עין תחת עין: הארדן וקרי מחקו הופעת-על נוספת של דוראנט

בווידאו: המספרים המדהימים של קווין דוראנט בפלייאוף

אף אחד מאתנו לא יכול להיות לברון.
אף אחד מאתנו לא יכול להיות דוראנט.
אף אחד מאתנו לא יכול להיות יאניס.

הסיבה בגינה סטף קרי הפך לכל כך פופולרי בעולם היא שהוא, בניגוד למפלצות הגופניות, סטיות סטטיסטיות נהדרות של הטבע שמוזכרות מעלה, הוא מזכיר לנו יותר את עצמנו. הוא בן אדם שממש טוב בכדורסל, ולפחות לחלק הראשון במשפט אנחנו יכולים להתחבר. הוא בן אדם, והיי, גם אנחנו. הוא דומה לנו. כולנו לא דומים להם.

כמעט בכל יום כשאנחנו - בני התמותה שלא נראים כמו ג'יימס, קווין והפריק - צופים בקרי, אנחנו יכולים לדמיין אותנו עושים את מה שהוא עושה.

הלילה, כנראה לראשונה אי פעם, אנחנו לא רק מדמיינים; אנחנו גם יכולים לעשות את מה שסטף עשה.

אחד לאחד.

הלילה, סטף קרי באמת נראה כמו אחד מאיתנו. כל הדרך. עד הסוף.

לאורך הסדרה המסקרנת בין גולדן סטייט ליוסטון נדרג את שבעת הגיבורים של כל משחק - כמו שעשינו בגמרים האחרונים. הדירוג לא יתבצע אך ורק לפי יכולת אלא לפי מידת השפעה וגודל הסיפור. חובה עליכם להתווכח. משחק מספר 3, מתחילים.

עוד בנושא

יוסטון ניצחה 121:126 בהארכה וצימקה ל-2:1 בחצי גמר המערב
אפילו אימו של דריימונד גרין לקחה חלק בחגיגה על חשבון סטף קרי
בדירוג הקודם של "הטוב מ-7": גרין ואיגודאלה תפסו את הפסגה

את המחצית הראשונה סיימה יוסטון ביתרון 49:58, הרגישה סולידית, יעילה וחזקה. מכל שחקני החמישייה של הרוקטס, מי שרשם הכי מעט דקות הוא ג'יימס הארדן. וההתקפות נראו זורמות יותר, המשחק מואר יותר, לא רק בידודים שלא יורדים בגרון, הנעת כדור, פנימה-החוצה, גורדון-פנימה. זה היה יותר כדורסל שהזכיר את כריס פול בימים שבהם נראה כמו כריס פול, ושוב הראש התחיל לנדוד למחוזות 'אולי להארדן אין את זה כשזה חשוב?'.

במחצית השנייה ובהארכה, דווקא כשפגיון הלחץ מונף לעבר צווארו, הארדן לקח את הפגיון ולא רק שהחליף יד באוויר אלא תפס אותו בין השיניים. 28 דקות היו לו בשלושת המקטעים האחרונים של המשחק, בהן צלף 28 נקודות, 50% מעבר לקשת, והפגיון ננעץ בלב הווריירס עם הסטפ-בק מעבר לרשת. סוף סוף הוא לא חיפש את הפאול אלא את הסל, וכשהארדן מחפש סל, הוא הרבה פעמים גם מוצא אותו. ג'יימס גם אחראי למהלך האחרון, חדירה עוצמתית על דריימונד גרין, וגם אם היתה עבירת תוקף במהלך (ונראה שהיתה), נוכחנו לגלות שבמהלך הסדרה שתי הקבוצות יסבלו, כל פעם אחרת.

הזקן עם הקין סיים עם 6-9-41, שורה בלתי כפויה שהמשחק הביא אליו ולא להפך, פרט לרגע בו באמת היה צריך. והיו כמה פשלות לקראת סוף הזמן הרגיל, והארדן לא היה השחקן הכי טוב על הפרקט אתמול (זה תמיד אותו אחד, בסדרה הזו, עד כה) אבל לאור הסטרס שישב על כתפיו בעקבות העונות האחרונות ושני המשחקים הראשונים של סדרה זו, המקום הראשון הוא שלו.

סטיב קר אמר שמאז ההפסד לקליפרס במשחק מספר 2 הוא ראה דוראנט אחר. דוראנט שאף פעם לא ראה. זו היכולת הטובה ביותר שלו אי פעם.

