פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        כמו איזה שני משוגעים: מתי ניפטר כבר מהדיון על מסי ורונאלדו?

        כבר חשבנו שנפטרנו מהם, אפילו הענקנו למודריץ' את כדור הזהב רק כדי לרענן קצת, אבל ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו לא מותירים לנו ברירה אלא להתנער מהפוזה ולהיות חלק מההמון

        כמו איזה שני משוגעים: מתי ניפטר כבר מהדיון על מסי ורונאלדו?
        עריכת וידאו: מתן חדד

        מסי ורונאלדו היקרים.

        אני יודע שבימים אלה אתם ממוקדי מטרה, ויש לכם על הראש עניינים חשובים יותר מבעיות של איש קטן מהמזרח התיכון, אבל אם אפשר לבקש ממכם להרגיע קצת את הקצב, ולהתחיל לתפקד כמו אנשים נורמלים וכדורגלנים רגילים, זה יעשה טוב פה לכולם. לא מבקש ממכם לפרוש, חלילה, לא לשבת על הספסל, לא לשבות או להיעלם, אלא רק להתאים את עצמכם למשחק ולשמור על איזון, קצת פרופורציות. כלומר, לא חייבים שלושער מטורף וקאמבק מ-2:0 ולנתר מעל ההגנה הנחושה בעולם. לא חייבים לכבוש צמד ולבשל פעמיים ולחגוג חמישייה כאילו זה משהו מובן מאליו. כל השיאים האלה, כל הרגעים ההיסטוריים כל שני וחמישי, זה באמת מתחיל להעיק.

        הרי אנחנו מכירים כדורגל, חולים כדורגל, חיים למענו, אבל גם יודעים שאי אפשר לראות הכל כל הזמן. יודעים שכל יום יש משחקים משובחים בכל פינה בעולם, יודעים שהטכנולוגיה מאפשרת לנו לראות הכל בשידור חי, יודעים שבסך הכל כדורגל הוא משחק משעמם ולא פעם אנחנו שורפים שעות על גבי שעות בציפייה והמתנה למשהו שלא קורה; אז כבר השלמנו עם המגבלות, כבר הבנו שאי אפשר לחיות כל הזמן בתחושת החמצה, כבר קיבלנו החלטה לסנן, להוריד במינונים, לא לראות כל משחק שמשודר, גם אם הוא "חשוב". כי מה לעשות, יש לנו חיים.

        ליאונל מסי שחקן ברצלונה עם כריסטיאנו רונאלדו 2017 (AP)
        מתגעגעים ליריבות ביניהם בברצלונה וריאל מדריד. או בעצם לא (צילום: AP)

        חלקנו מתעוררים מוקדם. רובנו לא ישנים מספיק. למעשה, אילו לא היה כדורגל, אולי ב-22:00 כבר היינו הולכים לישון. אבל אתם, צמד מעצבנים, שלא מסוגלים להירגע, שלא יודעים די - אתם גוזלים ממני שעות שינה. משבשים את שגרת חיי, פוגעים לי בזוגיות, בהורות, בתפקוד. אתם, צמד מופרעים, כמו איזה שני משוגעים, עם ההספק המוגזם הזה. עם המוטיבציה החולנית הזאת, שלא מסתפקים בעשור בטופ של הטופ של הטופ, ולא רק רוצים עוד ועוד, אלא גם מצליחים. אתם, שניכם, שלא מאפשרים לנו לכבות את המסך ב-22:00 וללכת לישון בשקט, רק מהפחד שנחמיץ עוד רגע היסטורי.

        כי אנחנו כבר אנשים מבוגרים, יש לנו פרופורציות, יש לנו יכולת להבין את גודל הרגע, להעריך אותו בזמן אמת, וכבר קלטנו: זה כאילו יום אחד פלה משחק, ולמחרת עולה מראדונה. כאילו פושקש ואוזביו עולים בזה אחר זה. יום אחד יוהאן קרויף מוליך את הקבוצה שלו לקאמבק לבד עם שלושער, למחרת עולה די סטפאנו ועושה הכל לבד, סלאלומים ובישולים ועניינים. יש פה עניין עם הנוגח הטוב בכל הזמנים. הדריבליסט המיומן אי פעם. הגולר הכי קטלני שידע המשחק. חובב ספורט לא יכול להרשות לעצמו לפספס את זה. כמה אפשר?

        לוקה מודריץ' שחקן ריאל מדריד עם כדור הזהב, לצדו סרחיו ראמוס (רויטרס)
        הוא בכלל אמור להיות השחקן הטוב בעולם, לא? לוקה מודריץ' עם כדור הזהב (צילום: רויטרס)

        למה שלא תהיו קצת שחקנים רגילים? עדיין טובים, אבל רגילים. משהו כמו לירוי סאנה. או דה בראונה. כמו אדן הזאר, אמבפה, פוגבה. כלומר, שחקנים גדולים, אלופים, אהובים ונערצים, עם כישרון על, אבל כאלה שמדי פעם קצת דועכים, נרגעים, נעלמים, נפצעים. קצת עליות וירידות, למה לא? מה הקטע שלכם? כמה אפשר? למה להקטין את כולם?

        אבל הבעיה הגדולה היא שזה מתחיל להביך. הדיון הזה של מסי-רונאלדו, שלא נגמר. כמה אפשר לדבר על הצמד הזה? זאת שיחה מ-2010. או 2011. או 2012, או 13, וכן הלאה וכן הלאה. שחררו אותנו. תנו לנו להמשיך. חשבנו שנפטרנו ממכם קצת ב-2018, הכרחנו את עצמנו להתרגש ממודריץ' ולתת לו את כדור הזהב רק בשביל הגיוון, רק כי התחלתם להימאס, רק כי הרגשנו שאנחנו חייבים ריענון, כוכבים חדשים, עידן חדש. והנה אתם שוב כאן, בועטים ונוגחים בכולם, מחזירים אותם לפרופורציות, לוקחים אותנו אחורה.

        שחקן ברצלונה ליאונל מסי חוגג (רויטרס)
        קיבל רייטינג יותר גבוה מאשר באיירן מול ליברפול. מסי (צילום: רויטרס)

        השבוע, למשל, התברר שלמשחק של ברצלונה נגד ליון היה 5.8 אחוז רייטינג, ולמשחק המקביל של ליברפול נגד באיירן היה רק 4.2 אחוז. וזה נתון מקומם. איך יכול להיות שכולם מעדיפים משחק גמור של ברצלונה מאשר מפגש ישיר בין שתי אימפריות? האם מסי גדול מהמשחק? יותר אנשים אוהבים את ברצלונה מאשר הם אוהבים כדורגל?

        אז אנא, תנו לנו להרגיש שוב חובבי ספורט מתנשאים ועילאיים. כי הדיון הזה של מסי-רונאלדו, הוא של זאטוטים קטנוניים, לא? הוא של ברצלונה-ריאל, לא? הוא תמיד נגמר ב"פנאלדו" ו"עשה פיפי במונדיאל". והרי אנחנו מעל זה. כבר מחפשים את הדבר הבא. אנחנו אוהבי כדורגל "אמיתיים", שמתרגשים מבני יהודה נגד נתניה, שהחלום שלנו הוא ללכת לדרבי של בלגראד, שמבחינתנו לאכול פיש אנד צ'יפס מחוץ לאצטדיון של ברנלי זה הדבר האמיתי. תמיד רצינו להבדיל את עצמנו מההמון, מילדי הבר מצווה, לא להיסחף אחרי הטרנדים, ואילו המסי והרונאלדו האלה לא מותירים לנו ברירה: או לשחק אותה פוצים, או להיות כמו כולם.