וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אף פעם לא מאוחר: מה חובבי ה-NBA יכולים ללמוד מהשחקנים שפורצים לאט

23.3.2019 / 12:00

דיאנג'לו ראסל לא לבד: מסלול הקריירה של כוכבים רבים, כולל נוביצקי, הארדן ויאניס, מעמת את ה-NBA עם שאלה נוקבת - מה בוער לכולם לשפוט כישרונות צעירים? אסף רביץ מסביר מה עומד מאחורי התופעה ומנסה לנחש מי יהיה הבא בתור

עריכה: מתן חדד

בווידאו: ההצגות הגדולות של העונה ב-NBA

רגע לפני שמרץ המשוגע יצא לדרך ומשך את מירב תשומת הלב, ב-NBA התקנאו וסיפקו לנו את המשחק המשוגע של העונה. ברוקלין חזרה מפיגור של 28 הפרש מעט לפני סוף הרבע השלישי כדי לנצח בסקרמנטו, ניצחון חשוב במאבק החשוב היחיד שעוד נותר: על המקומות האחרונים בפלייאוף המזרח. עבור הנטס, העפלה לפלייאוף תהיה הישג משמעותי, מפתיע וחשוב מאוד למועדון שזקוק לכל שביב של תקווה אחרי שנים הרוסות. הניצחון בסקרמנטו עזר לה לשמור על המקום השביעי ועל טווח הביטחון מאורלנדו שבמקום התשיעי.

כוכב הקאמבק היה דיאנג'לו ראסל, שקלע 44 נקודות, הוסיף 12 אסיסטים והיה בלתי ניתן לעצירה ברבע האחרון. זה היה משחק השיא בקריירה הקצרה של ראסל עד כה, והוא הגיע בעיצומה של תקופת השיא בקריירה שלו. לאחר שלוש וחצי שנים של דשדוש בליגה, בהן הוא בלט בעיקר בחוסר היעילות שלו, הסוויץ' הגיע לקראת אמצע העונה הנוכחית. ב-37 המשחקים הראשונים של העונה, שנראו כמו המשך ישיר של העונה שעברה, השורה הסטטיסטית של ראסל כללה 17.9 נקודות ב-41.9 אחוזים מהשדה, 2.4 שלשות ב-35.5 אחוזים, 1.9 זריקות עונשין ו-6.1 אסיסטים על 2.9 איבודים. ב-36 המשחקים הבאים המספרים קפצו ל-23.9 נקודות ב-44.7 אחוזים מהשדה, 3.2 שלשות ב-37.2 אחוזים, 3.1 הליכות לקו העונשין ו-7.5 אסיסטים על 3 איבודים.

הסוויץ' קרה מספיק מוקדם כדי לסדר לדיאנג'לו מקום באולסטאר, ועם התקדמות העונה הוא מצדיק יותר ויותר את הטייטל. הוא כעת הכוכב הבלתי מעורער של ברוקלין והוא מצעיד אותה לפלייאוף למרות סגל שלוקט משאריות שאף קבוצה אחרת לא רצתה ולמרות הפציעה של קאריס לוורט, שבפתיחת העונה נראה כמו הכוכב המתהווה של הקבוצה. כאשר לוורט חזר מהפציעה זו כבר הייתה הקבוצה של ראסל, וכעת הוא זה שצריך להבין איך להתמקם מחדש.

אי אפשר לנתק את הפריצה הנוכחית של דיאנג'לו ראסל מהאופן בו הקריירה שלו התפתחה. הוא היה כוכב מכללות עם יכולת מסירה יצירתית במיוחד ופוטנציאל כסקורר, הפך לאחד השמות החמים של דראפט 2015 ונבחר שני על ידי הלייקרס עם ציפיות גבוהות מאוד. אך בשנתיים הראשונות, לצד הבזקי כישרון, בלטו בעיקר החסרונות שלו: הוא התקשה לנהל משחק ברמה הנדרשת ב-NBA, אחוזי הקליעה שלו היו נמוכים, הוא לא סחט עבירות כמעט בכלל, ההגנה שלו הייתה חלשה והאופי שלו היה בעייתי. במקום לככב על הפרקט, הוא כיכב בסיפור המוזר בו צילם את ניק יאנג מתוודה על כך שבגד בארוסתו איגי אזליה.

