לפני שנעסוק בכישלון של מכבי תל אביב, בואו נדבר לרגע על השמונה שכן העפילו לרבע גמר היורוליג. שיטת המשחק של רוב הקבוצות האלו מסמנת פער הולך וגדל בין סגנון המשחק שמקובל ב-NBA לבין זה באירופה. וזה לא תמיד היה ככה: המאמן המשפיע ביותר על הכדורסל ההתקפי ב-NBA בשנים האחרונות, מייק דאנתוני, הגיע מאיטליה. הכדורסל שמשוחק כיום ב-NBA - המון פיק אנד רול, ריווח, חדירה והוצאה ומעט מאוד פוסט אפ - שלט בכדורסל האירופי עוד לפני שחצה את הים. אלא שבזמן שבארצות הברית הסגנון הפך כמעט אנרכיסטי, עם זריקות בלי סוף לשלוש, קצב מטורלל והעלמות מוחלטת של משחק פנים, אירופה חזרה בעונה האחרונה למקורות, כאילו עבר מזכר בין בכירי המאמנים שיש להציל את יסודות המשחק.
פנרבחצ'ה, הקבוצה הטובה במפעל, משחקת בהרכבים גבוהים, מוסרת המון פנימה, משתמשת במשחק התקפה מגוון שבו פיק אנד רול הוא כלי אחד מתוך רבים ולא זורקת הרבה משלוש (שמינית במפעל). ז'לגיריס, שהעפילה במחזור האחרון, משחקת לאט יחסית, מדורגת אחרונה בליגה בזריקות מחוץ לקשת, והקלעי המוביל שלה הוא שחקן פנים, ברנדון דייוויס. הן לא לבד: ריק פיטינו הוא אמנם מאמן אמריקאי, אבל הגיע משעון 30 השניות של המכללות. למרות שפישט את השיטה שלו כשהגיע לפנאתינייקוס, הוא שם כתמיד דגש על הגנה, קבוצתו דורגה שנייה מהסוף במספר הזריקות לשלוש, יואניס פאפאפטרו הענק איכלס אצלו את עמדה מספר 3 וגיורגיוס פאפאיאניס הנפיל הוצא מהקפאה וקיבל דקות משחק לא מעטות. גם ברצלונה של פשיץ' הוותיק והשמרן הצליחה עם הרכבים גבוהים, בעוד באסקוניה העפילה למרות פציעתו של שנגליה וסיימה את העונה הרגילה חמישיה שכוללת צמד שחקני פנים עצום מימדים, ונסן פואריה ויוהאנס פויגטמן. סמול בול? ראן אנד גאן? תשאירו את זה לאמריקאים, או לקבוצות כמו מילאנו, שמובילה את המפעל בנקודות ומשחקת כמעט אך ורק פיק אנד רול, אבל נותרה מחוץ לטופ 8.
עוד בנושא:
בלאק 7, ווילבקין 6 וכמה פארגו? ציוני העונה של מכבי תל אביב
סקוטי ווילבקין: "המשחק הזה הוא הסיפור של העונה שלנו"
על הבאזר: סלוקאס צלף, מכבי תל אביב נפרדה מהיורוליג עם הפסד
כאן נכנסת לתמונה מכבי. למען האמת, היא לא נכנסת לתמונה. באופן מסורתי, מאז הימים שהובילו אותה פיני גרשון ודיוויד בלאט, אנשי הקצב המהיר והאוריינטציה האמריקאית, מכבי דוגלת בקבוצות נמוכות יחסית, שמתכתבות עם סגנון המשחק שמקובל בארצות הברית. היא לא עשתה זאת בהכרח מבחירה: שחקני פנים ענקיים וטובים עולים המון כסף, שלמכבי פשוט אין. בעונה הנוכחית, כמו בקודמת, היא בנתה קו אחורי ננסי, ואף שבשנים האחרונות לא היה לה סנטר ברמתו של טאריק בלאק, הוא פחות או יותר אופציית הפנים המסיבית היחידה שלה (אלכס טיוס הוא שחקן שמתבסס על תנועה ללא כדור, ג'וני אובריאנט משוטט קילומטרים מהסל ומשליך שלשות). אין זה מקרה שאחד המהלכים הראשונים של יאניס ספרופולוס לאחר מינויו היה לעבור להרכב של שלושה גבוהים, עם אנג'לו קלויארו בעמדה מספר 3. הוא יודע שביורוליג של היום, לסנטימטרים יש משמעות - ממש כמו פעם.
אלא שהבעיה של מכבי נוגעת פחות לסנטימטרים ויותר לאייקיו. צריך לשים את הדברים על השולחן: מרבית הקבוצות שהעפילו לטופ 8 מחוזקות באמריקאים, אבל האוריינטציה שלהם אירופאית, וכך גם כמה מהשחקנים המרכזיים שלהן. זה אומר שהשחקנים האלו מבינים את הכדורסל שיש לשחק באירופה, את חשיבות המסירה הנוספת, מה מבדיל בין זריקה טובה לזריקה רעה, שלא חייבים לכדרר, שכל פוזשן חשוב, שתנועה ללא כדור היא קריטית. בקיצור, הם מבינים מה זה כדורסל נכון. מכבי תל אביב ממעטת להחתים שחקנים אירופאים מובילים, ובנתה את כל הקבוצה סביב גארד אמריקאי אחד, סקוטי ווילבקין. זו גם הסיבה שהיא מדורגת לפני אחרונה במפעל כולו באסיסטים. היא לא קבוצת מסירה טובה, ולמען האמת, לא קבוצה אינטליגנטית במיוחד. קבלת ההחלטות הקלוקלת מתבטאת גם בכך שהיא החמישית ביורוליג בניסיונות זריקה משלוש, ולפני אחרונה בקליעות מוצלחות מחוץ לקשת. הרבה זריקות רעות, מעט מהלכים חכמים, ואין כאן הפתעה: קבוצה שמתבססת על סקוטי ווילבקין, ג'וני אובריאנט, דיאנדרה קיין וג'רמי פארגו לא אמורה לייצר תוצאות שונות.
די ברור מה הצהובים צריכים לעשות כדי להשתלב במרחב של הכדורסל האירופי: לתת לספרופולוס המנוסה להשפיע על בניית הסגל; להוסיף מאסה בצבע; לתת לווילבקין גיבוי של גארד חכם וגבוה לצדו, כלומר רכז אמיתי (לאו וסטרמן ווסיליה מיצ'יץ' כנראה לא יגיעו, אבל מישהו בסגנון שלהם יעזור); להיפרד משחקני התקפה בעייתיים כאובריאנט וקיין; להחתים גם זרים אירופאים; להחליט ששחקן עם אייקיו כדורסל נמוך פשוט לא ייכנס לקבוצה. ובעיקר לזכור שהמאזן של מכבי העונה, והעובדה שהייתה קרובה מאוד להעפלה, מעט מרמה: היא אספה 9 ניצחונות מול חימקי, באיירן, דרושפאקה, בודוצ'נוסט וגראן קנאריה - ולא בכל עונה תזדמן ליורוליג אסופה כזו של נמושות.
הבעיה היא שלא ברור אם מכבי תל אביב מעוניינת בהצלחה בכל מחיר כמו אוהדיה, ובהתאם לערכים שהמועדון חרט על דגלו בעבר, או שמטרתה האמיתית היא לשמור על אשליה מסוימת עד שלב מאוחר ככל האפשר של העונה, כדי לוודא שההיכל יהיה מלא והספונסרים ימשיכו לשלם. לבד מהחלפת המאמן, מכבי לא התאבדה על ההעפלה: היא לא חיזקה את הסגל במהלך העונה, פרט לפארסה של רמון סשנס, שיחקה שבועות ארוכים בלי רכז ושידרה שיש דברים חשובים עבורה מניצחון. חלק מהחתמות הקיץ שלה - קלויארו במקום דשון תומאס, קנדריק ריי הזול - היו בעיקר מסיבות כלכליות. גם בעונה הבאה, כשהיורוליג תתרחב, מכבי תוכל להישאר בצד הלא נכון של המגמה השלטת באירופה ולאסוף כמה ניצחונות בשביל למכור מראית עין של תחרותיות. בשביל להתחרות באמת, יהיה עליה לחשוב לעומק, לשנות קונספציה ואולי גם, השם ישמור, להפקיד את קבלת ההחלטות בידי אנשים אחרים. לא ברור אם היא מסוגלת לכך. חמור מכך, לא ברור אם האנשים בראשה מעוניינים בכך.