1,540 ימים חיכו אוהדי הפועל תל אביב לניצחון "גדול", דהיינו שקבוצתם תגבר על אחת מארבע - מכבי תל אביב, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים או הפועל באר שבע. 1,540 ימים זה המון זמן. כל כך הרבה זמן, שבפעם האחרונה שזה קרה, זה היה בבלומפילד ובשער המארחים עמד דני עמוס, ואת השער הראשון, טיל נייד, כבש איקנדה, ואת השני, טיל נייח, כבש אבוטבול. גם זגורי היה אז אדום, גם לוקאס סאשה, על הקווים אסי דומב - שקרע השבוע 0:3 את קטמון עם מרמורק; בתא העליון הבוס הזמני אייל ברקוביץ' ואיש אמונו המקצועי אופיר חיים, שיספיק לחזור ושוב ללכת.
בשער באר שבע עמד אג'ידה, על הספסל לבקוביץ', שבשבת היה מצוין ועצר את הפנדל של שהר לפני שהאסלביינק עצר אותו בעצמו. באמצע שלטו אז הובאן ואוגו, מליקסון היה והוחלף בטרם עת, בוזגלו כבש צמד והשווה ל-2:2, ובתוספת הזמן גרם לפנדל על לא עוול בידו, שהיתה גם מחוץ לרחבה. השופט היה אז חכמון, שביום שישי האחרון היה הישראלי הראשון שנעזר ב-VAR מקומי באופן רשמי, אבל ב-2014 אבא VAR הגברבר אפילו לא הכיר את האמא, ואת הפנדל לא היה איך לבטל וגילי ורמוט כבש מהנקודה ועשה 2:3 בדקה ה-94. זה היה ההפסד הראשון של באר שבע באותה העונה, בסוף נובמבר, אבל היא עדיין הובילה בנקודה על מכבי תל אביב של פאקו (כיום מכבי מובילה על מי שהיתה יריבתה ב-27 נקודות). בפסגת הטבלה היה אז ברק בכר, הפעם עם קרית שמונה.
1,540 ימים זה המון זמן. במהלכם פגשו האדומים את מכבי ובית"ר וחיפה ובאר שבע 31 פעמים, בלי ניצחון אחד לרפואה. או לחיים, או לרפואה, או לקורצקי, או ללוזון, או לגוטמן, או לגיא לוי, או לבאדיר, או למנדיונדו (חחח, מנדיונדו), או לשריף. בתקופה זו הפועל הועברה בין חג'ג', רמון, כבירי, ניסנובים ולכו תדעו מי עוד, ירדה לליגה השנייה ועלתה בחזרה.
1,540 ימים זה המון זמן. תקופה בה אפשר לגנוב את בכר ולחטוף את וואקמה, לחנוך את טרנר, להפוך לקבוצה הטובה ביותר בישראל, לזכות בשלוש אליפויות רצוף, לעשות יופי של מסע בליגה האירופית, לאבד את ויטור, ושוב, ושוב, ואז שוב, לאבד את שיר צדק לבדיקת סמים, למנות אלפי שוערים ולהגיע לפברואר עם לויטה, לעוף ממקודמות הצ'מפיונס והאירופית, לאבד את הובאן, לאבד את בוזגלו, לחטוף קללת בוזגלו, לאבד את ברדה, לקנות את סבע, לעוף מהגביע, למכור את סבע, להיפרד מהבוסית, לכאורה, לפוליטיקה, ועוד ועוד.
1,540 ימים לא ניצחה הפועל תל אביב את אחת הגדולות בכדורגל הישראלי, ולצערה, אחרי שהיא סוף סוף עושה את זה, שוב מול באר שבע ושוב מפנדל שכנראה לא היה צריך להישרק, היא לא הסיפור. כי מהם 1,540 ימים לעומת 4,240 ימי שליטה של אלונה ברקת בהפועל באר שבע.
עוד בנושא
מכבי תל אביב ובני סכנין נפרדו ב-0:0 במשחק ללא קהל
מכבי תל אביב מתקשה למצוא אתגרים, ומה קרה לדור פרץ?
מכבי חיפה הציעה חוזה חדש, שון וייסמן מעכב את החלטתו
ביולי 2007 רכשו הברקתים את המועדון, וגם אם שלטונם לא תם סופית בשל העריקה לפוליטיקה, הוא יהיה חייב להשתנות ללא הכר. ברקת טוענת שהטיימינג מקרי - תקופת בחירות שהוקדמה - ואין קשר להתרסקות הנדירה של אלופת ישראל. אבל היא גילתה השבוע את מה שהמאמן שלה גילה לפני חודש - אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך, את טובה כמו המהלך האחרון שלך. בטבלת הבוסים המשפיעים בתולדות הכדורגל הישראלי אני ממקם את ברקת שנייה אחרי יעקב שחר (יעצרו הסוסים ויבינו שמיטש גולדהאר הוא אולי הבוס הכי טוב שהיה כאן, בשקלול הכול, אבל הוא הגיע למועדון הכי בכיר בישראל. הוא לא המציא אימפריה מאפס כמו ברקת; הוא לא הפך קבוצת פריפריה למצליחה ביותר בדור האחרון כמו שחר).