זה רצף הנקודות של קיי.די מאז:
38.
33.
45.
50.
35.
29.
46.

והרצף הזה, בכל מני קונסטלציות, מכניס אותו לכל מני רשימות שמכילות את מייקל ג'ורדן, אייברסון, לברון, ג'רי ווסט ושאר שמות שהסגידה יפה להם. אבל לפעמים פשוט צריך להתבסס על מבחן העין ובמקרה של דוראנט גם על מבחן הנוסטלגיה. אין באמת משהו שאפשר לחזור אליו כדי להבין איך דוראנט פועל, את הגיוון שלו, את היכולת שלו לזרוק מכל מקום, מול כל שומר, מול כמה שומרים, למסור ביעילות, לעשות הגנה נהדרת.

היכולת הכי מרשימה של הווריירס האלו היא העלמת פיגור דו-ספרתי. וקיי.די הוא נשק עיקרי בהשגת היכולת הזו. דוראנט חם הוא מחבת מהבילה והפיגור הוא חמאה, ואתמול ברבע הרביעי הרוקטס זרקו למחבת יתרון-7 וקיבלו פיגור-3 בתוך 1.37 דק' שכולן דוראנט קווין.

למה מקום שני? כי בהארכה הוא זרק רק פעם פעמיים. קלע רק פעם אחת. אם זה אשמתו, אשמת העייפות, אשמת קר או קרי - זה אפילו לא חשוב. מה שחשוב זה שהשחקן הכי טוב בעולם כיום הפסיד.

הסדרה הכי חשובה היום פרט למשחקי הכס, Game of Zones, הוציאה את הפרק השני הכי מדהים השבוע (אחרי זה של משחקי הכס), ונגעה בעולם האנליזה של דריל מורי הגאון-המטורף של הרוקטס. בקיצור, רק שלשות. פי.ג'יי לא זרק שלשה הלילה. 0-0.

אחרי 6.4 מטחים בממוצע למשחק בסדרה מול יוטה, הוא ירד ל-2.7 השלכות מול הווריירס. 0 שלשות ו-9 זריקות ל-2 לפורוורד של מורי וד'אנטוני זה כמו חילול הקודש, אבל כל כך הרבה סיבות הופכות את טאקר ממוסמר לחמישייה. שורות של 7 נקודות, 12 ריבאונדים (5 התקפה - יוסטון עם 17 בקטגוריה לעומת רק 10 במשחק מספר 2), 3 אסיסטים ו-2 חסימות לא עושות חסד עם משאית הכדורסל הזו.

הריבאונדים והלחימה אף הם עושים עוול. אתמול קלע טאקר שני סלי שדה קריטיים בהארכה, אף שחקן מגולדן סטייט לא יכול להתגאות בנתון כזה - ורק הארדן קלע יותר ממנו מהשדה בחלק האחרון של המשחק. אנלייז דיס.

ה-גג. ה-בלוק. ה-חסימה. מהלך שפרש כנפיים והפך ליישות עצמאית. גם לקלינט קאפלה היה משחק ראוי (13 נק', 11 ריב'), ועדיין, הוא לא נכנס לדירוג הנוכחי והגג שלו כן.

הארדן גנב טיפה מהת'אנדר, אבל רק טיפה, כי גורדון היה פשוט נהדר. במחצית הראשונה אפילו היה הכי נהדר במדים האדומים, ואת המשחק סיים עם 30, 50% מעבר לקשת והרבה שלשות שהן מעבר לשלוש נקודות - הן מתסכלות את היריב יותר מהרגיל. גורדון מביא את השילוב בין דיוק לקשיחות, ואתמול חבר להארדן והצמד דפק 71 נקודות יחד - ונכנס לצמרת של צמדי הרוקטס. רק שלושה צמדים קלעו ביחד יותר בתולדות הפלייאוף של יוסטון: בכולן היה מעורב אולאג'ואן.

"לסגור את המשחק", ענה הארדן כשנשאל מה היה המוד בדקה האחרונה. "זה מה שאני עושה פה", הוסיף הסופרסטאר. "קולע, מחטיא, העיקר לקחת את הזריקות. זה הכול".

פול סיים עם 7-8-14ֿ, מספרים יפים כשלעצמם, אבל מהלכים קריטיים מדברים יותר חזק משורות סטטיסטיות, ואתמול, כשזה היה הכי חשוב, כריס פול, ואין דרך אחרת לתאר את זה, פשוט נחנק.

שתי דקות לסיום הזמן הסדיר הוא קיבל את הכדור כשהוא לבד עלה קשת, מהפינה. את האידיאולוגיה של הטקסנים כבר הבנתם - לא לזרוק משם, בזמן הזה, זה לא פחות מפשע. פול הוסיף חטא כשבמהלך הבא לא הצליח לשחרר כדור לעבר הסל ותומפסון ניצל את זה לכדור ביניים שגמר את הטיימר.

ברור שפול הוא לא מספר 1 של יוסטון. הוא בעצמו המליך את הארדן, אין כאן ספק. ועדיין, פול מקבל שכר של טופ והוא מתיימר להיות טופ. זה לא היה כדורסל של טופ. אלו לא היו ביצים של טופ. אלא אם משהו דרסטי ישתנה, נראה שפול השלים עם שתי הגורילות ואפס הגמרים שחונים לו על הכתפיים. נראה שהחליט - אם מישהו אי פעם יוריד אותן משם, זה לא יהיה אני.

קשה להיות מושפל בכדורסל. בכדורגל, למשל, כל טעות טרגית יכולה להתעצם ולהתנפח מכורח הנסיבות - מיעוט מהלכים שבאמת משפיעים על גורל התוצאה, הכול גדול יותר. בכדורסל, אתה צריך פדיחה ממש ממש גדולה, ואם אפשר, שתהיה בטיימינג ממש ממש חולני, כדי לצאת עם צלקת. תשאלו את ג'יי.אר סמית', שדווקא במשחק הפלייאוף הכי עוצמתי של הבוס לברון, משחק 1 בגמר 2018, שכח את התוצאה וכדרר לכיוון הלא נכון.

כשחושבים על הכישרון של קרי, החטאת הליי-אפ בהארכה היתה כמעט באותה דרגת השפלה. אבל המהלך הזה הוא בסך הכול כותרת, דובדבן. הקצפת כולה חמוצה, המשחק כולו נוראי, זו לא היתה החטאה בודדה שלו מתחת לסל - היו 6 כאלו!

ייקח זמן למצוא משחק פלייאוף רע יותר של קרי, בו היה נעדר כמעט לכל אורכו. לא חסרים משחקים בהם קרי נעלם - אתמול, ביותר מדי דקות ומהלכים, הוא פשוט הפריע. 0 מ-4 ברבע האחרון, 0 מ-2 בהארכה, 7 מ-23 מהשדה, 2 מ-9 מ-3 (פרובוקציה: לאחיו סת' אחוז שלשות טוב יותר בפלייאוף…), 1 מ-3 מהקו (אחרי 11,938 קליעות רצופות) ורק ארבעה אסיסטים.

"זה לא היה הלילה שלי", אמר, ואין ספק שבמבחן התדמית וההתמודדות הוא עובר, כמו אלוף, עם חיוך.

אבל אחרי שלושה משחקים, 55 נקודות, 18 מ-51 מהשדה, 8 מ-32 מ-3 (25%), 13 אסיסטים ו-15 פאולים, אפשר לומר שבינתיים, זו גם לא הסדרה שלו. העם מצפה להתפוצצות-קאמבק במשחק מספר 4, מה שכן הכרחי ולא באמת יפתיע. אבל עם איך שדוראנט משחק, קרי עוד יגמור את העונה כשזו גם לא הקבוצה שלו.

ראויים לאזכור: איגי ודריימונד שמבחינת יכולת שווים טופ-4 גם במשחק הזה, אבל הפעם, רק בגלל מבחן התוצאה, המחמאות נדחקו לבוידם. אל דאגה - הן עדיין שם. עוד הופעה אדירה לצמד הזה, גרין על הטריפל דאבל (הפסד ראשון של גולדן סטייט כשהוא רושם שורה כזו אחרי 27 ניצחונות), איגי על כל השאר פלוס שתי שלשות קלאץ'; ננה, עם הצ'אנסים החוזרים בהתקפה; ריברס, שסבל גם הוא מדריימונד אבל השחיל קודם שתי שלשות חשובות מאוד; שאמפרט - מאיפה הוא הגיע? קליי כרגיל סולידי בהתקפה, נהדר בהגנה, לא קיבל צ'אנסים התקפיים בהארכה.

orenjos@walla.co.il