בווידאו: התגובות מהניצחון של מכבי תל אביב על הפועל חדרה
אליפות מספר: 2
כמה עונות בלי: 5
העונה: 12 שערי ליגה
הסיפור שמאחורי הסיפור: אלירן עטר לא אוהב כדורגל כמו שאתם אוהבים, הוא עובד בזה, ואת שני סימני ההכר שלו - 1. הטעיה שמאלה, גוף ימינה ובעיטה לרשת הרחוקה; 2. דיבור עם היד על הפה - הוא לא למד מאף אחד אלא המציא לבד. הוא לא צופה במשחקים בטלוויזיה, אף פעם, לא בכריסטיאנו ולא בסוארס, הוא מעולם לא ניסה לחקות את הפיניש שלהם וגם לא את המניירות. הוא בטח אפילו לא יודע שהם זכו באליפויות בספרד ובאיטליה. מה זה משנה לו, הוא יודע מי זכה בישראל. אצלו, במובן הזה, הכול בלעדי. שלו. אלירן עטר, אורגינל.
המדור הזמני "האליפות של", סדרת טורים על גיבורי הצלחת של מכבי תל אביב, ממשיך. והפעם:
האליפות של עטר.
עוד בפרויקט:
האליפות של ייני
האליפות של שכטר
האליפות של מיכה
עטר פשוט כל כך שונא לדבר וכל כך אוהב להבקיע, שזה התיישב לו בול, לדבר עם הידיים ולעבוד עם הרגליים. גם הסטטיסטיקה מוכיחה את שתי התופעות: הוא מתראיין פעם בחמש שנים בערך, וגם זה כשמכריחים אותו, והוא במקום הראשון העונה בדקות-פר-גול. לא רק במכבי, בליגה כולה (כובש כל 139 דקות, בן שהר כל 148). כלומר, הוא צריך הכי מעט זמן על הדשא כדי להבקיע, ובדיבורים הוא משקיע אפס זמן. גם כשחזר למכבי תל אביב והתראיין לאתר הרשמי, בקושי הצליח למשוך דקה, וגם היא הראתה עד כמה הוא סולד מהאקט הזה - כשבינו ובין העדשה אין יד שמפרידה.
ידוע שהדרך הכי טובה להצליח בעבודה שלך היא שזה לא ירגיש לך כמו עבודה, ובין 2013 ל-2017 אלירן כן הרגיש. אחרי עונת אליפות ומלך שערים במכבי עשו לו טרנספר, רילוקיישן לצרפת ואז לכרמל. שם היה קר, שם מנוכר, הוא לא הכיר את השכנים לאופן-ספייס ויום אחד אפילו נעלו לו את הלוקר. יתרה מכך, ובלי קשר ליד על הפה, לא נראה שהוא הבין אף אחד ונראה שאף אחד לא הבין אותו. אז הוא כל כך רצה הביתה, ובסוף זה גם קרה.
והוא חזר לקרית שלום, שם העבודה לא מרגישה לו כמו עבודה. שם זה פשוט כדורגל. שם כולם יודעים מי הוא ומהו, שם הוא מניח יד על הפה כשהוא מגיע בבוקר ושרן ייני מחזיר לו "בוקר טוב גם לך"; שם דור מיכה מיד אמר "הנה המפקד חזר לעשות פה סדר", ומיד הוסיף גם איזה כדור לגול, למען השפשוף; שם המנהל המקצועי ההולנדי היה כבר חצי חבר. אבל חייבים לומר ששם זה נעצר. סטטיסטית, עטר היה בטופ של דקות-פר-גול גם בעונה שעברה - בשתי העונות מאז שחזר (כובש כל 155 דקות) רק אצילי (152) לפניו. אלירן אפילו העלה את הצהובים לפסגה אחרי 0:1 על באר שבע בפברואר שעבר. אבל שם קרויף חדל אותו, שם, במקרה או שלא, חדלה גם מכבי.
העונה משהו השתנה, גם ביחס אל עטר וגם בעטר עצמו. הוא התבגר, במקום אחר בחיים, כבר לא סופר לעצמו דקות והופעות. קם בבוקר, דופק כרטיס, לוקח מה שנותנים לו ומחזיר באותו המטבע. הרכב, ספסל, מה זה משנה, העיקר הצבע של החולצה. העיקר לעבוד בבית, איפה שכולם מכירים את מה שאתה אוהב ועוד יותר את מה שאתה לא. כי כמו כל דבר אצל עטר, כמו הכדורגל שלו, כמו הגולים, ככל שזה נראה מסובך זה בעצם פשוט. וזה הסיפור של העונה עבור אלירן ומכבי. כי בניגוד לעבר, השנה, ובהרמוניה מושלמת - היא היתה צריכה את עטר בדיוק כמו שהוא היה צריך אותה. זה מספיק לו בינתיים כדי להיות מלך השערים של הקבוצה, כמו ב-2013. וכמו אז, זה הספיק לאליפות.
האוהדים משוגעים עליו, תמיד היו, תמיד יהיו. זו הסיבה העיקרית בגינה לא באמת רצה ללכת, בגללה נעלב כשלא הוחזר קודם-לכן, בזכותה היה הכי מאושר כשלבסוף כן. הוא אולי לא אוהב לצפות בכדורגל אבל כמה שהם אוהבים לראות אותו. אורגינל. ויום יבוא, אולי בקרוב, והוא סוף סוף יוריד את היד הזו מהפה ויגיד להם תודה.
orenjos walla co il