ושוב, למרות תריסר השנים המדהימות שמאחוריה, במובן מסוים המבחן הכי גדול של ברקת נמצא לפניה, והוא לא בכנסת. אף אחד לא ייקח לה את מה שעשתה, אבל אם הפועל באר שבע תיעלם בין החולות זו תהיה כוכבית על המורשת. אלונה ובני משפחתה יוכלו להמשיך להחזיק בקבוצה, אבל היא לא תוכל להיות פניה, כפי שהיתה. לא לנהל בשוטף. חלוקת הקשב שלה לא אמורה להוות עניין - בעלי קבוצות ספורט רבות מחזיקים בעסקים רבים. קבוצת הכדורגל היא התחביב, האקסטרה. גולדהאר בעצמו הבהיר זאת כמה וכמה פעמים - מכבי תל אביב חשובה לו, אבל עסקיו האחרים הרבה יותר. זו לא הלוגיסטיקה וגם לא הזמן, זו המהות. גולדהאר הצליח כשמינה את האנשים הנכונים וכשל כשהמתווכים היו חלשים; בחודשים הקרובים נגלה האם הפועל באר שבע היתה עבור ברקת תחנה בדרך, או שאנחנו רק באמצע הפרק, ובעיקר נגלה את הפנים החדשות האמיתיות שיעמדו בראש.
ברקת לא בחרה את הטיימינג, אבל אין ספק שזהו טיימינג בעייתי מאוד לקבוצה, לשחקניה, למאמנה. גם אם תבטיח אלף הבטחות שהעניינים השוטפים לא ייפגעו, שהתקציב יישאר כשהיה, שאסי רחמים יהיה בוס למופת, זה עדיין לא מרגיש יציב. האם בכר יישאר, האם שחקנים ימשיכו לרצות להגיע, איפה תהיה באר שבע בקדנציה הבאה של הימין הישן? עם כל הכבוד להבטחות, יציבות צריך להראות, לא להבטיח, וכרגע הפועל באר שבע - עוד לפני המהלך הפוליטי של ברקת - מרגישה כמו ספינת מדבר מגושמת שהעונה לא פספסה אף קרחון. האחרון, ככה יצא, צבוע אדום ונראה כמו קלאודמיר.
מכבי נתניה? הגנה?!
מכבי נתניה היתה בעונה שעברה הקבוצה שהכי כיף לראות, בגלל התקפה מרתקת והגנה די מחוררת (1.5 ספיגות למשחק ב-2017/18). העונה החלה בלי שלושה עוגנים כלוי, סבע וגלזר, והגנתית עונה שנגמרה עם שישייה (מול באר שבע) המשיכה עם חמישייה (מול הפועל חיפה). ובכלל, 13 ספיגות ב-7 המשחקים הראשונים של 2018/19. דראפיץ' וברדה, בעונתם הטובה ביותר במועדון (וזה לא דבר שקל להצהיר אודותיו), הצליחו אט-אט לאזן את הפרץ, ובשבעת המשחקים האחרונים, ליגה וגביע, דני עמוס הוציא רק כדור אחד מהרשת - פנדל של בן שהר, שלא בטוח שהיה מאושר על ידי VAR.
הוא סופסל על ידי מאמן השוערים בסון ואחרי שמול מכבי תל אביב אלקסלסי ספג רביעייה, עמוס חזר. מאז: 0:1 אשדוד, 0:0 ב-120 דקות בגביע מול באר שבע וניצחון בפנדלים, 0:0, 0:0, 1:1 (שהר, פנדל), 0:1 מכבי פתח תקוה, 0:1 רעננה. מכבי נתניה עדיין לא מצאה את הדיוק (מצבים דווקא יש - מקום 2 בליגה באיומים למסגרת, אחרי מכבי תל אביב), אבל היא סוף סוף, כך נראה, מצאה את הקשיחות.
אולי זו הסטירה שקיבל עמוס; אולי העובדה שוורגוץ' והויבאך סוף סוף סופרים 5 משחקי ליגה רצופים בהרכב (שיא קבוצתי) וגם הסטירה שהם עצמם קיבלו - אחרי השמועות על שחרורם הצפוי; אולי הגיבוש שלקח זמן להשיג. ואולי זה הכול ביחד. מה שבטוח, מקרי זה לא.
ראוי להזהיר: יציבות אף פעם לא היתה במכבי נתניה הזו. יהיה מעניין לראות האם ברדראפיץ' יצליחו לשמור על הנתונים הללו. כל עוד ההתקפה לא מחוררת רשתות, זה המתכון לכרטיס לפלייאוף העליון.