בווידאו: הניצחון האחרון של מכבי תל אביב ביורוליג
מאז מותו של מוני פנאן באוקטובר 2009 נותרו סימני שאלה רבים סביב הבנק הפרטי שניהל בחשאי, ושבגינו נשארו כמה שחקני עבר בחובות כבדים. בספר אוטביוגרפי ("לנצח זה לא מספיק" - בשיתוף העיתונאי האיטלקי פייטרו שיבטה והוצאת הספרים של סטפאנו דלפרטה) - שראה אור השבוע, מספר שאראס, מגדולי שחקני מכבי תל אביב ומי ששיחק במועדון בין השנים 2003 ל-2005, בפתיחות נדירה על הסוגייה שנותרה מעורפלת במשך שנים.
"מוני היה יכול לפתור כל בעיה. בשלב מסוים התחלתי מסורת של לתת לו נשיקה במצח. הוא היה אחוז תזזית על הספסל, אף פעם לא נח. הוא התערב הרבה יותר מדי", כותב הרכז הליטאי, שמשמש כיום כעוזר מאמן ז'לגיריס קובנה. "מיד אחרי שחתמתי במכבי תל אביב, דיוויד בלאט אמר לי - 'מוני יתקשר אליך. הוא יהיה האבא והאמא שלך. הוא יהיה כל מה שאתה צריך שהוא יהיה'. כמה שנים אחר כך, כשהבנתי שהוא התאבד, חוויתי רגע נורא. אולי מוני לא היה יכול לשאת את הלחץ בגלל הטעויות הרבות שהוא עשה, בלי קשר לקבוצה.
"הוא היה מנהל השקעות. במשך שלושים שנה הוא ניהל עבור שחקנים ממכבי תל אביב סכומי כסף גבוהים. דייויד פדרמן לא אהב את זה. הוא היה איש עסקים אמיתי ואחד מהבעלים של מכבי תל אביב. מהסיבה הזאת המועדון פיטר את מוני לזמן מסוים מתפקידו. הוא הציע לי לעשות איתו עסקים לעתים קרובות. כשהסכמתי, זה היה זמן קצר לפני ההתרסקות שלו. אהבתי את מוני פנאן. כולם אהבו אותו. בגלל זה אני שונא את הכתם שנשאר בי מהזיכרון הזה. אני מודע לכך שהוא השאיר הרבה אנשים בחובות. בלוויה שלו בכיתי הרבה, והייתי רוצה לזכור אותו בגלל מה שהוא העניק לי. הלוואי שהכתם הזה לא היה קיים".
עוד קטעים מתוך הספר
על פיני גרשון ודיוויד בלאט: "כשהגעתי לישראל, הסיטואציה במכבי תל אביב הייתה ייחודית. פיני גרשון חזר לעמדת המאמן הראשי ובלאט חזר להיות עוזר. המהלך הזה הוכיח את עצמו. לא חשוב כמה המועדון חשוב וגדול - הוא תמיד היה כמו משפחה. דיוויד 'מגייס' שחקנים נהדר. הוא תמיד יודע להגיד את הדבר הנכון, את מה שאתה רוצה לשמוע כדי להשתכנע לחתום בקבוצה שלו. הוא זה ששכנע אותי.
"מכבי הייתה בדיוק כמו שבלאט תיאר. גרשון היה סופר נחמד עם השחקנים, הוא הריץ בדיחות כל הזמן באימונים. למעשה, הוא לא עשה שום דבר חוץ מלהתבונן בנו ולהפריע, והכל רק כדי שיוכל לספר באסטאת אחת הבדיחות שלו. לפעמים ראינו אותו מדבר בשני טלפונים בו זמנית, או אוכל פיצה בזמן שרצנו מצד אחד לצד שני של המגרש. באותו זמן האוהדים היו גורמים לבלאגן שלם. אלה לא היו התנאים האידיאלים לאימונים. בלאט עשה את כל העבודה".
