ה-96, טוטנהאם בגמר האלופות אחרי 2:3 על אייאקס
אייאקס מרוסקת: "העולם נהנה מאיתנו, זה סיפור אגדה עם סוף רע"
מאוריסיו פוצ'טינו בדמעות: "תודה לכדורגל, שבלעדיו אי אפשר לחיות"
מי אמורה: דרכו המיוחדת של לוקאס מורה למעמד הגיבור של טוטנהאם
הייתם 10: עשרת השחקנים היחידים שזכו לציון 10 בעיתון "לאקיפ"

עוד באותו נושא

משבירת טלוויזיה דרך צרחות ועד חשש להתקף לב: צפו בתגובות לחצאי גמר האלופות

לכתבה המלאה
איך אפשר לא לאהוב אותם? שחקני אייאקס (צילום: GettyImages)

כבר הרבה זמן שאני לא באמת אוהד קבוצת ספורט. אני לא גאה בזה, זה פשוט קרה. אני מאשים בזה את העבודה. אני אוהב ספורטאים: מת על לואיס סוארס, על נוביצקי, על אודל בקהאם ג'וניור; אוהד הימורים, אוהד התערבויות, אוהד רגעים שיעזרו לי לטורים. הכול חוץ מקבוצות. הלב לא מעורב, רק הראש.

הפעם האחרונה שבאמת-באמת התרגשתי לפני משחק והתפחלצתי מאושר אחריו היתה כשדאלאס זכתה באליפות ה-NBA ב-2011 (ואני בכלל, במקור, יענו, אוהד יוסטון). ב-2014 התלהבתי מאוד מנבחרת ארגנטינה, בעיקר מהקהל, וב-2018 בגלל האוהדים והופמן התחברתי עוד יותר וכשניצחנו את ניגריה (גוף ראשון, עאלק) חגגנו כל הלילה והתבאסתי כשצרפת העיפה בשמינית (בדוגרי, אחרי שעתיים עבר לי).

מה שהיה לי ברביעי עם אייאקס לא היה לי הרבה זמן. אהבתי אותם פעם, מי לא אוהב, אבל גם זה עבר. אפילו זה שהתחתנתי עם הולנדית ממשפחה שרופת אייאקס, מנויים והכול, לא חיבר מיד את מה שהתנתק. כשהם הפסידו אליפות במחזור האחרון לפני ארבע שנים, זה לא באמת הזיז לי. בתת-מודע כנראה נלחמתי, כי בשביל מה אני צריך את זה, איזו מן שלווה כשלא באמת אכפת לך עד הסוף. נכון, אין רגעי אושר מטורפים אבל הלב אף פעם לא נשבר.

רצונות לחוד ומעשים לחוד: כל ביקור משפחתי באמסטרדם גרר ביקור במשחק, ועוד אחד, ועוד קצת, וכמו במקרה של המתקן בהורן, מבאס לראות אנשים כל כך בתוך זה ואתה בחוץ. והעונה, עם היופי הזה של הכדורגל של אייאקס והאנשים והסיפורים, התחברתי מאוד. טרמפיסט כמו שכתוב בספר.

ראיתי יותר, קראתי יותר, התעניינתי יותר, לליאו כבר יש שתי חולצות מועדון ואפילו נעלי בית, שמחתי בניצחונות לא רק כי הימרנו עליה כל הדרך לחצי (תודה, קציצה) אלא פשוט כי ניצחנו (גוף ראשון, עאלק). הייתי שמח עד הגג אחרי מדריד, קפצתי ביציע העיתונאים נגד יובנטוס, צרחתי בבית כשדה ליכט כבש בטורינו, וברביעי הייתי במתח שאני לא זוכר את עצמי נמצא בו ביום של משחק - כל משחק. נדהמתי לגלות שאני בטירוף, אשכרה אכפת לי, הזמן לא עובר, רק שיתחיל.

ההתרגשות האחרונה. דירק נוביצקי ב-2011 (צילום: רויטרס)

התחיל. 0-1, 0-2, ופתאום נזכרתי איזה כיף זה. אתה כאילו נוגח בעצמך את הגול הראשון, קורע ברגליך את הרשת בשני. הבית היה בעננים, אפילו ליאו התעורר.

אבל כמו במתקן בהורן, אחרי שאתה עולה הכי גבוה סופרים לאחור, המוסיקה נגמרת, ובום, בטיל שולחים אותך לרצפה. זה היה אחד המשחקים הכי דרמטיים בעונה הכי דרמטית שאני זוכר, אבל לא הופתעתי לרגע. תשאלו את אשתי ואחותה - חזיתי את הצימוק, את השוויון וכבר בדקה ה-60 הזהרתי שאם הילדים לא כובשים, הם חוטפים, ובהכרח על הבאזר. כעסתי מאוד על הפסיביות המזמינה, מבוא למלטדאון, ראיתי בבירור את זה קורה כל כך הרבה פעמים אצל קבוצות שלא אכפת לי מהן. בתוספת הזמן כשאייאקס התבנקרה על הקרן וכשטאדיץ' שוב פחד לבעוט הרגשתי שאפשר לקפל את העסק - הקארמה כמעט תמיד מענישה, אפילו אם באה-כוחה היא בסך הכול טוטנהאם. לחצי דקה, אחרי שלוריס עלה וגם זה לא עזר, היו פרפורי אופטימיות. כשלוח התוצאות הראה 94:10 אשתי שלא רואה משחקי כדורגל אבל מזה לא החמיצה שנייה אפילו הכריזה "זהו, נגמר".

חובבנית הכפרה.

ואז לוקאס מורה, נבל שבכלל לא ידע שהוא כזה, סיים התקפה שנזלה מהצד של טוטנהאם לצד של אייאקס, כאילו אלוהים בעצמו העניש את ההולנדים על הפסיביות הנוראית הזו, על כך שהילדים סוף סוף התנהגו כמו ילדים, הרים את צד ימין של המגרש לגובה הר ואת צד שמאל הוריד לעומק תהום, וניער את המגרש עד שהכדור ייכנס למשפך הדמיוני שסופו אחד - הרשת של אוננה.

תסתכלו שוב על המהלך הזה - זה לא כדורגל, זה לא ספורט. 11 צודקים מול 11 טועים, התקפה מתוסרטת שנועדה ללמד את כולנו לקח: אל תתלהבו מהיפה מדי, אל תנוחו אף פעם, אל תחשבו שאתם בגמר רק בגלל ש-0:2 ו-0:3 בכללי. אל תפסיקו לנסות להרשים אותנו. הכול נזיל, הכול מחיק, והדבר שילדים עושים הכי טוב הוא לבכות.

ברביעי בלילה, בפעם הראשונה אחרי כל כך הרבה שנים, הלכתי לישון מבואס בגלל כדורגל.

כנראה שבהתקפה הזו של טוטנהאם, גול שחצה את הקו בדיוק על הבאזר, מהפך מול ההופכת הכי טובה העונה, הסתתר גם לקח פרטי עבורי: תחזור לחוסר האכפתיות, לאובייקטיביות המנוונת, יא דביל, בשביל מה אתה צריך את השטויות האלה? למעלה, למטה, למעלה, למטה, מה אתה - ילד ביריד של הורן שעולה על מתקן רק בגלל שאח שלו עלה? הוא, בניגוד אליך, לפחות נראה הולנדי.

הדבר שילדים עושים הכי טוב הוא לבכות (צילום: רויטרס)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully