נוסטלגיה היא אוברייטד, היא דבר מעיק ודביק, יש משהו עלוב בלהתרפק על העבר, להתגעגע לימים היפים ההם ולהתענג על זיכרונות מעוותים וסלקטיביים, אבל לפעמים, מה לעשות, אין ברירה. היורוליג הוציאו את הסרט "סימפוניה בצהוב" על מכבי תל אביב הגדולה ההיא, ואין אוהד צהוב, מפוכח ובוגר ככל שיהיה, שמסוגל להתגבר על הפיתוי ולא לצלול לסרט התיעודי על הקבוצה המופלאה הזאת, שהייתה הרבה מעבר לאלופת אירופה. על אף שהסרט עצמו הוא לא איכותי במיוחד, לא מעמיק במיוחד, לא קרוב לסטנדרטים של סרטי הספורט המשובחים של ESPN או HBO, אין בו הרבה חידושים או תחקיר יסודי - עדיין יש בו את כל מה שבמאי דוקומנטרי חולם עליו: חומרי ארכיון מדהימים. הוא מצליח כמובן לגרום לכל אוהד צהוב להסתכל לאחור בערגה, ולחוות משהו נדיר: להתרגש. זה לא מובן מאליו. להלן כמה מחשבות בעקבות צפייה בסרט.
עוד בנושא:
"הביטלס של ישראל": גיבורי מכבי תל אביב המיתולוגית חוזרים לרגעים הגדולים
שאראס: "הייתי עצוב יותר בשביל ז'לגיריס מאשר שמח בשבילנו"
לצפייה בסרט המלא
1.
נוסטלגיה, כאמור, היא דבר מתעתע, זו נטייה אנושית מוכרת להלל ולפאר את העבר, אבל הפעם אין פה הגזמה: העבר באמת היה מפואר. שאראס, וויצ'יץ' ופארקר באותה קבוצה זה לא הוגן. גרשון ובלאט ביחד בצוות אימון זה ממש מוגזם. בלות'נטל, שארפ, בורשטיין ושלף כשחקנים משלימים זה וואחד לוקסוס. זו הייתה באמת קומבינציה ייחודית באיכותה. חכמה, מחוברת, אתלטית, מנוסה, כל הקלישאות נכונות. אבל התחושה היא שלא רק מכבי, אלא כל הכדורסל האירופאי היה איכותי יותר. הרבה שחקנים גדולים, שמות מפוצצים, קבוצות באמת חזקות. האומנם? האם זה רק זיכרון העבר שמעוות? האם הילדים של היום יגידו את זה עוד 15 שנה על דה קולו וסרחיו יול? לא בטוח.
2.
פארקר מדבר על חברות מחוץ למגרש, על קשר מיוחד בין השחקנים, על הגעגוע שלו להוויי בחדר ההלבשה, אבל הקבוצה הזאת ממחישה עד כמה הדברים האלה לא משמעותיים. ברור שכימיה טובה ואחווה הם אלמנטים חשובים, אבל גם שוליים. בלאט וגרשון ממש לא חברים טובים. שאראס נראה כמו טיפוס חרא, אבל היה "נשאר אחרון על הרחבה בדיסקוטק, ומגיע ראשון בבוקר לאימון". דרק שארפ, עם כל החיבור שלו לישראל ולקבוצה, עף הביתה כשנגמר לו החוזה. הם לא מלאכים, לא בסט באדיז, אלא פשוט כדורסלנים מעולים, עם מאמנים מעולים, שנהנו ממהלך כדורסל יחיד במינו. מהלך שבלעדיו אף אחד לא מתענג כל הזיכרונות ומדבר על חברות ואחווה וחדר הלבשה, אלא על פארסה וכישלון וטראומה לאומית, ועל קבוצה עם פוטנציאל שהתפרקה.
3.
אחרי הזכייה הראשונה באליפות אירופה יאסיקביצ'יוס הגדול רצה להשתחרר ל-NBA, אבל שמעון מזרחי התעקש שיישאר. כל אוהד רגיל מאמין במנטרה "מי שלא רוצה להיות פה יכול ללכת", אבל מזרחי אמר אז דבר פשוט: "מה לדעתכם יותר טוב לקבוצה, ששאראס יילך או ששאראס יהיה אצלנו?". וזה "שימון" בגדולתו, במיטבו, מנהל שחושב באופן ענייני, רק על הקבוצה והצלחתה, גם אם זה בא כרגע על חשבון שחקן שמת להשתחרר ולהגשים חלום. החלום יחכה. לכן זה לא מפליא שוויצ'יץ' מספר בסרט על איך בחגיגות הזכייה במוסקבה, כשהם צוהלים בחדר ההלבשה את ההישג ההיסטורי, נכנס מזרחי ואמר להם: "חבר'ה, לא לשכוח, העבודה לא נגמרה, יש לנו בעוד שבוע משחק גביע נגד ירושלים". וויצ'יץ' לא האמין, אבל כנראה שגם לא הפנים. אז נכון שכיום למכבי תל אביב יש הנהלה הרבה יותר פתוחה לתקשורת, ושפויה ונורמלית, ולא קיצונית וקנאית, אבל מה טוב בזה?
דבר שבולט מאוד בסרט הוא העובדה שבימים ההם, כשהכל קרה, כשהם היו בשיא הקריירה שלהם, בטופ של הטופ, הם הבינו שהם חווים משהו מיוחד, אבל לא ידעו עד כמה. שארפ לא תיאר לעצמו, למשל, ש-15 שנה אחרי זה, עדיין יעצרו אותו בכל מקום וידברו איתו על הסל ההוא. שלף לא האמין שאחרי קריירה ארוכה, יזכרו אותו רק בתור האיש שמסר את המסירה ההיא. הם ידעו שזו קבוצה מצוינת, נהנו מההצלחה, התרגשו בכיכר, אבל היו חזק בפנים ולא קלטו את העוצמות. זה כנראה לקח לכל אחד - לעצור לרגע, לצאת מהסיטואציה, לנשום עמוק, ולהסתכל על עצמך מבחוץ.
5.
בסופו של דבר, באופן אירוני וכואב, הקבוצה הזאת יצרה שיאים שבלתי ניתן לשחזר, ובכך למעשה יצרה נזק לאוהדים: מאז שום דבר לא מצליח לגעת. אפשר להשוות את אוהדי מכבי תל אביב לנרקומן מכור, שהזרימו לו שנתיים הרואין משובח, ומאז זורקים לו חתיכות ג'ראס. למעשה, מ-2005 אוהדי מכבי תל אביב בדאון. הם טעמו את טעם גן עדן, ומאז הכל תפל. נס ז'לגיריס, למשל, הוא צירוף נסיבות משוגע לחלוטין. ב-2014 היה את נס מילאנו, אחר כך נס בחצי הגמר מול צסק"א, אבל מה אלה הנסים האלו לעומת הרגע ההוא, הסל של שארפ? כי כמו שאומר ג'ולס ב"ספרות זולה", זה לא משנה אם באמת הייתה התערבות אלוהית, אלא שאנחנו הרגשנו שהייתה התערבות אלוהית. מאז נסים הם לא נסים, אלא רק מהלכי כדורסל, צירופי מקרים, מזל. מאז קבוצה גדולה היא לא באמת גדולה, אלא סתם אחלה. מאז ניצחונות הם סתם ניצחונות, גם אם הם מושגים מסל ניצחון של כדורסלן וירטואוז כמו ווילבקין בשנייה האחרונה מול אולימפיאקוס. צועק יש, וממשיך. מאבד אליפות, וממשיך. בעיניים כבויות, לב אדיש, בידיעה שהשיא מאחוריך, והוא בלתי ניתן לשחזור.