פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        השולף הכי מהיר במערב: פופוביץ' וסן אנטוניו שומרים על הגחלת, למרות הכל

        אחרי אינספור מכשולים, עם סגל מוגבל, בלי אף כוכב אמיתי, גרג פופוביץ' הוציא עוד שפן מהכובע והזכיר כמה יחסר לענף ביום בו יפרוש. יובל עוז על העונה ההפכפכה של הקבוצה הכי יציבה ב-NBA

        שחקני סן אנטוניו ספרס למרכוס אולדריג', מרקו בלינלי, דרק וייט (AP)
        היינו מוותרים להם על הפלייאוף הפעם, אבל הם מתעקשים. שחקני סן אנטוניו (צילום: AP)

        בדרך כלל בשלב הזה של העונה הרגילה אנו מתמקדים בפוטו פיניש של מאבקי המיקום לפלייאוף ובתחרות על הכרטיסים האחרונים. העונה התחרות הזו די יבשה עם המירוץ התלת ראשי בין מיאמי האפורה, שארלוט האפרורית ואורלנדו הבז'ית ואילו במערב נראה שהשמינייה הראשונה די נסגרה על עצמה ונותר לנו רק המאבק בין יוסטון, אוקלהומה סיטי ופורטלנד על מקומות 3-5 ועל הזכות להימנע ממפגש עם גולדן סטייט בסיבוב השני.

        אלא שפתאום הספרס התעוררו לחיים ונראים כמו הסוס השחור במירוץ הזה. לרגעים היה נדמה שהם יהיו מחוץ לפלייאוף לראשונה מאז שקיליאן אמבפה נולד (ברצינות), אבל לאחרונה הם הקבוצה החמה בליגה עם תשעה ניצחונות רצופים שהקפיצו דווקא אותם למקום החמישי במערב. הרצף הזה כלל ניצחונות על המדורגת ראשונה במערב גולדן סטייט, המדורגת ראשונה במערב (דאז) דנבר, הראשונה במזרח מילווקי, הרביעית במערב פורטלנד והחמישית במזרח אוקלהומה סיטי.

        למרות הרבה עליות וירידות במהלך העונה ופציעות ששיבשו את התוכניות, הספרס שוב נמצאים במקום המוכר להם, באזור החיוג של ה-45-50 ניצחונות בעונה. דווקא עכשיו זה זמן טוב להתרפק על הגדולה המתמשכת של הפרנצ'ייז הזה.

        עוד בנושא

        ניצחון תשיעי ברציפות: סן אנטוניו הלוהטת עצרה גם את גולדן סטייט
        נוביצקי "שינה את ה-NBA", תומאס טוען: איתי, בוסטון כבר היתה אלופה
        על מה אתם חולם? דיאנדרה אייטון יכול להפוך לכוכב, אבל זה תלוי באופי

        מאמן סן אנטוניו ספרס גרג פופוביץ' (AP)
        אכן, גאון. פופוביץ' (צילום: AP)

        בהנחה הסבירה שהספרס יבטיחו את מקומם בפלייאוף הקרוב זו תהיה העונה ה-22 ברצף שהם ממשיכים לפוסט-סיזן. אחרי הניצחון על פורטלנד בשבת הם הבטיחו שגם העונה יהיה להם מאזן של 50% ומעלה. ב-22 השנים האחרונות היו להם רק 65 ימים בהם היה להם מאזן שלילי. לשם השוואה, הקבוצה הבאה בתור בדירוג הזה היא יוסטון עם 1,007 ימים. הם אולי לא תמיד טובים ברמה של קונטנדרית ויכול להיות שהתקרה שלהם היא הכי נמוכה מבין כל קבוצות הפלייאוף, אבל אפשר פשוט לסמוך עליהם. אפשר לחלוטין להלביש עליהם את הפתגם על כך שיש שלושה דברים בטוחים בחיים - מוות, מיסים ושהספרס יגיעו לפלייאוף.

        יש כמה סיפורים מעניינים סביב הספרס העונה. הראשון הוא איך הם הגיעו לפלייאוף הפעם. בפעם הראשונה מאז 1997 הספרס התחילו עונה ללא טים דאנקן, מאנו ג'ינובילי וטוני פארקר. הביג-3 היו הרוח החיה של המועדון בשנים הללו והשנים האחרונות היו בסימן העברת המקל מהקבוצה הזו לקוואי לאונרד ולמרכוס אולדריג', שהיו אמורים להמשיך להוביל את הספרס לתארים גם כשהביג-3 ידעכו אל השקיעה. התוכנית הזו עבדה כמו שעון עד שלאונרד השתבש בעונה שעברה ועשה חצי שביתה איטלקית, עד שהועבר בטרייד בקיץ לטורונטו בתמורה לדמאר דרוזן ויקוב פולטל.

        בנקודה הזו, אף אחד לא היה מאשים את הספרס אם הם לא היו מגיעים לפלייאוף העונה. אמנם הם ניצחו 47 משחקים אשתקד (כמעט) ללא לאונרד והם הוסיפו את דרוזן למערכה, אבל המערב מסביבם התחזק יותר והם איבדו גם את דני גרין וגם את דז'ונטה מארי, הפרוספקט הצעיר המעניין ביותר שלהם, שגמר את העונה עוד לפני שהתחילה. הייתה תחושה שאולי העונה הרצף המטורף הזה יפסק.

        הרצף הזה כנראה לא יגמר העונה והספרס נראים כרגע כמו קבוצה שתעשה חיים קשים לכל קבוצה בפלייאוף. איך הם עשו זאת שוב?

        דמאר דרוזן, סן אנטוניו ספרס (GettyImages)
        לא מתקרב לאזור החיוג של דאנקן, ג'ינובילי, פארקר וקוואי. דמאר דרוזן (צילום: GettyImages)

        זהו האלמנט המעניין השני. הספרס העונה היא קבוצה מאוד לא טיפוסית. היא לא טיפוסית לעידן המודרני ולא טיפוסית לקבוצות העבר של הספרס. מבחינת הכדורסל המודרני, הספרס הם הקבוצה שזורקת הכי מעט שלשות בליגה (26.2% מהזריקות שלהם מגיעות מחוץ לקשת, החציון של הליגה הוא בערך 32%) ומאזור הטבעת (26.8%, החציון הוא 36%) ומנגד, הם היוסטון של אזור החצי מרחק. כמעט 50% מהזריקות שלהם מגיעות מהאזור "האסור" (החציון הוא קצת יותר מ-31%), מה שהולך נגד הטרנד של הליגה.

        "אין בזה שום יופי, זה משעמם", אמר פופוביץ' על השלשות מוקדם יותר העונה וגרם למתקפת נגד של אנשי האנליטיקס כאילו היו בוטים מאינדונזיה. "אנשים מסתכלים בסטטיסטיקות רק על השלשות. אף אחד לא מסתכל על הריבאונדים או על האיבודים או על המעורבות של ההגנה במתפרצת. לאף אחד לא אכפת. זו ההשפעה של השלשה, וזה ניכר בצורה בה כולם משחקים".

        תכף נגיע לנאום של פופ, אבל מה שמרתק פה הוא הדרך שבה הוא הולך נגד הזרם ומשחק בצורה שונה מכל שאר הליגה, וזה מצליח לו. לספרס יש את ההתקפה השישית בטיבה בליגה ולמרות שיש להם בחירת זריקות שלקוחה ישירות מהניינטיז, הם קולעים באחוזים מעולים מכל הטווחים. חוץ מגולדן סטייט, הם הקבוצה שקולעת באחוזים הכי טובים בליגה. כמה חבל שיש שני צדדים למגרש.

        כי בהגנה יש לספרס יותר בעיות. הגנתית מדובר בקבוצה הכי גרועה של הספרס מאז תחילת המילניום. הספרס כרגע מדורגים במקום ה-20 ביעילות הגנתית (110.7 נקודות ל-100 פוזשנים) ומדובר בנתון הכי חלש שלהם מאז 1997. באותה תקופה הספרס היו רק פעם אחת מחוץ לטופ 10 ביעילות הגנתית (מקום 11 ב-2011/12). יש להם הרבה יותר רגעים של חוסר תקשורת בחילופים או בפיק אנד רול ומקרים בהם פשוט נגמר להם הכישרון בהגנה.

        טוני פארקר, שארלוט הורנטס, מתחבק עם מאמן סן אנטוניו ספרס גרג פופוביץ' (רויטרס)
        יש חיים גם בלעדיו. פופוביץ' עם טוני פארקר (צילום: רויטרס)

        עוד מקום בו אפשר לזהות בעייתיות הוא אצל הכוכבים של הספרס. דמאר דרוזן ולמרכוס אולדריג' הם הכוכבים הנומינליים של הקבוצה, הם אלו שנוגעים בכדור הכי הרבה, זורקים הכי הרבה זריקות ומנהלים את ההתקפה, אבל בפועל הם לא כוכבים טיפוסיים כמו שאנחנו רגילים לראות. דרוזן אמנם השתפר מאוד בניהול המשחק והפך להיות שחקן יוצר ברמה גבוהה מאוד ואילו אולדריג' ממשיך להיות מניה בטוחה בפוסט-אפ וקולע באחוזים הטובים בקריירה שלו, אבל כאשר שניהם ביחד על המגרש (3,767 פוזשנים) לספרס יש Net Rating של 0 עגול. לעומת זאת, ב-1,213 הפוזשנים ששניהם היו על הספסל יש לספרס Net Rating משגע של 6.7+. אמנם צריך להתייחס פה לכך שדרוזן ו-LMA משחקים מול ההרכבים הפותחים של היריבות וכל מיני תירוצים אחרים, אבל בפועל החוזק של הספרס העונה מגיע מהספסל שלהם.

        זה בא לידי ביטוי גם במאזן הבית-חוץ של הספרס. בדרך כלל לשחקני ספסל קשה יותר לתפקד מחוץ לבית וזה בהחלט מורגש אצל הספרס העונה. רק לדנבר ולמילווקי יש אחוזי הצלחה גבוהים יותר בבית ואילו בחוץ לספרס יש מאזן שלילי מטריד מאוד (22-13). מבחינת Net Rating, רק לדנבר (שלה יש יתרון ביתיות משמעותי מאוד בגלל הגובה בקולורדו) יש הפרש גדול יותר במספרים שלה בבית לעומת החוץ. הספרס גרועים יותר ב-12.2 נקודות ל-100 פוזשנים כאשר הם יוצאים מהאולם הביתי.

        מדובר בטרנד די חדש. בין 2008 ל-2017 הספרס תמיד היו בטופ 6 בליגה ב-Net Rating במשחקי חוץ ובדרך כלל מסע הרודאו השנתי בפברואר היה הזמן בו הם מחממים מנועים. בעונה שעברה הם היו ממוצעים ללא קוואי (מקום 16, Net Rating של 1.6-), אולם העונה זה כבר ממש הידרדר (מקום 20, 4.7-). ממסע הרודאו האחרון הם חזרו עם 7 הפסדים מ-8 משחקים, כשהניצחון היחיד מגיע בקושי רב על ממפיס שכבר מזמן מפנטזת על הבהאמס.

        מה שמעניין הוא שאין לספרס תנודתיות כל כך גדולה בהתקפה בין הבית לחוץ. הבעיה היא בהגנה, שם הם מתרסקים בכל פעם שהם יוצאים מטקסס (במשחקי חוץ הם סופגים 115.2 נקודות ל-100 פוזשנים, מקום 28 בליגה).

        זה המקום בו החיסרון של קוואי לאונרד הוא המורגש ביותר. לספרס אין יותר הגנת פרימטר רצחנית כמו שהייתה להם בשנים עברו, במיוחד כשדז'ונטה מארי לא נמצא שם. דרק ווייט וברין פורבס נותנים עונה מצוינת, אבל מבחינה פיזית הם ממוצעים ומטה ביחס לעמדה שלהם, וברגע שהגנת הפרימטר שלך חלשה, קשה מאוד להתגבר על זה. האם בעונות הבאות, כאשר מארי יחזור מהפציעה וישדרג את ההגנה, הספרס יוכלו לחזור לצמרת הגבוהה?

        קוואי לאונרד, טורונטו ראפטורס חוגג סל ניצחון (רויטרס)
        אתה חסר. קוואי לאונרד (צילום: רויטרס)

        זו שאלת השאלות. הרצפה של הספרס תמיד תהיה גבוהה יחסית בזכות הגאונות הממוסדת שלהם. הבעייתיות היא שהתקרה שלהם היא נמוכה יחסית משום שאין להם את אחד מ-15 השחקנים הטובים בליגה שיכול לתת לקבוצה הזו את הגרוש ללירה שחסר לה.

        זה מוביל לשאלה שבסופו של דבר היא הכי מעניינת בהקשר של הספרס - כמה זמן גרג פופוביץ' ימשיך להיות שם?

        פופוביץ' הוא המודל לחיקוי, המורה הגדול, האלבוס דמבלדור של ה-NBA. הוא דמות האב של הליגה ולא סתם הרבה מאוד קבוצות החתימו מאמנים שעברו תחת ידיו. הכדורסל והסגנון והתרבות שפופוביץ' (ביחד עם אר סי ביופורד) הטמיע בסן אנטוניו היא השאיפה של רוב הקבוצות בליגה.

        אבל מה הערך של אלבוס דמבלדור בלי הארי פוטר? עם כל החכמה והממזריות של דמבלדור, הוא לא מסוגל לנצח לבדו את לורד וולדמורט והוא צריך את השלוחה הצעירה שלו על הפרקט שתבין את הגאונות שלו ותממש אותה. פעם זה היה דאנקן, ואז ג'ינובילי ופארקר, ואז קוואי. אולם עכשיו קשה להגיד שלספרס יש שחקן ברמה הזו, או שחקן שעתיד להגיע לרמה הזו. האם הידע המצטבר של פופוביץ' על משחק הכדורסל לא מתבזבז על שחקנים כמו דאוויס ברטאנס ורודי גיי?

        אין פה שום כוונה ללכלך על ברטאנס או גיי. הפורוורד הלטבי הוא אחד מקלעי השלוש הטובים בעולם וגיי נותן עונה מצוינת אחרי שחזר מפציעה שהיתה יכולה לסיים לו את הקריירה, אבל הם לא סופרסטארים וגם לא אולסטארים. כמה זמן פופוביץ' עוד יכול להמשיך לאמן קבוצה טובה, אבל לא גדולה? האם אחרי שהיית כל כך הרבה שנים בטופ של הטופ, אתה מסוגל להסתפק בלקבל רק את השאריות של הטופ? האם לא תשתעמם?


        פופוביץ' לא אמר זאת במפורש, אבל קשה להאמין שהוא ימשיך עוד הרבה שנים. אפשר להסיק את זה מהסאבטקסט של מה שהוא אמר בהקשר של השלשות. לצופה מרחוק זה נשמע פשוט כמו טרחנות של מאמן מזדקן שמתקשה להתמודד עם העידן החדש, ולמען הסדר הטוב, פופוביץ' באמת כבר מזדקן. אם אנחנו מסתכלים על הגיל בו הקולגות שלו יצאו לפנסיה התחושה היא שהסוף הוא בלתי נמנע. פיל ג'קסון הפסיק לאמן בתחילת העשור, כשהיה בערך בגיל 65. פט ריילי כבר לא מאמן מגיל 63. לני ווילקינס פרש בגיל 68, ג'רי סלואן בגיל 69 ודון נלסון בגיל 70. פופוביץ' חגג 70 לפני כחודשיים. האם יכול להיות שאנו חוזים בעונה האחרונה של המאמן הענק הזה?

        השאלה הזו, מעבר להגנת הפיק אנד רול של דרוזן או כמה פנויים המבטים שלמרכוס אולדריג' מקבל לטבעת מאזור המיד-ריינג', היא השאלה הכי מעניינת כשמדברים על הספרס. וזו הסיבה שצריך להתענג על הקבוצה הזו ומהמאמן שלה כל עוד אנחנו יכולים, כי לא בטוח כמה זמן זה עוד יימשך.