על מה אתם חולם? דיאנדרה אייטון יכול להפוך לכוכב, אבל זה תלוי באופי

עבור שחקנים שלא רגילים אליה, העונה הרגילה ב-NBA מתישה מאוד פיזית ומנטלית. הצורך לשחק שלושה-ארבעה משחקים בשבוע למשך חצי שנה, חצי מהם מחוץ לבית, כולל כמה מסעות חוץ של שבוע-שבועיים, מקשה במיוחד על רוקיז שמקבלים דקות משמעותיות. בתקופה האחרונה אנו רואים כיצד זה משפיע על מחזור הרוקיז החביב של 2018. לוקה דונצ'יץ' רשם השבוע את אחד המשחקים הכי פחות יעילים שאני זוכר (5 מ-18 מהשדה, 1 מ-9 מהעונשין ו-9 איבודים) לצד כמה הצגות יפות, טריי יאנג נע בין שבועות מרהיבים לשבועות שכלום לא נכנס לו, שני שחקני הפנים המסקרנים וונדל קרטר וג'ארן ג'קסון פצועים, מרווין בגלי רק חזר מעוד פציעה.

גם דיאנדרה אייטון, הסנטר מאיי הבהאמה של פיניקס שנבחר ראשון בדראפט, הצטרף אל המזגזגים עם משחק של שתי נקודות ב-1 מ-9 מהשדה מול יוטה ורודי גובר לאחר כמה משחקים יפים. ההבדל הוא שאצל אייטון זה היה משחק מאוד חריג. עונת הרוקי שלו אינה נטולת תנודות, אבל יחסית לאחרים הוא מאוד יציב ונחשב למניה מאוד בטוחה של נקודות (16.3 למשחק) באחוזים גבוהים (58.3 אחוזים מהשדה) וריבאונדים (10.3 למשחק). הוא שיחק 63 משחקים והחמיץ רק שישה, ומבין 63 המשחקים האלה היו רק שמונה בהם לא קלע בספרות כפולות, שמונה בהם לקח פחות ממשונה ריבאונדים ורק 13 בהם קלע בפחות מ-50 אחוזים מהשדה.

עונת הרוקי היציבה של אייטון עוברת מתחת לרדאר ביחס למובילי הכדור המלהיבים ושחקני הפנים המודרניים יותר. לא היו לו יותר מדי רגעי שיא, הוא משחק באחת הקבוצות החלשות בליגה וגם המראה הישנוני שלו לא תורם להייפ. אבל המספרים שלו מאוד מרשימים והופכים אותו לשחקן שכדאי לשים לב אליו. אם הוא ישמור על ממוצע של דאבל-דאבל, הוא יהיה בסך הכל הרוקי השביעי מאז 1996/7 (העונה הראשונה ממנה יש נתונים באתר הרשמי של הליגה) שעושה זאת. ששת הקודמים הם טים דאנקן, אלטון ברנד, אמקה אוקפור, דוויט הווארד, בלייק גריפין וקארל אנתוני טאונס. חמישה מהשישה הם/היו אולסטארים שמובילים קבוצות, יוצא הדופן הוא אוקפור שמהעונה השנייה שלו החל לסבול מפציעות שלא אפשרו לו לממש את הפוטנציאל. רובם קלעו יותר נקודות מאייטון, אבל אחוזי השדה שלו הם הגבוהים ביותר בחבורה הזאת. לשחקני פנים לוקח בדרך כלל יותר זמן משחקני חוץ להפוך לאפקטיביים, לכן נדיר כל כך שסנטרים מתפקדים כשחקנים דומיננטיים ויציבים כבר בעונת הרוקי שלהם.

עוד בנושא

קוואי הנחיל ללברון עוד הפסד, סל ניצחון ליוקיץ', טריפל דאבל לקיירי
דיווח: הלייקרס שקלו להעביר את לברון בטרייד לפני חודשיים
דיווח: קווין דוראנט נפגש בחשאי עם ראשי ניו יורק ניקס בינואר

