אולם וולס פארגו בפילדלפיה שוכן בתוך קומפלקס אצטדיוני הענק של העיר, הכולל גם את הלינק של האיגלס וסיטיזנס בנק של הפיליז. לברון ג'יימס מגיע למשחק מוקדם של יום ראשון והאולם מפוצץ. מעל 20 אלף איש. בשורה הקדמית יושבים להם יחדיו הבעלים של ניו אינגלנד פטריוטס רוברט קראפט, מג'יק ג'ונסון ואלן אייברסון, אולי הסיקסר הגדול בהיסטוריה.
פילדלפיה עשתה מהלכים אופורטוניסטים מאוד בשוק הטריידים על מנת להתחרות על התואר כבר השנה. ה-PROCESS המושמץ, תהליך של שמונה שנים שכלל טנקינג על מנת לקבל בחירות גבוהות, הגיע סוף סוף לסיומו. חמישייה שכוללת את ג'ואל אמביד, בן סימונס, ג'ימי באטלר, טוביאס האריס וג'יי ג'יי רדיק יכולה לעשות הרבה רעש בפלייאוף כבר השנה. השאלה היחידה שנשאלת היא איך תהיה הכימיה בין השחקנים ומי יהיה זה שיקבל את הכדור המכריע כשעל השעון יוותרו מספר שניות.
בצד השני, אופרת סבון גדולה. הסכסוך המתקושר בין השחקנים הוותיקים בלייקרס לבין המאמן לוק וולטון, הציף שוב שמועות שלברון חותר על מנת שלוס אנג'לס תפטר את המאמן. מישהו אמר דיוויד בלאט?
עוד בנושא
ניצחון פרוע לגולדן סטייט, הלייקרס הובסו בפילדלפיה, דונצ'יץ' שוב כיכב
מג'יק טוען: ניו אורלינס התנהגה בצורה לא נאותה בטרייד על אנתוני דייויס
פאו גאסול ביקש לעזוב את הספרס: "מובן שהמצב לא אידיאלי"
לברון מבחינתו חזר לנקודת ההתחלה של הקריירה. קבוצה שבה הוא הכוכב היחיד, בלי צוות מסייע כמעט. הרבה שחקנים פוטנציאלים אבל בלי אולסטאר מוכח. רייג'ון רונדו היה פעם שחקן ענק והוא ללא ספק התוספת עם הכי הרבה ותק בניסוי החדש של לברון, אבל יש סיבה שהוא נדד בין כל כך הרבה קבוצות במהלך הקריירה שלו. בוסטון, דאלאס, סקרמנטו, שיקגו, ניו אורלינס ועכשיו הלייקרס - היכן שרונדו לא דרך, תמיד התחוללו סערות. מכל השחקנים שמסביב ללברון אין ספק שלברנדון אינגרם יש את התקרה הגבוהה ביותר, ואחריו מגיע קייל קוזמה המפתיע.
אחרי ניצחון גדול בבוסטון עם קליעת הבאזר של רונדו, הלייקרס רוצים להמשיך את המומנטום ולהגיע לפלייאוף. לברון מכניס את עצמו לאט לעניינים. מדהים איך שחקנים גדולים באמת יודעים לעשות את ההתאמות בתוך משחק ספציפי ובתוך העונה כולה על מנת לשמור על הגוף שלהם בתוך מערבולת של אינסוף משחקים. פחות כניסות לסל, פחות מגע שעלול לייצר פציעות. הרבה פחות מהלכים אתלטיים. ברבע הראשון הוא לוקח שתי זריקות בלבד, מהשלוש, ומשחיל את שתיהן. לא רבע לברוני טיפוסי. מי שלוקח על עצמו את המשחק הוא קוזמה, עם 23 נקודות ברבע מפלצתי שלו.
לברון ממשיך למצב את עצמו ברשימת חמשת השחקנים הגדולים בהיסטוריה. איתו ברשימה שלי נמצאים מייקל, קובי, מג'יק ובירד. אפשר לטעון לזכותם של קרים, ראסל, ווילט, שאקיל, האקים ועוד אבל בגלל העובדה שקשה כל כך להשוות שחקנים מתקופות שונות שבהן המשחק היה שונה לחלוטין, נראה לי ששנות השמונים הן תחילת הבסיס להשוואה. בעונה ה-16 של לברון בליגה נראה שהעמידות והיציבות הבלתי נתפסת שלו עומדת סוף סוף למבחן. אין ספורטאי בעולם שמשמר ומחזק את הגוף שלו יותר מלברון (אולי טום בריידי מהפטריוטס, אבל הוא לא מבצע מהלכים אתלטיים או פוגש במגע כמו לברון). זוכרים את קובי בשנים האחרונות? הגוף שלו התפרק לגורמים ולא עמד במעמסה.
