בסך הכל רוצה להיות אחת שיזכרו: ההזדמנות הנדירה של פורטלנד

אנחנו כבר בתוך הרבע הרביעי של העונה הרגילה, והתמונה הולכת ומתבהרת. קבוצות ה-NBA מתחלקות כעת באופן די מאוזן בין שכבת צמרת די רחבה, שכבת אמצע שכוללת את הקבוצות שעוד נאבקות על מקום בפלייאוף ושכבת טנקינג שהולכת ותופחת עם התקדמות העונה. שכבת הצמרת כוללת כרגע עשר קבוצות, חמש בכל קונפרנס, כאשר יוטה כנראה תצטרף כקבוצה ה-11 בזכות לוח המשחקים הקליל שנותר לה. רוב הקבוצות בשכבת הצמרת זכו ללא מעט עניין תקשורתי לאורך העונה מכל מיני סיבות, אך יש בתוכה קבוצה אחת שהעונה שלה מתנהלת בשקט מופתי: פורטלנד.

הבלייזרס אמנם החמיצו הלילה (בין חמישי לשישי) הזדמנות לעלות למקום השלישי במערב כשהפסידו בבית בהארכה ל-OKC, אבל גם לחבורה של טרי סטוטס נותר לוח משחקים נוח (הפעם הבאה בה פורטלנד תפגוש יריבה משכבת הצמרת תהיה בשבוע האחרון של העונה, שיכלול שני מפגשים מול דנבר) שהופך אותה למועמדת לשחזר את המקום השלישי בו היא סיימה בעונה שעברה. למרות זאת, נדמה שאף אחד ברחבי הליגה לא מתייחס לפורטלנד כקבוצת צמרת לגיטימית שיכולה לדבר חזק גם בפלייאוף.

הסיבה המרכזית לכך היא שבשנתיים האחרונות פורטלנד מאוד שכנעה שלא כדאי לסמוך עליה בפוסט סיזן. בשתי השנים הללו היא נראתה נהדר בחצי השני של העונה הרגילה, אבל הפסידה בסוויפ בסיבוב הראשון של הפלייאוף. לפני שנתיים היריבה הייתה גולדן סטייט וניתן היה להבין את הטאטוא, בשנה שעברה הבלייזרס הגיעו כפייבוריטים לסדרה מול ניו אורלינס ונכנעו ללא תנאי. התחושה בסוף הסדרה הייתה שפורטלנד מוגבלת מדי, תלויה מדי בשני הגארדים הדומיננטיים שלה, קל מדי לנטרל אותה כשההגנה מתמקדת בשניהם ומכריחה את שאר השחקנים ליזום. מצב תקרת השכר לא אפשר לג'נרל מנג'ר ניל אולשיי לחזק את הקבוצה באופן משמעותי, ולפלייאוף הקרוב סטוטס יעלה בדיוק את אותה החמישייה שלא ניצחה משחק פלייאוף כבר שנתיים.

למרות זאת, לא כדאי לפסול על הסף את האפשרות שפורטלנד תהיה קבוצה משמעותית בפלייאוף הקרוב, ובאופן כללי שמהסגל הנוכחי תתפתח אחת הקבוצות הבכירות בליגה. משהו בהתנהלות השקטה והיציבה של הקבוצה הזו העונה, קבוצה שבקלות הייתה יכולה להתפרק לאחר הסוויפ מול ניו אורלינס, נותן תחושה שיש לדור הנוכחי של הבלייזרס חוסן מנטלי מהסוג שמאפשר להצליח ברגעי האמת. בהחלט ייתכן שפורטלנד שוב תובס בסיבוב הראשון ותמצב את עצמה כגרסה המערבית של טורונטו של תקופת קייל לאורי ודמאר דרוזן, אבל היום נהיה אופטימיים ונחפש את הגורמים שיכולים לאפשר לבלייזרס לשנות את גורלם בפלייאוף הקרוב. ישנם ארבעה גורמים מרכזיים שעוזרים להעלות ברצינות את האפשרות שאולי הפעם פורטלנד כן תצליח בעונה האמיתית.

עוד בנושא

הלילה: דמיאן לילארד קלע 51, אבל פורטלנד הפסידה לאוקלהומה סיטי בהארכה
ויתרו על הפלייאוף? דקות המשחק של לברון בלייקרס יקוצצו משמעותית
רץ בהילוך איטי: האם אנו עדים לתחילת הסוף של לברון ג'יימס?

יש בסגל הנוכחי שילוב נדיר בין נסיון מצטבר לגיל צעיר. הגרסה הנוכחית של פורטלנד, שמתבססת על דמיאן לילארד וסי ג'יי מקולום, רצה ביחד כבר ארבע שנים, כאשר החמישייה הנוכחית קיימת כבר שנתיים וחצי. למרות זאת, ולמרות שלפעמים נדמה שלילארד ומקולום היו שם גם בשנות התשעים, גילאי החמישייה נעים בין 24-28, כאשר השחקן הכי מבוגר בסגל הוא אוון טרנר בן ה-30. כך, ברמה האישית מדובר בשחקנים שרק נכנסים לשיא הקריירה שלהם ועדיין משתפרים כל הזמן, בעוד שברמה הקבוצתית מדובר בשחקנים שנראים ביחד כמו חבורת ווטרנים שיש בינהם תיאום עיוור שרק הולך ומשתכלל. זה מתכון מנצח לקבוצה שכל שנה מוסיפה כמה שדרוגים קטנים שיכולים להצטבר, כמעט בלי שנשים לב, למשהו גדול.

לילארד ומקולום, בני 28 ו-27 בהתאמה, נמצאים בשלב בו ההתפתחות שלהם לא באה לידי ביטוי בסטטיסטיקות האישיות, אך היא בהחלט נוכחת באופן בו הם משחקים, ביחד ולחוד. זה נכון במיוחד ללילארד, שכל שנה משפר עוד קצת את יכולת החדירה, את ההגנה האישית, את המנהיגות, כל שנה הופך לשחקן עוד יותר שלם. המנהיגות השקטה שלו הופכת להיות אחת התכונות הכי חשובות שלו, הוא התפתח לסופרסטאר מהסוג שקל לגדול לידו, שחקן שנותן דוגמא אישית ומדגיש במיוחד את העבודה עם הצעירים. זה בולט במיוחד על רקע קשיי המנהיגות של כמה מהרכזים המוכשרים ביותר בליגה: קיירי אירווינג, ראסל ווסטברוק, ג'ון וול. כרגע נראה הרבה יותר פשוט לבנות קבוצה מצליחה סביב לילארד, והוא ממשיך להיות אחד הכוכבים הכי פחות מוערכים בליגה ביחס לתרומה שלו לקבוצה.

בעוד שכיום נדמה שהדרך היחידה להצליח היא לקבץ ביחד כמה סופרסטארים, מודל השדרוגים הקטנים אחראי לכמה קבוצות גדולות בהיסטוריה של הליגה. אם להיתלות באילן גבוה מאוד, אפשר לדבר על יוטה של ג'ון סטוקטון וקארל מאלון. השניים החלו לשתף פעולה ב-1985 והפכו מהר לשני כוכבי הקבוצה. לאורך כמעט עשור וחצי הם שיחקו ביחד וכל שנה היו מעט יותר טובים, באופן שבשלב מסוים בא לידי ביטוי רק בפלייאוף. לקח להם יותר מעשור למצות את הפוטנציאל, הקבוצה שלהם הגיעה לשיא בין 96' ל-98', שלוש שנים בהן הם הפסידו בשבעה משחקים בגמר המערב ולאחר מכן הפסידו פעמיים בגמר לשיקגו של מייקל ג'ורדן.

בימינו קשה לדמיין מועדון שיהיה סבלני מספיק, ובעיקר צמד כוכבים שיהיה סבלני מספיק, כדי לאפשר לעצמם למצות את הפוטנציאל בעשור השני של שיתוף הפעולה. אבל אם צריך לבחור מועמדת אחת לכך זו תהיה פורטלנד ואלה יהיו לילארד ומקולום, שמשתפים פעולה כבר שש שנים, ארבע מתוכן כצמד הכוכבים של קבוצת פלייאוף, ונראה שיש להם עוד הרבה לאן להתקדם.

זאת עונה נהדרת לסנטרים יוגוסלביים כבדים, מהסוג שלא היה אמור להצליח בעידן הנוכחי. ניקולה יוקיץ' התפתח למועמד לגיטימי ל-MVP ולחמישייה הראשונה של העונה, ניקולה ווצ'ביץ' הפך לאולסטאר אמיתי ונורקיץ' התפתח לצלע שלישית איכותית מאוד בפורטלנד. השלושה האלה מוכיחים ששילוב בין גודל, כישרון וחוכמת משחק מהסוג שכנראה ניתן לפתח רק במדינות הבלקן יכול לחפות על המחסור בזריזות וניידות. יהיה מאוד מסקרן לראות אותם בפלייאוף (יוקיץ' ונורקיץ' בטוח יהיו שם, לווצ'ביץ' עוד יש סיכוי).

הסנטר הבוסני בן ה-24 הגיע לבלייזרס לפני שנתיים (מדנבר, שבין היתר רצתה לפנות את הבמה ליוקיץ') ומיד הביא לידי ביטוי את הנוכחות הדומיננטית שלו בצבע. לאחר רבע עונה מלהיבה הוא נפצע והחמיץ את רוב הפלייאוף, ובעונה שעברה הוא לא נראה מספיק יציב ואחראי כדי להיות גיים צ'יינג'ר של ממש. השנה זה כבר נראה סיפור שונה. נורקיץ' הפך לשחקן הרבה יותר שלם, הוא למד לשלוט בגוף, ביכולות ורוב הזמן גם בטמפרמנט שלו (לא הלילה, אבל רוב הזמן). הוא משתפר ככל שהעונה מתקדמת וב-30 המשחקים האחרונים מספק שורה סטטיסטית מרשימה ביותר של 16.8 נקודות ב-54.2 אחוזים מהשדה, 5.6 זריקות עונשין ב-79.2 אחוזים, 10.3 ריבאונדים, 4 אסיסטים על 2.4 איבודים, חטיפה ו-1.7 חסימות.

נורקיץ' תמיד היה שחקן אפקטיבי מאוד בצבע בשני הצדדים: מסיים נהדר עם מגע, מרבה לסחוט עבירות, ריבאונדר איכותי, מגן מצוין על הטבעת. הוא גם יודע להשתמש בגוף הרחב שלו כדי לבצע חסימות עבור לילארד ומקולום. השנה הוא שדרג תחומים נוספים שהיו בעייתיים בעבר. הוא שיפר את אחוזי העונשין מ-63 ל-76.7, מה שהופך אותו לשחקן שלא כדאי לעצור בעבירות. הוא שיפר מאוד את קבלת ההחלטות שלו, מה שבא לידי ביטוי ביחס אס'/איב' חיובי לראשונה בקריירה, כשכל משחק שעובר הוא נראה יותר כמו סנטר מוסר גדול בהתהוות (4.6 אסיסטים למשחק בשבעה האחרונים).

בהגנה, הוא שיפר מאוד את העבודה שלו מחוץ לצבע. הוא יודע להפריע לזריקות רחוקות מהסל בלי להוציא את עצמו מהמשחק, הוא מגיב טוב לשינויי כיוון, קשה מאוד להגיע מולו לזריקה נוחה. השחקנים עליהם הוא שומר קולעים שלשות ב-2.8 אחוזים פחות מהצפוי, נתון מרשים לסנטר שמציב אותו במקום השמיני מתוך 41 סנטרים שזרקו מולם לפחות 100 שלשות. באופן כללי, השחקנים עליהם הוא שומר קולעים ב-4.9 אחוזים פחות מהצפוי, נתון שמציב אותו במקום השביעי בכל הליגה מבין שחקנים שזורקים מולם לפחות 10 זריקות למשחק. נורקיץ' נראה השנה כמו עוגן הגנתי לכל דבר שמתמודד יפה עם קלעי חוץ ועם חילופים על שחקני חוץ זריזים. זה הופך את היתרונות שלו למשמעותיים יותר מהחסרונות.

מעבר לשני כוכבים וחצי, החמישייה של פורטלנד מורכבת מהתאומים הזהים אל פארוק אמינו ומו הארקלס, פורוורדים אתלטיים והגנתיים עם מעט מדי יכולות התקפיות. בפלייאוף לפני שנתיים גולדן סטייט התעלמה לחלוטין משניהם כדי להתמקד בלילארד ומקולום, זה עבד מצוין ושאר הקבוצות ראו והפנימו. לסטוטס לא היו בשנים האחרונות מספיק תחליפים על הספסל, אבל עם הזמן זה השתנה והמהלכים האחרונים מספקים לו ספסל מגוון ומעניין לעבוד איתו. היחידה השנייה החדשה עדיין לא נראית טוב, בעיקר בהגנה, אבל היא מצליחה ליצור מצבי זריקה טובים שבינתיים לא נכנסים. מה שחשוב יותר עבור סטוטס זה שיש לו על הספסל שחקן מכל סוג שניתן לחשוב עליו, מה שיכול ליצור פתרון לכל סוג של מאץ' אפ בפלייאוף ולתת לו מספיק אופציות לשחקנים שיתפסו יום. בסדרות יהיה לו זמן למצוא את השניים-שלושה מחליפים המתאימים לכל יריבה.

ואלה שמות: סת' קרי הוא מומחה השלשות שקולע אותן השנה באחוזים גבוהים יותר מאח שלו; רודני הוד שהצטרף לאחרונה הוא הסקורר שיכול להתפוצץ ביום נתון וליצור הרכב של שלושה סקוררים (מה שקרה בניצחון בשארלוט); אוון טרנר הוא מנהל המשחק שיודע ליצור גם לעצמו מצבי זריקה; שחקן השנה השלישית ג'ייק ליימן הוא קפיץ אנושי ופצצת אנרגיה עם קליעה מבחוץ, הוא עוד לא יציב אבל יש ימים בהם הוא נראה כמו רול פלייר מושלם; שחקן השנה השנייה זאק קולינס קצת נתקע לאחרונה, אבל עדיין מדובר בשחקן פנים מגוון ויעיל בשני הצדדים; אנס קאנטר, שהצטרף לאחר שקיבל בייאאוט מהניקס, הוא מומחה הפוסט וריבאונד ההתקפה שיכול לחגוג מול יריבות שאין להן סנטר מחליף במימדים שלו; מיירס לאונרד הוא הגבוה מומחה השלשות, אבל כל זמן שהשאר כשירים הוא נדחק מחוץ לרוטציה.

בעוד שהמערב ממשיך להיות עמוק הרבה יותר מהמזרח, בכל מה שקשור לצמרת דווקא במזרח יש השנה יותר קבוצות שנראות שלמות ובשלות לקמפיין פלייאוף ארוך. במערב, פרט לגולדן סטייט, מדובר באוסף תעלומות. לאף אחד אין מושג איך דנבר תיראה בפלייאוף והאם יוקיץ' מסוגל לנצח גם סדרות; יוסטון מתעוררת לאחרונה אבל עדיין עם רוטציה קצרה מאוד; ל-OKC יש בעיית קליעה מבחוץ ושאלת אלפא-דוג שעלולה לצוץ בזמן לא מתאים; יוטה מוגבלת התקפית ומתבססת על סנטר הגנתי שמתקשה בלא מעט מאץ'-אפים; סן אנטוניו והקליפרס בעיקר ישמחו להיות בפלייאוף; לברון ג'יימס בודק כרגע אם נשארו חבילות נופש אטרקטיביות לפסח.

חוץ מסדרות שיכללו את הווריירס, שלא כדאי לקחת ברצינות את המשבר הנוכחי שלהם, אף תוצאה לא תהיה מפתיעה באף סדרה במערב. לא מן הנמנע שיתברר שפורטלנד היא הקבוצה הבשלה והשלמה ביותר להיכנס לוואקום הזה. הנקודה הזאת עשויה להפוך לחשובה עוד יותר בראייה עתידית. אם גולדן סטייט תתפרק בקיץ, הליגה תחזור למצב צבירה בו לא צריך קבוצה בקנה מידה היסטורי כדי להתמודד על אליפות. יכול להיות שבקרוב ייווצר חלון עבור קבוצות פחות מוכשרות אך מאורגנות, מונהגות נהדר ועם נסיון מצטבר חשוב. הפלייאוף הקרוב יעזור לנו להבין האם ניתן לדמיין את פורטלנד הנוכחית מנצלת את החלון הזה כדי להפוך לקבוצה שזוכרים.