על האימונים תחת גרשון: "אימונים שלמים במכבי תל אביב היו פחות תובעניים וקשים מאימון קליעות אחד של פשיץ' בברצלונה בקדם העונה. הגעתי לישראל כאלוף אירופה עם ברצלונה, וחשבתי שהסגנון של פשיץ' הכרחי כדי לנצח. אבל תוכנית האימונים שלנו הייתה קלילה להפליא. השגרה שלנו נראתה בערך ככה: ביום שני עשינו אימון קל או שלא היו אימונים בכלל, כי ביום ראשון שיחקנו, אז נתנו לנו לעשות שטויות ולשחק כדורגל. ביום שלישי, שעה וחצי של כדורסל נטו. ביום רביעי אימון קל או לא בכלל, כי משחקים ביורוליג ביום חמישי. ביום שישי לא התאמנו, כי עם רדת החשיכה נכנסה שבת. היו לנו בסך הכל שלושה אימונים בשבוע. זה היה שונה מכל מה שהכרתי.
"אם פשיץ' רצה לנצח יריבות באמצעות עבודה קשה, בלאט רצה לנצח אותם בכוח המחשבה. בגלל זה היו לנו כל מיני הגנות מתחלפות ואזוריות. גרשון הסביר לנו את הרציונל, ואמר לנו שלכל קבוצה יש 40 או 50 תרגילים נגד אישית ורק שניים או שלושה נגד אזורית. היו לו עוד כמה מיני תיאוריות משונות. הוא טען ששופטים שורקים 30 עבירות בממוצע במשחק, כך שלא משנה אם אתה מבצע 30 או 80 עבירות, זה תמיד יגיע לאותו מספר. היו כל מיני שיטות מוזרות, אבל אם יש קבוצה שזה התאים לה, זו הקבוצה הזאת".
עוד על פיני גרשון: "לפיני אולי לא היה אכפת מאימונים, אבל הוא היה אולי 'מאמן המשחקים' הכי טוב בעולם. היו לי אינסטינקטים מדהימים, והייתה לו בידיים כזו קבוצה חסרת אנוכיות, שהוא היה יכול להתאים את עצמו לכל סיטואציה. המשחקים איתו תמיד היו שואו. כולו הזיע אחרי דקה אחת, ומוני פנאן רץ על הקווים כמו תמהוני. זכינו באליפויות די בקלות וכולם שיחקו טוב, אבל במשך כל הזמן קיוויתי שהאופן שבו אנחנו מתאמנים לא יפגע בנו ברגעים מכריעים. לא הרגשתי בנוח עם זה. פעם אחת פגשתי את באסטון באחד הברים בתל אביב והוא שאל אותי אם אני חושב שנוכל לזכות ביורוליג. עניתי לו, 'אני חושב שיש לנו קבוצה טובה, אבל אם נמשיך להתאמן בצורה הזאת, לעולם לא נעשה את זה. קבוצות אחרות מתאמנות כמו משוגעות, והכל פה יותר מדי קליל".
עוד על בלאט: "אני מודה שנותרה בי קצת מרירות כלפי בלאט. כשנותרתי ללא קבוצה וניסיתי לחזור למכבי תל אביב, הוא דיבר עליי טובות מול העיתונאים אבל הצביע נגד להחזיר אותי בפגישה של המועדון ובחר להחתים את תאו פפאלוקאס, שבשלב הזה של הקריירה היה לגמרי אחרי השיא. זה שמכבי לא רצתה אותי גרם לי לקצת חוסר נעימות ולכאב, ולמרות שבכל קיץ העיתונים כתבו שאני חוזר, ידעתי שבלאט לא מוכן לשמוע על זה. כמובן שכשנפגשנו הוא אמר לי שהוא אוהב אותי".
על החיים בישראל: "ברגע שמכירים אותך מתייחסים אליך כמו אל משפחה. לבחור שקנאי לפרטיות כמוני, זה לא היה אטרקטיבי במיוחד. היו מקרים שנאלצתי להתווכח עם צלמים שעקבו אחרי באופן לא לגמרי נורמלי. בשלב כלשהו חשבתי שהייתי צריך לחתום במכבי תל אביב לפני כן במקום לגרור רגליים, כי אהבתי את החיים החדשים שלי. היינו במוטיבציית שיא בכל משחק.