לאחר שנתיים, הלייקרס החליטו לוותר על הכישרון הצעיר שלהם. לקראת דראפט 2017, בו מג'יק ג'ונסון תכנן לבחור את לונזו בול בבחירה השנייה, הוא שלח את ראסל לברוקלין במהלך שהמטרה המרכזית שלו הייתה להיפטר מהחוזה של טימופיי מוזגוב. בתמורה, הוא קיבל את החוזה הגמור של ברוק לופז ואת הבחירה ה-27 בדראפט, תמורה דלה מאוד עבור שחקן שנבחר שני רק לפני שנתיים. יש ללייקרס הרבה מאוד נסיבות מקלות לטרייד הזה: כמעט אף אחד ברחבי הליגה לא חשב שיש לראסל את הכלים להתפתח לסופרסטאר, הטרייד אפשר לפנות מקום מתחת לתקרת השכר להחתמה של לברון ג'יימס כך שיישאר מקום גם לכוכב נוסף בקיץ ומהבחירה ה-27 הלייקרס השיגו את קייל קוזמה. אבל השורה התחתונה היא שהלייקרס ויתרו על שחקן צעיר שתוך שנה וחצי הפך לאולסטאר.

עוד בנושא

הפרעוש: מריו הזוניה קונה את עולמו ב-NBA, אבל לא מהסיבות הנכונות
קובי בריאנט מסביר מה הפך אותו לגדול, ומה הופך את יאניס לענק

דיאנג'לו ראסל, ברוקלין נטס חוגג. AP
כולם מיהרו לחרוץ את דינו. דיאנג'לו ראסל/AP

הקושי להתאזר בסבלנות

מה שמוביל אותנו לנושא המרכזי של הכתבה, שראסל הוא רק מייצג מעניין במיוחד שלו: הצעירים שפורצים יחסית מאוחר, והאופן בו מתייחסים אליהם בליגה. נקודת המפתח הראשונה היא עצם ההגדרה של מאוחר. אנחנו מדברים על שחקן שחגג לפני חודש 23, שאת הפריצה מבצע בעונה הרביעית שלו בליגה, כשהוא בעיצומו של חוזה הרוקי. למרות זאת, התחושה היא שמדובר בשחקן שקיבל הזדמנות אחרי הזדמנות להוכיח את עצמו ונכשל, שחקן שכל הליגה כבר התייאשה ממנו די מזמן. יכול להיות שיש כאן מאפיינים ייחודיים הקשורים לאופי של דיאנג'לו ולסגנון המשחק הלא יעיל שהוא סיגל לעצמו, אך זו לא הפעם הראשונה ולא השנייה בשנים האחרונות ששחקנים שהליגה מתייאשת מהם מהר מאוד מתפתחים להיות שחקנים בכירים.

זו לא תופעה חדשה, ניתן למצוא לא מעט דוגמאות מהעבר של שחקנים כאלה (למשל, ג'רמיין אוניל), אבל התחושה היא שבשנים האחרונות היכולת להתאזר בסבלנות הולכת ונעלמת. עידן המידע יצר חברה שחיה מרגע לרגע, מאירוע לאירוע, שחייבת להסיק מסקנות מיידיות ולעבור הלאה. יש כיום כל כך הרבה מלל סביב ה-NBA, מה שמחייב שכל משחק ינותח לפרטי פרטים. "צריך להמתין בסבלנות כמה שנים כדי לגבש מסקנה רצינית לגבי שחקן צעיר" זאת לא אמירה שניתן למלא בעזרתה עשרות שעות של פודקאסטים, כי היא הופכת את הרגע הנתון שעליו מדברים להרבה פחות חשוב.

העידן הזה מתחבר עם הנטייה הטבעית שלנו לחרוץ גורלות חד משמעיים לאחר צפייה במספר משחקים של שחקן. זה נכון במיוחד לגבי שחקנים שאמורים להיות כוכבים. ישנה הנחה רווחת ששחקנים גדולים באמת הם כאלה שניתן לראות את זה עליהם מהרגע הראשון, שיש בהם משהו שממקם אותם מעל לאחרים באופן טבעי. יש הרבה דוגמאות שמצדיקות את ההנחה הזו, אבל עם הזמן מצטברות יותר ויותר דוגמאות הפוכות. הנה, למשל, הנתונים של השנתיים הראשונות של שלושה שחקנים, נראה אם תצליחו לזהות מי הם:

שחקן א': עונת רוקי של 6.8 נקודות ב-41.4 אחוזים מהשדה, 4.4 ריבאונדים ו-1.9 אסיסטים. עונה שנייה של 12.7 נקודות ב-49.1 אחוזים מהשדה, 6.7 ריבאונדים ו-2.9 אסיסטים.

שחקן ב': עונת רוקי של 9.9 נקודות ב-40.3 אחוזים מהשדה, 3.2 ריבאונדים ו-1.8 אסיסטים. עונה שנייה של 12.2 נקודות ב-43.6 אחוזים מהשדה, 3.1 ריבאונדים ו-2.1 אסיסטים.

שחקן ג': עונת רוקי של 7.8 נקודות ב-45.3 אחוזים מהשדה, 3.7 ריבאונדים ו-1.1 אסיסטים. עונה שנייה של 12.1 נקודות ב-44 אחוזים מהשדה, 5.6 ריבאונדים ו-2.4 אסיסטים.

שחקן א' הוא יאניס אנטטוקומפו. שחקן ב' הוא ג'יימס הארדן. שחקן ג' הוא פול ג'ורג'. שלושת המועמדים האמיתיים היחידים ל-MVP העונה הם כולם שחקנים שלא קלעו בספרות כפולות כרוקיז, לא הגיעו ל-13 נקודות בעונה השנייה שלהם, לא מסרו אפילו שלושה אסיסטים למשחק באף אחת משתי העונות ולא סיפקו נתוני יעילות יוצאי דופן. לכל אחד סיפור התפתחותי שונה וניתן היה לזהות בהם משהו מהפוטנציאל, אבל לא היה כל ביטחון ביכולת שלהם להתפתח לשחקנים הטובים בעולם. בהשוואה למחזורים הנוכחיים, המספרים של עונת הרוקי שלהם מזכירים מישהו כמו מיקל ברידג'ס והמספרים של העונה השנייה מזכירים מישהו כמו ג'די עוסמאן.

אפשר גם ללכת יותר אחורה. דירק נוביצקי קלע בעונת הרוקי שלו 8.2 נקודות למשחק ב-40.5 אחוזים מהשדה. זה לא הפריע לו להפוך השבוע לקלע השישי בכל הזמנים בתולדות ה-NBA, כשהוא עוקף את ווילט צ'מברלין, שחקן שקלע בעונת הרוקי שלו 37.6 נקודות למשחק. לא חייבים להיות ילדי פלא כדי להתפתח לשחקנים היסטוריים, פוטנציאל השיפור קיים אצל לא מעט שחקנים שמתחילים לאט והשנים האחרונות מוכיחות שנהיה יותר ויותר קשה לדעת מי יממש אותו. סבלנות עם שחקנים צעירים היא הימור, אבל כזה שיכול להשתלם מאוד בגדול. תשאלו את גולדן סטייט, שלא הייתה מוכנה לתת את קליי תומפסון, אז צעיר מסקרן אבל ממש לא

יאניס אנטטוקומפו, מילווקי באקס, מול שחקני יוסטון רוקטס אוסטין ריברס, ג'יימס הארדן. רויטרס
שניים מהשחקנים בתמונה לא נראו כל כך טובים בתחילת הקריירה. יאניס במרכז, הארדן משמאל/רויטרס

המקרה הייחודי של הפוינט גארדים

דיאנג'לו ראסל מייצג סוג מאוד מסוים של שחקנים שפורצים מאוחר יחסית: מובילי כדור דומיננטיים, בדרך כלל כאלה שנבחרו גבוה בדראפט. שחקנים כאלה נוטים להיות בעייתיים יותר עבור הקבוצות שלהם. ההשפעה שלהם על המשחק גדולה מאוד, הם נמצאים באור הזרקורים מהרגע שהם מגיעים לליגה ולא ניתן להחביא אותם בתפקיד משני עד שהם מוכנים לקחת את המושכות כי הם זקוקים לכדור ביד. קבלת החלטות לקויה וחוסר יעילות כסקוררים הופכים שחקנים מהסוג הזה לכאלה שמזיקים מאוד לקבוצות שלהם בשנים הראשונות, מה שמגביר את הרצון לוותר עליהם.

כמה מהרכזים הבכירים בליגה עברו מסלולים שמזכירים את זה של ראסל. קמבה ווקר ו-ויקטור אולדיפו קרטעו למשך ארבע עונות עד שהפכו לסופרסטארים כמעט בין רגע. קייל לאורי וג'רו הולידיי עברו מסלול מפרך עד שהפכו לשניים מהגארדים המוערכים ב-NBA. קמבה הוא יוצא הדופן היחיד שנשאר בקבוצה שלו, כל השאר הגיעו לשיא בקבוצה השנייה או השלישית שלהם והשאירו את הקבוצות שויתרו עליהם מאוד מתוסכלות. הדוגמא המובהקת ביותר מהעבר היא של צ'ונסי בילאפס, שעבר ארבע קבוצות בהן לא הרשים עד שהפך לשחקן בכיר בדטרויט, איתה זכה באליפות ובתואר ה-MVP של הגמר.

זה לא מקרי שכל כך הרבה מובילי כדור סקוררים צריכים כמה שנים כדי להביא לידי ביטוי את היכולות שלהם. היתרונות של רבים מהם קשורים לכך שהם משחקים בקצב מעט שונה מהאחרים, רואים את המשחק מעט אחרת מאחרים. זה בולט מאוד אצל ראסל, שחקן יצירתי במיוחד שמבצע פעולות לא צפויות באופן שגרתי. הוא היה זקוק לזמן כדי להבין מתי הוא רואה אחרת ומתי לא נכון, כדי להתאים את עצמו לשחקנים שסביבו, כדי להכיר טוב יותר את עצמו. מה שבא לידי ביטוי כהבלחות בשנים קודמות הופך בחודשים האחרונים למצב הקבוע שלו. עדיין קשה להעריך כמה טוב הוא מסוגל להיות, אבל לראשונה ניתן לדמיין אותו כשחקן מוביל בקבוצה טובה או כאחד המובילים בקבוצה מצוינת.

כמובן, על כל דוגמא כזו יש כמה של כישרונות גדולים שקיבלו עוד ועוד הזדמנויות ולא הבשילו לשחקנים איכותיים וכאלה שהתחילו חזק ודעכו בהמשך. הנקודה היא שכמעט בלתי אפשרי לדעת איך יתפתחו השחקנים הצעירים, בעיקר מובילי הכדור הדומיננטיים, לכן עדיף לחשוב כמה פעמים לפני שמוותרים עליהם, גם אם הם נראים רע לאורך שנתיים-שלוש שכיום נראות כמו נצח.

בהתאם לכך, כמעט בלתי אפשרי להמר מי מהצעירים המאכזבים יחסית כרגע יתפתחו להיות שחקנים גדולים בהמשך. אך ניתן להצביע על כאלה שהפרופיל שלהם מזכיר שחקנים כמו דיאנג'לו, קמבה ואולדיפו בתחילת הקריירה. מי שנראה מעניין במיוחד בהשוואה הזאת הוא דניס סמית', עוד שחקן שהקבוצה שלו ויתרה עליו כבר בעונה השנייה (במקרה הזה מדובר בהחלטה מובנת לחלוטין בלי קשר לאופן בו סמית' יתפתח, כי הוא היה החלק המרכזי בחבילה שהביאה לדאלאס את קריסטאפס פורזינגיס). גם אצל סמית' ברור שיש כישרון, אבל הוא לא מצליח לייצר עקביות ולא קולע מספיק טוב כדי להוביל קבוצה. זה ממש לא מופרך להאמין שסמית' יוכל להתפתח לשחקן מפתח בניקס.

שם מעניין נוסף הוא של ברנדון אינגרם, שאולי יצליח להביא את היכולות הייחודיות כל כך שלו לידי ביטוי רק אם יקבל את המושכות לקבוצה בה הוא מוביל הכדור המרכזי. כרגע הוא לא נראה כמו מישהו שמסוגל לפתח רמת קבלת החלטות, תכליתיות ומנהיגות שנדרשות לתפקיד הזה, אבל זה בדיוק מה שהלייקרס חשבו גם על ראסל לפני שנתיים. הפעם קשה להאמין שהלייקרס ימכרו בזול, אלא רק כחלק מחבילה על אנתוני דייויס.

דניס סמית' ג'וניור, ניו יורק ניקס. AP
אל תספידו אותו. דניס סמית'/AP

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully