חיים מכוער: מכבי תל אביב קיבלה את הכדורסל הפרימיטיבי שביקשה - וניצחה

בקרב אנשי כדורסל מהדור הישן (קרי, בקרב כותב שורות אלה) יש לפעמים נוסטלגיה לסגנון הכדורסל ששלט באירופה וגם ב-NBA בשנות ה-90': הרבה מכות, מעט נקודות, אגרסיביות הגנתית מול נקודות נדירות שחוגגים את הבקעתן משל היו שערים. המשחק בין מכבי תל אביב לאולימפיאקוס, שמאוד הזכיר את הימים ההם, הוכיח אולי שהגעגועים ייפו מעט את המציאות. זה היה משחק בין שתי קבוצות לחוצות וחסרות ביטחון, בתקופה לא טובה, שבשורותיהן מעט שחקנים בכושר אישי טוב ועם הרבה החטאות ממצבים קורצים, במיוחד מחוץ לקשת (8 מ-45 לשתי הקבוצות). ולא, לא הכל נבע מהגנות ברזל.

שתי הקבוצות שיחקו בסגנון שרחוק מלאפיין אותן העונה. את אולימפיאקוס החזיקו במשחק שני הגארדים, במיוחד וויליאמס-גוס שהיה יציב לאורך כל הערב וספאנוליס שכמעט חירב לקבוצתו את המשחק בשלבים מוקדמים ואז ניצח כמעט לבדו בסיום, לאחר חודשים ארוכים שבהם היא מתבססת בעיקר על שחקני הפנים, בדגש על מילוטינוב ופרינטזיס. מכבי, לעומת זאת, זקוקה לקליעה מבחוץ כדי לנצח. בכל ניצחונותיה ביורוליג היא קלעה בין 7 ל-13 שלשות בלמעלה מ-30 אחוז, ובשבועות האחרונות גם סיגלה לעצמה סגנון משחק של מסירות מבפנים החוצה, בדרך כלל לפינה, לשלשות פנויות. אמש לא הצליח אנג'לו קלויארו, הנהנה העיקרי בדרך כלל מהסגנון הזה ואחד שלא מסוגל לייצר לעצמו מצב קליעה, להרים אפילו זריקה אחת כל הערב, וזו עדות להתפרקות המשחק הקבוצתי. מכבי לא זרקה אפילו פעם אחת שלשה מהפינה - הזריקה הכי אפקטיבית בכדורסל, וגם עדות לתזוזה של הכדור. לאולימפיאקוס היו יותר מדי גופות גדולים בצבע, יותר מדי אגרסיביות ובעיקר יותר מדי חילופים אוטומטיים, שמפרקים את המשחק לאחד על אחד וחיפוש מיסמצ'ים כתחליף להנעת הכדור באסתטיות.

עוד בנושא

מכבי תל אביב ניצחה 64:65 את אולימפיאקוס, סל ניצחון לווילבקין
ספרופולוס: "מכבי היא הבית שלי", בלאט: "הם עשו מהלך גדול בסיום"
מכבי תל אביב חוגגת: "בכדורגל היו אומרים שזה ניצחון של אליפות"

דווקא בגלל זה, מכבי נראתה לערב אחד פחות או יותר כפי שדימיינו אותה האנשים המושמצים שבנו את הקבוצה: סקוטי ווילבקין מעמיס הכל על כתפיו, ביצירתיות ובחדירות לטבעת, וטאריק בלאק מנצל את היתרון שנוצר מתחת לטבעת לסלים קלים. קודם כל שניהם, אחר כך כל השאר. שניהם גם הוכיחו שכדאי שלא להיחפז למסקנות כשמדובר בשחקני רכש שסובלים מקשיי התאקלמות: ווילבקין לא לוזר, כפי שהכתירו אותו כמה אוהדים, ובלאק עדיין רחוק מלהיות פלופ.

פתאום, עם החזרה של פארגו, למכבי יש גם טיפה עומק בקו האחורי. היא הצליחה להישאר בחיים כשווילבקין נפצע ברבע האחרון; קיין קיבל דקות משחק מוגבלות אך אפקטיביות, במיוחד כדי לנסות לעצור את היתרון הפיזי של וויליאמס-גוס, שהשתולל בצבע בכל פעם שמצא מולו את ווילבקין הנמוך; מייקל רול לקח זריקות בדיוק מטווחי חצי המרחק שהוא אוהב ולא היה צריך לעשות דברים שאינו יודע; ומכבי הצליחה להעניק עוד משחק התאקלמות לג'רמי פארגו, שבינתיים נראה חלוד מאוד, בלי תוצאות הרות אסון. אפילו ג'וני אובריאנט עשה תנועה חכמה ולא אופיינית ללא כדור ברבע האחרון בדרך לאסיסט מרשים ונדיר לטאריק בלאק.

ועדיין, חשוב לומר שמאחורי הניצחון הזה עומד גם לא מעט מזל. לאולימפיאקוס היו הרבה שלשות פנויות ונוחות, שפשוט לא נכנסו. ברבע האחרון מכבי עשתה טעויות הגנתיות קריטיות מול ספאנוליס, וגם בלאט סייע קצת למועדון הבית שלו כששכח על הספסל את וויליאמס-גוס בדקות קריטיות או כשהוציא אותו אחרי פתיחה מסחררת. ובסופו של דבר, אם הכדור של פרינטזיס היה מתגלגל מהטבעת פנימה במקום החוצה בזריקה האחרונה, כנראה שגם המסקנות היו הפוכות.

מנגד, בעונות האחרונות, מכבי תל אביב בדרך כלל הפסידה במשחקים קריטיים וצמודים בשנים האחרונות. תחת ספרופולוס - ותחת עינו הפקוחה של שמלוק המנוח מלמעלה - נדמה שהתכונה המשמעותית ביותר של המועדון הזה חזרה: הוא יודע לנצח גם במשחקים רעים. יכול מאוד להיות שהוא גם מצא מאמן לטווח ארוך, הראשון מאז אחד, דיוויד בלאט.