אי אפשר להתווכח גם עם העובדה שלברון הוביל את הקבוצות שלו לשמונה הופעות רצופות בגמר ובסך הכול יש לו תשעה גמרים. אז נכון שיש לו רק שלוש טבעות, אבל הקבוצות מולן התמודד היו עמוקות ומאוזנות יותר משלו ברוב המקרים והאליפות עם הרכב הטלאים של קליבלנד מול הווריירס שרשמו את העונה הרגילה הטובה בהיסטוריה (9:73) היתה המרשימה ביותר בכל השנים שצפיתי בו משחק.
ההחלטה לעשות את המעבר ללייקרס תוך ניסיון לבנות שושלת חדשה בקבוצה החשובה ביותר ב-NBA מבחינה היסטורית (יחד עם הסלטיקס) אומרת הרבה על לברון המבוגר והעובדה שהוא כבר לא מנסה לרדוף אחרי טבעות ותארים. הוא במקום אחר בקריירה. למרות זאת, אם הלייקרס היו מצליחים לחטוף את אנתוני דייויס עוד השנה לא מן הנמנע שהיינו רואים את לברון בגמר נוסף.
מעניין שדווקא את הפציעה המשמעותית הראשונה שלו סופג לברון עם המדים הסגולים-זהובים שלבש קובי. החזרה שלו מהפציעה הזו מביאה לדקות מנוחה ארוכות יותר בין הרבעים. בליגה נהוג שמאמנים מורידים שחקני חמישיה לשתי דקות מנוחה לפני סוף רבע ומחזירים אותם שתי דקות אחרי תחילת הרבע הבא, שביחד עם ההפסקה בין הרבעים מעניקים לשחקן כמעט 10 דקות התאוששות. לברון יורד הפעם כשלוש דקות לפני סוף הרבע הראשון וחוזר רק חמש דקות אחרי תחילת הרבע השני. מעניין אם המוטיב הזה יימשך גם קדימה עמוק לתוך העונה.
בינתיים במשחק אנו מתקרבים לסוף המחצית ופילדלפיה עם קרוב ל-80 נקודות על הלוח. לברון לקח עד כה 7 זריקות בלבד, ורק 3 נכנסו פנימה. למרות זאת השורה הסטטיסטית הולכת ומתמלאת כרגיל והוא בדרך לטריפל דאבל נוסף. נראה שההתרגשות מטריפל דאבלים בעידן הזה של ה-NBA הולכת ופוחתת. בטח כשיש לך מפלצות סטטיסטיות כמו ראסל ווסטברוק וג'יימס הארדן בנוסף ללברון.
הסיקסרס שוטפים את המגרש ונראים כמכונה שבהחלט יכולה ללכת עד הסוף. טוביאס האריס משתלב בצורה נהדרת בקבוצה והשחקן שנפגע מכך הוא בעיקר ג'ימי באטלר. יום חלש מאוד לבן סימונס משאיר את הבמה לג'ואל אמביד שפחות מדקה לסיום הרבע השלישי רושם כבר 35 נקודות ו-10 ריבאונדים. הגאווה של פילי עומדת למבחן מול הלייקרס, שיחד עם בוסטון, מהווות את היריבות המרות ביותר שלה מבחינה היסטורית.
לברון חוזר הפעם מוקדם יותר, אבל הלייקרס כבר בפיגור 20 נקודות. מאמצים אחרונים לקחת את המשחק על עצמו מקדמים אותו עוד מעט לטריפל דאבל. למרות זאת היום נראה שהמאמץ לא יספיק ופילדלפיה ממשיכה להישען על התקפה מאוזנת ביותר וסוגרת את המשחק עם ניצחון 120:143. תוצאה שהיא יותר מרטרו שנות השמונים בהן ההתקפות חגגו וההגנות לא היו קיימות כלל.
עכשיו עושה רושם שג'יימס יצטרך לעבור PROCESS משל עצמו על מנת להביא את הלייקרס להיות רלוונטיים שוב. במערב הקשוח עם קבוצות חזקות וכישרוניות מאלו שלברון שיחק מולם במזרח זו משימה קשה מאוד. הקבוצה לא היתה בפלייאוף מאז 2013 ואם לברון לא יביא אותה לשם, כנראה שאף אחד לא יוכל. מה שבטוח הוא שרצף הגמרים שלו צפוי להסתיים השנה.
