בווידאו: תקציר הניצחון של מכבי תל אביב בחולון
אפליקציית הספורט שתסדר אתכם בחיים
בימים אלה רואה אור האוטוביוגרפיה של שחקן מכבי תל אביב לשעבר שרונאס יאסיקביצ'יוס (("לנצח זה לא מספיק" - בשיתוף העיתונאי האיטלקי פייטרו שיבטה והוצאת הספרים של סטפאנו דלפרטה. אמש הבאנו לכם מספר קטעים מעניין ממנה, והנה כמה חלקים מעניינים נוספים:
לחלק הראשון מתוך ספרו של שאראס
על ההחלטה לחתום במכבי תל אביב ב-2003 והימים הראשונים בארץ: "לא ידעתי הרבה על ישראל, על איך האנשים חיים שם, אבל למזלי אחד מחברי לנבחרת רימאס קאוקינס שיחק שם כמה שנים לפני כן. שוחחתי איתו על זה. הוא תיאר את מכבי כ"קבוצה של המדינה", בעוד חבר נוסף שלי, ארווידאס מצ'יאוסקאס, דיבר איתי הרבה על האופציה השנייה, טאו ויטוריה, ואימת את החששות שלי לשחק שם. כשחתמתי במכבי, אנשים היו סקרנים ולא ידעו בדיוק מה אני יכול להביא, אבל אחרי שזכינו במדליית הזהב עם ליטא באליפות אירופה, הכל השתנה. "אתה יכול להבטיח לנו את היורוליג?" התחילו כולם לשאול, אבל איך אני יכול לענות על שאלה כזאת. למעשה, השבועיים הראשונים שלי בתל אביב לא היו קלים. גם בגלל שפתאום קלטתי שאני לא שחקן של ברצלונה יותר, ועננים של עצבות רדפו אחריי.
"בנוסף לא עשיתי רושם ראשוני טוב, בגלל שבאתי למסיבת העיתונאים עם חולצה בצבע של הפועל תל אביב, הקבוצה השנייה של העיר, שכמובן הקהל של מכבי שנא, הם צחקו עליי במשך חודשים על ההחלטה הזאת. בנוסף לא אהבתי את הדירה שגרתי בה וסירבו להחליף לי אותה. אנשים היו מאוד תובעניים, והיה להם מנהג של להביט בי לאורך זמן. אלה דברים שלקח לי זמן לעכל. אחרי כמה זמן הבנתי שהמנהג של "לצוד" שחקן הוא הפגנת אהבה".
על התקשורת הישראלית: "הייתי במצב רוח ירוד, ופתאום קלטתי איך דברים השתנו מהרגע שחתמתי במכבי. עיתונאים ישראלים היו בכל מקום, ומהר מאוד הבנתי שהם לא אנשים שמקבלים "לא" כתשובה. לכולם היה את מספר הטלפון שלי, אז קניתי טלפון שני רק למשפחה שלי. ארבעה ימים לאחר מכן, התחלתי לקבל שיחות לטלפון הזה גם כן. אל תשאל אותי איך הם השיגו את זה, הם פשוט השיגו את זה".
על שמעון מזרחי: "לצד כל האנשים יש את שמעון מזרחי, נשיא המועדון מאז שנת 1969. למעשה הוא הנשיא. הוא הדוגמא של איך אדם בתקפיד הזה צריך להיות. תמיד אלגנטי, משדר אוטוריטה, עושה את הכל בצורה איטית, גם כשהוא מסתכל עליך. הוא לא מדבר יותר מדי, וכשהוא מדבר כולם מקשיבים. בניתי איתו מערכת יחסים טובה באופן מיידי, ובזמן הארוחות ערב הקבוצתיות גיליתי בן אדם שונה לגמרי מזה שהופיע בנסיבות רשמיות. הוא אוהב לצחוק, יכול לדבר איתך כאילו הוא חבר שלך לקבוצה, ופיני גרשון תמיד צחק עליו בגלל זה".
על הדרבי התל אביבי: "מעל כולם, המשחק הכי חשוב של העונה היה זה נגד הפועל תל אביב. "אני לא רוצה שתנצחו את הפועל, אני רוצה שתהרסו אותם", מזרחי אמר בכל הזדמנות. בשבילו זה היה סיפור אישי, האוהדים צעקו לעברו דברים נוראיים. פעם אחת הם הסתערו על האוטו שלי, שברו עליו ביצים, בזמן שעצרתי ברמזור. הם שיחקו באולם קטן ליד הילטון, שחדר ההלבשה היה בו כל כך קטן שלא יכולנו כולם להיכנס בו. בגלל זה החלטנו להתלבש בהילטון ולהגיע רק לחימום. זה לא מנע מהם לזרוק עלינו אבנים על חלון האוטובוס אחרי משחק, ממש קרוב לאיפה שישבתי. התמלאתי בשברי זכוכיות".
על המפגש עם הפועל ירושלים ו-וויל סולומון ב-2004: "בישראל היו משחקים שיותר חשובים מאחרים. הגארד האמריקאי וויל סולומון הוביל את הפועל ירושלים, שתזכה מאוחר יותר ביול"ב קאפ. הוא לא היה חכם מדי כשטען, ממש לפני שפגש אותנו: "מחר, אחרי המשחק, מכבי תהיה רק עוד קבוצה". דרק שארפ היה שומר נהדר, חוץ מהיותו קלע מצוין, והוא הוציא את סולומון מהמשחק. למה הוא היה צריך לתת לנו מוטיבציה? זה תמיד נהדר לפגוש שחקן אחרי הערה כזאת. וויל למד בדרך הקשה, אבל התעקש לא ללמוד את הלקח. אחרי שהם זכו בגביע, הוא עשה את זה שוב, "עכשיו נראה מי האלופים האמיתיים". בחייך, וויל".
על נס ז'לגיריס: "אהבתי מאוד לשחק נגד ז'לגיריס, אני חושב שבגלל העובדה שהסנטרים שלהם היו מאוד סטטיים והיה אפשר לתקוף אותם בפיק אנד רול. סאבוניס, על כל המאפיינים הנהדרים שלו, היה בדיוק אחד מהם. קלעתי וקלעתי וקלעתי באותו משחק, אבל הם גם לא הפסיקו לקלוע. "בבקשה לא עכשיו", זה מה שעבר לי בראש - כל אותם חששות על האימונים הקלים וחוסר ההכנה צפו שוב. לא שיחקנו הגנה, כל הטריקים שלנו לא עבדו. ז'לגיריס הייתה קבוצה חכמה שקראה אותנו כמו ספר פתוח. בסוף, הנזק נעשה. בפיגור 3 נקודות, עשיתי את העבירה האחרונה שלי כשעל השעון היו 2 שניות, וגוסטאס הלך לזרוק עונשין. הלכתי לספסל של ז'לגיריס, בירכתי את המאמן סירייקה. אנשים כבר עזבו את יד אליהו, ואז קרה הבלתי ייאמן. גוסטאס החטיא את שתי זריקות העונשין, ובזריקה השנייה טנוקה בירד נכנס לצבע מוקדם מדי. כדור חוץ. כשאני חושב על זה, אני עדיין לא מאמין שזה קרה.
"גור שלף זרק את הכדור על כל המגרש לידיים של שארפ שקלע שלשה נפלאה, ושלח את המשחק להארכה. אני לא יכול להסביר איך, אבל ברגע שראיתי שהכדור בידיים של שארפ, ידעתי שזה יייכנס. לפחות אלף אוהדים כבר עזבו את האולם, ופתאום כולם חזרו כששמעו את הצעקות מבפנים. בהארכה כמובן שניצחנו, וכאן התחלתי להאמין שאנחנו לא יכולים להפסיד. הייתי עצוב יותר בשביל ז'לגיריס מאשר שמח בשבילנו. אחרי המשחק התנצלתי בפני כולם, המאמן, סאבוניס, השחקנים. בפעם הראשונה בחיים שלי, ואולי בפעם היחידה, האמנתי בקיום של אלוהים".
על החיזורים מצד צסק"א אחרי הזכייה ביורוליג: "קיבלתי את ההכרה הכי גדולה בחיים שלי, כי היא באה מאגדה, אלכסנדר גומלסקי, מאמן ייחודי, שליט בעולם הכדורסל, ולא רק בברית המועצות. הוא היה נשיא צסק"א מוסקבה, ובזמן ארוחת הגאלה של הפיינל פור, איפה שחילקו את הפרסים, הוא לקח אותי הצידה ואמר: "שאראס, אני מאוהב בך. בסוף הפיינל פור אתה רק צריך לומר לי את הסכום שאתה רוצה בחוזה, ואנחנו נכתוב אותו. אני רוצה אותך בקבוצה שלי". הוחמאתי, אחד מאבות המשחק אומר לי דברים כאלה. לא הייתי מעוניין לשחק בצסק"א, אפילו אם הם היו משקיעים המון. הם הציעו 3 מיליון יורו, קאזאן הציעו אפילו יותר. פי שש או חמש ממה שהרווחתי במכבי, אבל לא השתכנעתי".