התכונה הראשונה שבולטת לגבי אייטון, וקפצה לעין כבר במשחקי קדם העונה, היא כמה קל לו להשיג נקודות בצבע. מדובר באתלט בגובה 2.16 מטר עם חוש התמצאות עילאי באיזורים הקרובים לסל. הוא יכול לעבוד עם הפנים או עם הגב לסל, מצד ימין, מצד שמאל או מהאמצע, להסתובב פנימה או החוצה. רפרטואר הזריקות שלו קרוב לסל הוא מסוג הכל כלול, הוא יודע להשתמש בכדרור-שניים כשצריך ולסיים עם שתי הידיים. הוא סורק בזריזות את הסיטואציה, מזהה את הזריקה המתאימה ביותר ויכול לבצע כל מה שהוא רוצה. ומעבר ליכולת להגיע לזריקה, נדמה שמשהו בזריקות שלו מאיזור הצבע שואב אותן לתוך הסל, גם כשהן קופצות על הטבעת הן נוטות להימשך פנימה.

בכתבה הקודמת של פרוייקט הצעירים כתבתי על מרווין בגלי, הבחירה השנייה בדראפט, שהוא כבר עכשיו סקורר יעיל מאוד בצבע בסטנדרטים של כל הליגה. אייטון נמצא בדרגה אחרת, הוא כבר עכשיו נאבק על תואר הסקורר האפקטיבי ביותר בצבע בליגה. המדידה שמראה את האפקטיביות שלו בצורה הטובה ביותר היא של 5 פיט (כמטר וחצי). במרחק של עד חמישה פיט מהסל, אייטון שני רק ליאניס אנטטוקומפו עם 71.4 אחוזי קליעה (מבין 55 שחקנים עם לפחות 300 זריקות כאלה). במרחק של 5-9 פיט מהסל, אייטון מוביל עם 54.6 אחוזי קליעה (מבין 39 שחקנים שזרקו לפחות 100 זריקות כאלה). נדיר שאותו שחקן יעיל כל כך בשני הטווחים האלה, שדורשים יכולות שונות. אני לא בטוח שיש תקדים לרוקי שהיה יעיל כל כך בשני הטווחים האלה.

גיוון היכולות של אייטון הופך אותו לשחקן שניתן להשתמש בו גם בפוסט וגם כחוסם בפיק נ' רול שמתגלגל פנימה. יש לו פוטנציאל גבוה לקבל כדורים להאלי-הופ. הבעיה המרכזית היא שלאורך העונה כמעט לא היה מי שיפעיל אותו. יש לו כימיית פיק נ' רול טובה עם דווין בוקר, אבל בוקר הוא הרבה יותר סקורר ממוסר. עמדת הרכז של הסאנס הייתה אולי העמדה החלשה בליגה השנה, רוב העונה היא כללה חבורת שחקנים שלא רק שלא מסוגלים להפעיל את אייטון בפיק נ' רול, הם מתקשים אפילו להכניס לו כדורים פשוטים לפוסט.

מעבר ליכולת לצבור נקודות בצבע באחוזים מצוינים, לאייטון יש כלים להפוך לסנטר התקפי מגוון ושלם. הקליעה שלו מבחוץ מבטיחה - הוא קולע עונשין ב-75.7 אחוזים, קולע מחצי מרחק ב-39.2 אחוזים (ולוקח מספר זריקות כאלה כל משחק) והזריקה שלו נראית יציבה וטובה. בהחלט ניתן לראות אותו קולע גם שלשות בהמשך הקריירה. גם יכולת המסירה שלו מבטיחה, הוא יודע לזהות קלעים פנויים כשהוא מבצע מהלכים בפוסט וההגנה מתכווצת אליו. יש לו כרגע 1.9 אסיסטים למשחק על 1.7 איבודים, נתון טוב לסנטר רוקי.

אייטון מבין משחק ברמה גבוהה וזה בא לידי ביטוי בניואנסים קטנים שמאפשרים לו לשחק גם רחוק מהסל. הוא לא חוסם קשוח, אבל תזמון ומיקום החסימות שלו הופכות אותן לאפקטיביות, בעיקר עבור בוקר שהוא יודע לאפשר לו את המטר שהוא זקוק לו כדי לעלות לזריקה. כאשר הוא נמצא עם הכדור בהיי-פוסט או באיזור קו השלוש, הוא בדרך כלל קורא נכון את התפתחות ההתקפה ואת תגובות ההגנה כדי לקבל החלטות נכונות. גם בנקודה זו בולט שאין לו מספיק עם מי לעבוד כרגע, אבל כבר עכשיו ניתן לראות שככל שהוא משחק לצד שחקנים עם הבנת משחק גבוהה יותר הוא טוב יותר.

