ראש לאריות, זנב לשועלים: הקריירה המרתקת של גורדון בנקס שהלך לעולמו

"תשמע, אנחנו חושבים שהשנים היפות מאחוריך. הגיע הזמן לחפש קבוצה חדשה", אמר מנג'ר לסטר מאט גיליס לגורדון בנקס בקיץ 1967. הייתכן? אליל האוהדים הבלתי מעורער עוד לא חגג את יום הולדתו ה-30. שנה קודם לכן הוא היה, באופן טבעי, השועל היחיד בסגל אנגליה שזכתה במונדיאל על אדמת וומבלי. בנקס היה שותף לעונה המופלאה ב-1962/63 במהלכה איימו מלכי הקרח של לסטר על תואר האליפות. הוא היה הכוכב הראשי בזכיה בגביע הליגה - התואר היחיד בתולדות המועדון - ב-1964. בזכותו העפילה לסטר פעמיים גם לגמר הגביע האנגלי. קשה לחשוב על נכס גדול יותר עבור קבוצה בסדר הגודל הצנוע.

ואולם, לגיליס והנהלתו היו שיקולים משמעותיים. הם ראו לנגד עיניהם את פיטר שילטון הצעיר, יליד העיר שהיה אמור להתפתח לכוכב על בעצמו. שילטון אולי העריך מאוד את בנקס, אשר לקח אותו תחת חסותו באימונים, אבל רצה לשחק. הוא הציב בפני השועלים אולטימטום פשוט - תנו לי את האפודה הראשונה, או שאלך למקום אחר. גיליס היה צריך לבחור בין בנקס בן ה-29 ליורשו הפוטנציאלי בן ה-17, והלך עם האחרון. עניין של תחושת בטן. אלוף עולם? אז מה? בנקס הועמד למכירה עם תג מחיר של 50 אלף ליש"ט - רק לבוא ולקחת.

והרי תארו לעצמכם - הקונים לא הגיעו. ביל שאנקלי, המנג'ר האגדי של ליברפול, השתוקק להביא את בנקס לאנפילד וראה בו השקעה נהדרת עבור המועדון. ההנהלה סברה אחרת, כי הסכום נתפס כמוגזם עבור שוער. שנה קודם לכן, שברה מנצ'סטר יונייטד את השיא כאשר שילמה 55 אלף ליש"ט לצ'לסי תמורת אלכס סטפני, וזה נחשב לצעד בזבזני מצידו של מאט באזבי. האדומים לא רצו להידמות ליריבה המושבעת, וזה היה אחד השיקולים בוויתור על האפשרות להחתים את השוער הטוב בתבל.

כאן נכנס לתמונה בובי מור, הקפטן האגדי של הנבחרת וחברו הטוב של בנקס. הוא ידע בדיוק את ערכו והודיע למנג'ר ווסטהאם רון גרינווד - חייבים להביא אותו. אלא שלפטישים היו תוכניות אחרות - הם בדיוק הסכימו לשבור את השיא של השדים האדומים ולשלם לקילמרנוק הסקוטית 65 אלף ליש"ט תמורת בובי פרגוסון. גרינווד לא רצה להפר את ההבטחה, והעסקה יצאה לפועל. לכן עבר בנקס בסופו של דבר לסטוק סיטי - קבוצה דומה ברמתה ללסטר.

אולי זהו ההיבט המעניין ביותר בקריירה של האגדה. בנקס, שהלך אתמול לעולמו בגיל 81, מעולם לא שיחק בקבוצה גדולה. ההרפתקה המשונה ב-1963 היתה הפעם היחידה בה העז איכשהו לחלום על אליפות. פרט למדליית הזהב בגביע העולם, שני התארים הבודדים בקריירה שלו היו גביעי ליגה. הוא נאלץ בדרך כלל לשתף פעולה עם חוליות הגנה בינוניות למדי, ומאזן הספיגות שלו לא היה מרשים. קחו, למשל, את עונת 1965/66, אשר קדמה לקיץ ההיסטורי של הנבחרת. לסטר הוציאה במהלכה 65 כדורים מהרשת ב-42 משחקים, וגם זה היה שיפור לעומת 85 שערי חובה ב-1964/65.

אלא שזה היה אולי סוד הצלחתו המסחררת של בנקס במדים הלאומיים. הוא עבד קשה מאוד על בסיס שבועי, והדבר סייע לו לשפר את היכולת לרמה הגבוהה ביותר. כאשר בובי מור היה לפניו, לנסיונות להכניעו לא היה סיכוי רב. אנגליה שמרה על רשת נקיה בארבעת המשחקים הראשונים בטורניר הביתי, ובנקס נכנע רק לפנדל מאוחר של אוזביו בחצי הגמר, אבל גם הפורטוגלים האימתניים נוצחו 1:2. ואז הגיע הגמר מול מערב גרמניה, שהיה מיוחד עבור משפחת בנקס ממגוון סיבות. אישתו אורסולה נקרעה בין האהבה לבעלה לאהבת המולדת. היא היתה גרמניה.

גורדון פגש את אורסולה במהלך השירות הצבאי בגרמניה, בהיותו נער בן 18, כאשר כלל לא העלה בדעתו שיוכל לפתח קריירה ככדורגלן. הוא הרי עבד במפעל מגיל 15, כדי לעזור לפרנס את המשפחה בשפילד ההרוסה אחרי מלחמת העולם השניה. כאשר ניסה את מזלו בקבוצת חובבים מקומית בליגה של יורקשיר, הוא ספג 12 שערים בבכורה, וקיבל במהרה הודעה כי אינו מתאים. שתי הקבוצות של שפילד, וונסדיי ויונייטד, כלל לא הסתכלו בכיוונו. אחרי שהשתחרר מהצבא, עשה בנקס את צעדיו הראשונים בצ'סטרפילד הזעירה. לסטר החתימה אותו כשכבר היה בן 21, והעניקה לו שכר שבועי של 15 ליש"ט. היתה זו בשורה אדירה עבורו - הוא מעולם לא ראה כסף כזה. גורדון חזר הביתה, התחבק עם אורסולה, והשניים רקדו עם דמעות של אושר בעיניים.

כדורגלנים בעולם המודרני כלל לא מסוגלים לדמיין את המציאות בעידן בנקס. בימינו, הזכיה במונדיאל לבדה היתה מסדרת את כל הכוכבים של שלושת האריות מקצועית לשארית חייהם. ב-1966 זה לא היה המצב, התהילה לא תורגמה לכסף, ושכר השיא שלו בלסטר עמד על 60 ליש"ט לשבוע. גם זה לא היה דבר של מה בכך. בתחילת המילניום מכר בנקס את מדליית הזהב על מנת שילדיו יוכלו להחזיק את הראש מעל המים. יש הטוענים כי עם קצת יותר מזל, יכול היה בנקס למכור שתי מדליות זהב, כי אנגליה היתה אולי ראויה לכך גם ב-1970.

האמנם? יש כאן אופטימיות אנגלית טיפוסית, אבל דבר אחד בטוח - בנקס היה אדיר במקסיקו. אתמול, כאשר היוודע דבר מותו, כל העיתונים ואתרי האינטרנט הזכירו באופן אוטומטי את הצלת המאה אחרי הנגיחה של פלה. הפעולה היתה מדהימה כשלעצמה, והכוכב הברזילאי אף העיד כי היה מאושר על כך שבוצעה, כי בזכותה השניים התיידדו. עם זאת, בשורה התחתונה, לא היתה לה משמעות מבחינת תחרותית. אחרי הכל, היה זה רק בשלב הבתים, וברזיל ניצחה 0:1 כי ז'אירזיניו הכניע את בנקס, והיה זה השער היחיד שהוא ספג בטורניר. ברבע הגמר, כאשר התמודדו האנגלים מול הגרמנים, הוא נעדר בשל קלקול קיבה חמור.

"למה דווקא גורדון היה צריך לחלות?" התלונן המאמן אלף ראמזי, שהיה אמור לבחור שוער מחליף לקרב הגדול. בעצם, הבחירה נעשתה רנדומלית, כי בתקופה המדוברת היה צורך לבחור רק חמישה שחקני ספסל, בעוד יתר שחקני הסגל נשלחו ליציע. האנגלים החליטו כי סטפני ופיטר בונטי, שוער צ'לסי, יישבו על הספסל לסירוגין. ברבע הגמר, היה זה תורו של בונטי, אז הוא נכנס אל בין הקורות. סטפני, שותפו של בנקס לחדר, ראה את הנבחרת קורסת באופן דרמטי. האנגלים הובילו 0:2 עד הדקה ה-68, אך טעויות לא אופייניות של בונטי איפשרו לפרנץ בקנבאואר ולאובה זיילר להשוות, וגרד מול הבקיע את שער הניצחון בהארכה. היתה זו נקמה מתוקה מאוד על ה-2:4 בהארכה בוומבלי ב-1966, עם השער המיתולוגי ההוא של ג'ף הרסט.

כאשר חזר סטפני לחדרו, הוא מצא את חברו במצב רוח מרומם. בנקס, שנדרש להישאר במלון כי סבל מהקאות, צפה במשחק בטלוויזיה בשידור דחוי, ועל המסך שלו האנגלים עדיין הובילו 0:2. כשהתבשר כיצד העסק נגמר, הוא היה בהלם מוחלט, אך החל לתכנן מיידית את העתיד. הפעם היה זה תורה של אנגליה לנקום, והמונדיאל הבא ב-1974 היה אמור להתקיים במערב גרמניה. שם תיכנן בנקס להחזיר את הכתר הביתה, אולם הגורל רצה אחרת.

באוקטובר 1972, בעודו חוזר מטיפול פיזיותרפיה בכתפו הפגועה, שקע השוער במחשבות על המשחקים האחרונים, לא שם לב לכביש והתנגש במשאית. הוא נזקק ליותר מ-200 תפרים, מתוכם כ-100 בעינו הימנית שנפגעה מרסיסי זכוכית. הרופאים לא הצליחו להציל את הראיה בה, והקריירה ברמה הגבוהה הסתיימה בטרגדיה.

שילטון החליף אותו בנבחרת, ובסופו של דבר עבר אותו בפער ניכר במספר ההופעות הבינלאומיות - 125 לעומת 73. יש לו גם יותר מונדיאלים - שלושה לעומת שניים. ובכל הקשור לתארים הקבוצתיים, לשילטון יתרון עצום, כי היה לו מזל להצטרף לנוטינגהאם פורסט של בריאן קלאף בדיוק לפני הזכיה באליפות ובשני גביעי אירופה לאלופות. אבל במבט לאחור, בוחרים רוב ההיסטוריונים דווקא בבנקס כשוער האנגלי הטוב ביותר. כפי שאמר שילטון בעצמו: "הוא אלוף העולם, וחתום על ההצלה המיתולוגית ההיא. זה מספיק".

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק