סיום דרכה של מכבי תל אביב ביורוליג, בסוף השבוע שעבר, נתן את יריית הפתיחה לעונת המלפפונים המוקדמת. הצורך לשנות טבעי ומתבקש; לצד הקלישאות על חשיבותה של ההמשכיות בקבוצת כדורסל, הצהובים מתוסכלים מהעובדה ששוב ביצעו מהפכה בסגל, ושוב לא מצאו את הדרך לעשות קפיצת המדרגה ולהתברג בחצי העליון של טבלת המפעל. השאלה היא היכן עובר האיזון, ועליה ננסה להשיב כאן בהסתמך על לקחי העבר - ועל קבוצה אחת שהפכה כישלון להצלחה בלא שינויים מפליגים.
מי שצפויים להמשיך בוודאות הם ג'ון דיברתולומאו, יובל זוסמן ודני אבדיה, כשיש רצון במכבי להמשיך גם עם יתר השחקנים הישראלים; בגזרת הזרים, סקוטי ווילבקין חתום לעונה נוספת וימשיך, וייעשה מאמץ גדול להשאיר את טאריק בלאק, גם אם המשימה הזו תעלה כסף רב.
סימני השאלה נוגעים לרוב השחקנים: למכבי תל אביב יש אופציה על אנג'לו קלויארו, וטרם התקבלה החלטה לגביו; ג'רמי פארגו יעזוב, ורוב הסיכויים שכך גם לגבי מייקל רול ודיאנדרה קיין, כשלגבי ג'וני אובריאנט קיים חוסר ודאות. כך או כך, נראה כי ארבעה או חמישה שחקני רוטציה לא ימשיכו בקבוצה לעונה הבאה, והמאמן יאניס ספרופולוס יצטרך לחבר בעונה הבאה קבוצה חצי חדשה.
לעונה שעברה הגיעו הצהובים אחרי מהפכה חסרת תקדים, כשכל השחקנים בסגל הועזבו, 11 חדשים הצטרפו ורק איתי שגב נשאר. לאורך חודשים רבים השתמש המאמן דאז נבן ספאחיה בצמד המילים "קבוצה חדשה" כסיבה להפסדים כאלה ואחרים, לחוסר תיאום ולמרחק ממטרת העל: כרטיס לרבע הגמר. העונה, היו למהפכה מאפיינים רכים יותר: שישה שחקנים המשיכו מאשתקד (בנוסף לפארגו, שהגיע לשלבי ההכרעה בליגת העל), אבל ארבעה מששת השחקנים שהובילו העונה את מכבי בדקות המשחק היו חדשים - קלויארו, בלאק, אובריאנט וכמובן ווילבקין.
המהפכות לא התחילו בשנה שעברה: בעונת 2016/17 הגיעו לקבוצה שמונה חדשים, שמונה נוספים הצטרפו ב-2015/16, ושנה קודם לכן, אחרי הזכייה האחרונה ביורוליג, היו חמישה כאלה נוסף על ג'ייק כהן שחזר מהשאלה. בסך הכל: 32 שחקנים חדשים פתחו את ארבע העונות האחרונות בתל אביב.
מהפכה היא בגדר הימור; אתה יודע ממי אתה נפטר, ולא באמת יודע מה תקבל מהשחקן שתנחית במקומו, כששיקולים שונים מביאים לכל החלטה. אין ספק שקבוצות פחות מצליחות נוטות לעשות יותר שינויים, אבל במועדוני היורוליג המצליחים נראה שחלק ניכר מסוד ההצלחה הוא היציבות - ואין מקרה קיצוני ומעניין יותר כיום מאשר ברצלונה, שטיפסה מהמקום ה-13 בעונה שעברה למקום החמישי העונה, וממאזן 19:11 למאזן 12:18.
בארסה לא ביצעה מהפכה בסגל, על אף הכישלונות שחוותה. סווטיסלאב פשיץ', שהגיע באמצע העונה שעברה לסגל שלא הוא בנה, לא מיהר לשנות אותו. תומא הרטל, אדם האנגה, פייר אוריולה, אנטה טומיץ', קווין סראפן, פאו ריבאס וויקטור קלאבר - כולם נשארו, ואיש מהם (למעט קלאבר) אפילו לא העלה את ממוצעיו העונה.
מה כן השתנה? חואן קרלוס נבארו הופרש, אדריאן מוארמה ופטרי קופונן עזבו; כריס סינגלטון, קווין פאנגוס ויאקה בלאז'יץ' הצטרפו, ובוודאי חיזקו את הקבוצה - אבל הם היו רחוקים מלהבריק. ובכל זאת, בארסה של פשיץ' מודל 2019 שונה לחלוטין מבארסה של פשיץ' מודל 2018. בגלל ההמשכיות, בזכות ההתאמות והודות לרוח החדשה שהמאמן המעוטר החזיק למועדון.
את טייריס רייס איבדה מכבי בקיץ 2014, לאחר הזכייה ביורוליג, ולא מבחירה: היא רצתה להשאיר אותו, אבל איחרה את הרכבת ונאלצה להיכנע להצעה טובה יותר שה-MVP קיבל אז מחימקי מוסקבה. אצלו הנסיבות שונות לחלוטין: מקרי הבוחן שיוצגו כאן נוגעים לשחקנים שהייתה דילמה לגביהם. מצד אחד הם היו טובים (גם אם לא התבררו ככוכבי על), ומצד שני חלה אכזבה בעקבות העובדה שלא הצליחו להוביל את הקבוצה להצלחה ביורוליג. בדיעבד, הישארותם לעונה נוספת הייתה מקנה למכבי את מימד ההמשכיות והיציבות שחסר לה, והמקרים הללו צריכים לעמוד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות במועדון לקראת העונה הבאה.
נוריס קול (2018)
כשקול חזר העונה ליד אליהו וכמעט הצעיד את בודוצ'נוסט הקטנה לניצחון מפתיע, בעוד סקוטי ווילבקין עומד מולו כרכז בודד, רבים מיושבי יד אליהו התגעגעו לרכז שעזב חצי שנה מוקדם יותר. על פניו, מדובר היה בהחלטה לא פשוטה; קול הגיע בתור הבטחה גדולה עם רזומה של אלוף NBA בדימוס והפגין רמה גבוהה, אבל לא שמר על יציבות, התקשה לפרוח לצד פייר ג'קסון וסבל ממערכת יחסים מורכבת עם ספאחיה. לבסוף החליטו במכבי לוותר עליו ולהשאיר את פארגו.
השיקול הכלכלי היה משני, לאור העובדה שקול שיחק העונה באבלינו ובבודוצ'נוסט. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים: פציעתו של פארגו יצרה כדור שלג, ההנהלה לא הגיבה ולא הנחיתה מחליף ראוי, וגם כשהאמריקאי חזר הוא היה רחוק מלהציג יכולת סבירה. נראה כי קול, שהעמיד 16.6 נקודות ו-4.6 אסיסטים העונה ביורוליג, היה יכול מלכתחילה לתרום יותר.
דשון תומאס (2018)
לכאורה, הבחירה להיפרד מתומאס בקיץ האחרון הייתה קלה יותר. הפורוורד הגיע מברצלונה עם רזומה לא רע כשחקן משלים ביורוליג, ולמרות שמבחינה מספרית עשה את שלו עם 11.5 נקודות למשחק באחוזים טובים, ידע המון עליות וירידות, והגיע לשפל של 0 מ-7 מהעונשין בגמר האליפות נגד הפועל חולון.
האופציה על תומאס הייתה בשכר גבוה יחסית, ובמכבי החליטו לא להמשיך איתו. ואז עולה שאלה קריטית - שאלת האלטרנטיבה: את תומאס וג'ונה בולדן החליפו בעמדות הפורוורד קלויארו ואובריאנט.
אפשר לומר שהצמד הנוכחי טוב יותר, כשקלויארו הפך לשחקן הגנתי משמעותי מאוד אצל ספרופולוס, אבל במבחן התוצאה תומאס הפך לשחקן מפתח אצל ריק פיטינו והיה בין הגורמים הראשיים לקאמבק של פנאתינייקוס אל עבר הפלייאוף ביורוליג, והתעלה בהרבה מאוד משחקים חשובים. האם בוודאות השארתו הייתה עוזרת למכבי? לא, אבל לפחות במימד ההמשכיות היא הייתה נהנית מבסיס רחב יותר.
סילבן לנדסברג (2017)
כבר במהלך עונתו האחרונה במדים הצהובים, היה די ברור שלנדסברג לא ימשיך לעונה שישית. השחקן רצה לצאת להתאווררות, ובמכבי לא בדיוק נלחמו עליו, גם בשל העובדה שאחרי שתי עונות שבהן גירד מלמטה ממוצע דו ספרתי ביורוליג, הוא סבל מירידה והקבוצה לא הצליחה.
מי שנכנס לנעליו של לנדסברג בעמדה הוא יובל זוסמן. על פניו, הצהובים בחרו בשחקן צעיר, שומר טוב בהרבה, שהוכיח השנה שהוא לגיטימי גם ברמת היורוליג, לפחות בצד אחד של המגרש. אלא שבעונתו הראשונה זוסמן עוד לא היה שם, ולנדסברג כיכב בליגה הספרדית, והשנה בליגה הטורקית, כשהוא עושה את מה שעשה גם במכבי - קולע, והרבה. עד כמה הטעות במקרה הזה היא אמיתית? הימור: חזרתו של המתאזרח למדים הצהובים עוד תגיע בשנים הקרובות.
אנדרו גאודלוק (2017)
עונת 2016/17 הייתה עונת מלאת יצרים עבור מכבי תל אביב. לא פחות מחמישה מאמנים עמדו במהלכה על הקווים, והקבוצה עברה מזעזוע לזעזוע עד שסיימה רק עם גביע המדינה. אם היה זר אחד מאותה עונה שאי אפשר להכתירו כפלופ, הרי שזהו אנדרו גאודלוק; בזמן שסוני ווימס נשלח הביתה בנסיבות מפוקפקות, קווינסי מילר היה פצוע, מאיק צירבס לא התאקלם והאחרים סתם היו גרועים, גאודלוק היה נקודת האור עם 17.3 נקודות ו-2.9 אסיסטים למשחק. מבין שורת השחקנים שעברה מכבי בשנותיה הקשות, הוא היחיד שאפשר היה להכתירו כאחד הבולטים לתפקידו.
אומרים על הגארד האמריקאי שהוא שחקן גדול לקבוצות קטנות (אף שדווקא היה לו תפקיד מרכזי בהגעתה של פנרבחצ'ה לפיינל פור הראשון שלה) ושהוא מתעניין בעיקר במספרים האישיים שלו (ועם זה קשה להתווכח), אבל מכבי נקלעה לדילמה ממשית לקראת סיום עונתו בשורותיה. לבסוף היא העדיפה ללכת על פייר ג'קסון; החלטה שעל פניו נראתה הגיונית בזמנו, אם כי ההישגים לא השתפרו, המחליף היה הרבה פחות טוב מהמקור, ושום דבר טוב לא יצא לצהובים מהשינוי הזה. בהחלט ייתכן שעם המאמן המתאים, ועם רכז טוב יותר לצידו, גאודלוק היה מצליח הרבה יותר.
טייריס רייס (2014)
ואולי, כדי ללמוד היטב מה עליה לעשות עם בלאק, מכבי תל אביב צריכה לחזור חמש שנים לאחור וללמוד מהטעות האולטימטיבית שביצעה בנוגע לרייס. גם אז, מדובר היה לכוכב בהתהוות שנחשב לרכישה מוצלחת, והתעתד לקבל הצעות גבוהות ממקומות אחרים.
יש שיגידו שמכבי עשתה הכל כדי להשאיר את רייס, אבל במועדון בסדר גודל כזה - לעשות הכל אומר גם להצליח. היא לא חרגה ממנהגה ולא שילמה לו יותר ממיליון דולר וחצי, ומאז עזיבתו היא גם לא התקרבה לשיאים שאליהם הוביל אותה. ייתכן שגם הרכז עצמו מתחרט על הפרידה: הוא זכה ביורוקאפ עם חימקי ונבחר ל-MVP של המפעל, אבל הקריירה שלו לא הרקיעה שחקים מאז. הוא נכשל בברצלונה, ביזבז עונה בסוג של הסגר וכיום משחק בליגת האלופות עם באמברג.
בלאק, כאמור, הוא לא רייס, אבל הוא מניה בטוחה שכבר התרגל למכבי והפך לשחקן יעיל מאוד ברמה הזאת. הוא שוקל כעת את צעדיו, ולא מסתיר את רצונו לשוב ל-NBA, ומכבי תצטרך לקבל החלטה - האם שוב לרעות בשדות זרים ולהסתכן בהבאת תואם מרקז היינס בעמדת הסנטר, או להשתמש בכל היכולת שלה כדי שדבר כזה לא יחזור על עצמו.