אחת הסיבות למיעוט ההייפ סביב אייטון היא שמהרגע הראשון ב-NBA הוא נראה כמו שחקן הגנה בעייתי מאוד. המאמן איגור קוקושקוב בנה את הקבוצה כך שאייטון מוקף בארבעה שחקני חוץ ונדרש לשמש כעוגן של הגנה וריבאונד, וזה נראה גדול עליו. קשה להאשים אותו בכך שפיניקס היא קבוצת ריבאונד ההגנה הגרועה בליגה מאחר שהוא לא מקבל כל עזרה. הוא מדורג 16 בליגה בריבאונד הגנה למשחק עם 7.2 כאלה, הנציג הבא של הסגל הנוכחי של הסאנס ברשימה הוא קלי אוברה שמדורג 120 עם 3.7 ריבאונד הגנה למשחק.

אבל יש לאייטון חלק מאוד גדול בכך שפיניקס מדורגת במקום ה-29 בליגה ביעילות הגנתית (מזל שיש את קליבלנד). הוא חלש מאוד בכל מה שקשור לעזרה מול חדירות ושינוי זריקות בצבע. הוא חוסם פחות מזריקה למשחק ובנתוני הגנה על הטבעת מדורג במקום השלישי מהסוף מבין שחקנים שזורקים מולם לפחות ארבע פעמים למשחק - היריבים קולעים מולו ב-66.2 אחוזים. הוא בדרך כלל מגיב באיחור כאשר שחקן מתחיל לחדור והוא אמור להגיע לעזרה, מה שמוביל לכך שהוא בעיקר מלווה את השחקן לטבעת בלי להפריע לו. גם היציאה שלו לקלעים ברוטציה מאוחרת מדי.

למרות זאת, יש גם סימנים מעודדים בהגנה של אייטון. הם קשורים בעיקר ליכולת ההגנה האישית שלו על שחקנים מכל מיני סוגים. הוא מרגיש בנוח לשמור גם על שחקני פנים עם משחק פוסט וגם על שחקני חוץ עם יכולת חדירה, הוא זריז מספיק כדי להגיב לשינויי כיוון ויודע לכפות זריקות קשות. לעומת נתוני העזרה החלשים, נתוני ההגנה האישית שלו סבירים לחלוטין, השחקנים עליהם הוא שומר קולעים כמעט בדיוק באחוזים הצפויים מהם, לא יותר.

בשבועות האחרונים פיניקס שיחקה מול מילווקי והלייקרס, שעלו בהרכב בו קייל קוזמה תפקד כסנטר. במקום לשלוח את אייטון לשמור על קלעי שלשות, קוקושקוב העדיף לתת לו לשמור על מובילי הכדור - לא פחות מאשר לברון ג'יימס ויאניס אנטטוקומפו. הסנטר הצעיר חיכה להם קרוב לצבע, פיתה אותם לזרוק מבחוץ והסתדר טוב מהצפוי עם ניסיונות החדירה שלהם. קוקושקוב כל כך היה מרוצה שהוא השאיר את אייטון על לברון גם כאשר ג'בייל מגי שיחק, ולמרות שזה עלה לו בכך שמגי חגג על שחקנים נמוכים ממנו. שני המשחקים האלה מעלים את האפשרות שאייטון יוכל להתפתח לסנטר אפקטיבי בעיקר בהגנה שמתבססת על חילופים אוטומטיים ופחות שולחת אותו לאטום לבד את הצבע. זה כיוון חיובי, כי חילופים אוטומטיים זה הכיוון שהליגה הולכת אליו, בעיקר בפלייאוף.

פיניקס ניצחה את שני המשחקים האלה: זה היה המשחק שסימן את תחילת סוף העונה של הלייקרס וזו הייתה הפעם הראשונה שמילווקי הפסידה שני משחקים רצופים. בהמשך הגיע גם ניצחון חוץ על גולדן סטייט, בו אייטון הסתדר יפה עם דמרכוס קאזינס, כחלק ממאזן חיובי של 3:5 בשמונה האחרונים. בתקופה המוצלחת הזאת אייטון מוכיח שהוא יכול לקחת חלק בקבוצת הגנה טובה. הוא ובוקר העבירו את רוב העונה לצד צעירים בוסריים, ותיקים חסרי עניין ושחקנים לא מספיק טובים. ברגע שהצטרפו קלי אוברה וטיילר ג'ונסון, בסך הכל שני שחקני רוטציה לגיטימיים, הקבוצה השתפרה מאוד, בעיקר בהגנה. ב-227 דקות משותפות של אייטון, בוקר, אוברה וג'ונסון לפיניקס יש נט רייטינג חיובי של 4.3, בעיקר תודות ליעילות הגנתית ברמה של קבוצה ממוצעת. ב-69 הדקות בהן הם שיחקו עם ג'וש ג'קסון, הבחירה הרביעית לפני שנה, נוצרה חמישייה עם יעילות הגנתית גבוהה יותר מההגנה הטובה בליגה של מילווקי.

כאשר מתבוננים ברוקי פחות מתעניינים ביציבות ויעילות עכשווית ויותר בפוטנציאל. טבעי ששחקן בעונה הראשונה שלו לא יהיה מסוגל לתפקד כעוגן הגנתי מתקבל על הדעת, השאלה היא אם ניתן לזהות ניצני הבנה שיוכלו להתפתח בהמשך. אצל אייטון יש ניצנים כאלה ככל שהעונה מתקדמת ואפשר להצביע גם על תחומים בהם הפוטנציאל ההגנתי שלו גבוה, לצד היעילות יוצאת הדופן שכבר קיימת בהתקפה.

אבל מעבר לשאלת הפוטנציאל, קיימת גם שאלת הסיכוי שלו לממש אותו. כאן אין ברירה אלא להשתמש בהשוואה החשובה ביותר עבור אייטון - קארל אנתוני טאונס, שנבחר ראשון שלוש שנים לפניו. טאונס הוא שחקן התקפה מגוון יותר שמתאים יותר למשחק המודרני, לכן הגג שלו מעט גבוה יותר, וגם אצלו ניתן היה לזהות ניצנים של התלהבות ופוטנציאל בהגנה בעונת הרוקי, כולל בניצחון מפתיע על גולדן סטייט, אבל עד כה לא הייתה לו יכולת להתפתח כשחקן הגנה משנה לשנה וחוסר החשק שלו אפילו הבריח את ג'ימי באטלר מהקבוצה. בחודשיים האחרונים אולי יש התחלה של שינוי, אבל בינתיים טאונס, למרות כישרון התקפי חד פעמי, משאיר סימני שאלה רבים סביב היכולת שלו להוביל קבוצה גדולה.

השחקנים הגדולים ביותר הם כאלה שמשלבים בין פוטנציאל יוצא דופן לדרייב יוצא דופן, מוטיבציה להשתפר כל הזמן שמאפשרת להפוך את הפוטנציאל ליכולת. אייטון לא עושה רושם של שחקן עם הדרייב הפסיכי הזה שניתן לזהות אצל שחקנים אחרים, למשל אצל דונצ'יץ'. זאת הנקודה המטרידה באמת לגבי אייטון, הרבה יותר משאלת ההתאמה למשחק המודרני או ההגנה על הטבעת. יש לו את הכלים להפוך לאחד משחקני הפנים הגדולים בליגה, אבל הוא בקלות יכול להישאר גם טאונס לעניים, עם סיומת טובה יותר בצבע אך ללא הקליעה מבחוץ ויכולת החדירה.

למזלו, הוא הגיע לקבוצה של דווין בוקר ואמור להעביר לפחות את השנים הקרובות לצד אחד הסקוררים הצעירים הטובים בליגה. הגרלת הלוטרי בשנה-שנתיים הקרובות תקבע האם יצטרף לקבוצה סופרסטאר צעיר נוסף, זה בהחלט ייתכן. בכל מקרה, הנוכחות של סקורר דומיננטי כמו בוקר תוריד מאייטון הרבה מהאחריות והוא יוכל להתמקד בשיפור אישי והדרגתי בנקודות בהן הקבוצה צריכה אותו. ההתאמה שלו לבוקר טובה, וכבר עכשיו נראה שאם יקיפו אותם בשחקנים משלימים הגנתיים (עדיף גם כאלה שיעזרו בריבאונד) יכול להיות שהם יתחילו לנצח מוקדם מהצפוי.