על מסאו באסטון: "הוא היה חוסם פנומנלי. הוא הכי אהב אלי הופים, ותמיד היה אומר לי 'זרוק את הכדור למעלה, אני כבר אגיע לזה'. זרקתי לו את הכדורים למעלה, והוא היה מגיע לכל כדור".
על דרק שארפ, אנתוני פארקר ושאר החברים לקבוצה: "תמיד היה לשארפ פרצוף מטופש שגרם לכולם לצחוק. גם ברגעים הכי רציניים הוא לא ויתר על הבדיחות שלו. פרט לכך, הוא היה איש מאוד נדיב. אם היית מדבר לידו על סרט מסוים שרצית לראות, היית מוצא אותו בלוקר שלך למחרת. הוא תמיד היה שם בשביל החברים לקבוצה. אנתוני פארקר היה אלוף, אבל גם איש נהדר עם ערכים אמיתיים. די במהירות הפכנו לחברים. תל אביב מציעה כל כך הרבה אפשרויות וקל לאבד את הראש. אז מצאתי חברה ישראלית".
על דייויד בלו: "בעונה הראשונה, השחקן שהכי הרשים אותי מבין כולם היה בלות'נטאל. גרשון לא אהב אותו בכלל והעדיף את גור שלף, למרות שידע שדייויד טוב יותר. בלות'נטאל אף פעם לא ויתר. הייתה לו גישה ייחודית, קצת אגואיסטית ולא הכי נעימה. אבל אי אפשר היה שלא להתפעל מהאינסטנסיביות שלו. הוא היה מגיע ראשון לפני כל אימון, זורק, עושה תרגילי אתלטיקה. בחלק השני של העונה לא היה אף שחקן יותר טוב ממנו בסגל. הוא היה הדוגמא המושלמת למה זה אומר לא להרים ידיים, ובסופו של דבר זה הצליח לו".
על התקרית בה סופסל מול פזארו: "מהר מאוד הבנתי שכל מה שקורה במכבי תל אביב מעניין לציבור. במשחק מול פזארו הוא נתן לי לשחק רק שש דקות, וזה הפך לסנסציה. ניצחנו ב-50 הפרש, וכולם דיברו רק על הספסול שלי. בהחלט לא הייתי מרוצה מזה, אבל גרשון נאלץ להתנצל בפני על כך שספסל אותי כשהמשפחה שלי הייתה ביציעים. אז מה? בכל פעם שקרוב משפחה מגיע לראות שחקן הוא צריך לשחק 40 דקות? לא אהבתי את הבאזז שנוצר סביב העניין הזה, אבל בסופו של דבר זה לא היה ביג דיל. ביני ובין פיני היו יחסים טובים תמיד. לא אהבתי את הצורה שבה הוא אימן, אבל תמיד הערכתי את הכנות וחוסר הפחד שלו. לפיני יש כישרון טבעי בתור מאמן".
על ז'ליקו אוברדוביץ': "הוא מושך אותך לקצה גבול היכולת, אבל יודע להוריד רגל מהגז כשצריך. הוא קצת שונה מהמאמנים הסרביים המסורתיים כמו פשיץ', לדוגמא. אין אצלו בולשיט. עבדנו קשה, הזענו, אבל גם ידענו איך לחיות את החיים. אחרי ניצחון בטרום העונה בקפריסין כל הקבוצה הלכה למסעדה ואוברדוביץ' התקשר לקפטן פרגיסקוס אלברטיס כדי להבהיר לנו שעלינו להירגע ולשתות כל מה שאנחנו רוצים - יין, בירה, הכל. הסיבה הייתה פשוטה: הוא פשוט שנא העמדת פנים. היו לנו כמה ימים חופשיים, אז מה הבעיה בבירה או שתיים?".
