הסוכן של ג'ימי באטלר, ברני לי, בטח מסרב לדבר איתו מרוב עצבים.
הרוחות בפילדלפיה סוערות כבר שלוש שנים ברציפות, ככה זה מרגיש, וההגעה של באטלר בנובמבר לא עזרה בעניין, תאמינו או לא. בגדול, אפשר להשוות את ההוספה של באטלר לחדר ההלבשה לניסיון לכבות אש משתוללת בעזרת אבק שריפה. אבל שקט תעשייתי אף פעם לא היה ראשון בסדר העדיפויות בפילי, ואלטון ברנד, הג'נרל מנג'ר הטרי, לא הנחית את הכוכב ממינסוטה במאמץ להבטיח שלום בית. לא. הסיקסרס למודי האכזבות מודדים הצלחה רק באליפויות, ומי כמוהם מבין שהימורים על כל הקופה הם הדרך הכי טובה להשיג כאלה.
אבל משהו עדיין לא מתיישב עד הסוף. על פניו, באטלר עצמו אמור להיות סוג של זכיה בלוטו, לפחות מבחינה מקצועית. מה הופך את הכוכב בן ה-29 להימור גדול כל כך? ובכן, באטלר הוא אחד מהאנשים הכי צבעוניים ושנויים במחלוקת שיש לליגה הזו להציע. סיפור חייו הקשה, מוסר העבודה הפסיכוטי, ועלייתו המאוחרת לכוכבות הפכו אותו לטיפוס מחוספס ונטול פילטרים. ב-2019 אין איך להסתיר שום דבר מעיני הציבור, ואם תשאלו את באטלר - שנתן פעם את מספר הטלפון שלו בשידור - זה לא משנה בכלל ככה או ככה.
למעשה, החיכוכים הפומביים הגיעו יחד עם באטלר לכל חדר הלבשה שהיה בו. זה התחיל בבולס מול דרק רוז במלחמה על הכדור, ואז מול רייג'ון רונדו והצוות המשלים הצעיר. גם הוולבס עדיני הנפש, בדגש על קארל אנתוני טאונס ואנדרו וויגינס, חטפו מנה אחת אפיים, כשבאטלר הגיע על תקן הסופרסטאר המבוסס להרביץ בהם תורה. ועכשיו זה תורו של ברט בראון - אחד המאמנים הכי אהובים בליגה. נדמה שהבעיה עם באטלר גדולה אפילו ממה שניתן ללמוד מכל התנגחות כזו לגופה - בהשקפת עולמו באטלר סבור שהקונפליקטים האלה הכרחיים להשגת המטרות הקבוצתיות. הוא מאמין שאין דרך אחרת.
מעבר לכך. במהלך אחד הפרקים האחרונים בפודקאסט הנהדר של אוהדי פילי, "הזכויות לריקי סאנצ'ז" (כן, זה השם שלו), הועלתה נקודה מטרידה: כל מה שבאטלר צריך לעשות כדי לקבל 190 מיליון דולר הוא לשתוק ולהתנהג יפה למשך כמה חודשים. זה הכל. בהתחשב במה שהוא מסכן, העובדה שהוא לא מסוגל לעשות את זה בעייתית יותר מאשר כל מה שאמר לבראון. איך לדעתכם הרגיש הסוכן שלו כשווג' הנחית עליו את הפצצה הזו?
עוד בנושא
הארדן צלף 57 ועקף את קובי, שיא עונתי בדקות לכספי
אירווינג תוקף את צעירי בוסטון, סטיב קר: "דונצ'יץ' אולסטאר כבר עכשיו"
חצי הכוס המלאה: בחירות אמצע העונה ב-NBA, כולל דירוג המצטיינים
ראינו כבר מנהיגים דוגמת קובי בריאנט ומייקל ג'ורדן מהלכים אימים על חבריהם לקבוצה עם דרישות שזורקות לפח כל סיכוי לקשר אנושי אמיתי, עם תחרותיות מעוורת שדורסת כל מרכיב אחר שאמור להשתלב בתמהיל הקבוצתי בדרך להצלחה. לפעמים זה עובד, ולפעמים לא. דבר אחד אנחנו כבר יודעים על באטלר - קובי בריאנט הוא לא.
אך נדמה שהמסלול שבאטלר עבר כדי להגיע לעמדה שבה הוא נמצא חייב אותו לאמץ גישת "אני נגד העולם". בליגה המורכבת מאלף סיפורי סינדרלה, באטלר יכול להסתכל על מהלך הילדות של 99 אחוזים מהקולגות שלו ולקנא. העניין הוא שמתישהו בתוך התהליך באטלר הפך מסינדרלה לאחות המרשעת.
מעשה שהיה כך היה.
באטלר גדל בפרבר ביוסטון, כשהיה תינוק אביו נטש את המשפחה, אך המכה הקשה יותר הגיע כשהיה בן 13, ואמו סילקה אותו מהבית. "אני לא אוהבת להסתכל עליך, אתה צריך ללכת", אמרה לו. הילד המגורש נדד בין בתי חברים, עד שהתגלגל לביתו של ג'ורדן לסלי, והוריו השתכנעו להכניס את ג'ימי למשפחתם.
באטלר שומר על קשר עם הוריו, ומסרב לנטור טינה. אך משהו בילדות הקשוחה שעבר כנראה נטמע בדרך שבה הוא משחק, ומתקשר עם חבריו לקבוצה. כתיכוניסט הוא לא דורג גבוה (או בכלל), ונאלץ לכתת רגליו בג'וניור קולג' לפני שהגיעה ההצעה ממכללת מארקט. גם שם, באטלר מעיד, הוא לא נועד לגדולות. לפחות אם שואלים את המאמן שלו, באז וויליאמס. "כשאתה נכנס למשחק, אם אתה מקבל את הכדור בריבאונד התקפה, אתה לא זורק. אתה מוסר אותו לאחד מהשחקנים הטובים", הוא אמר לו. השחקנים הטובים היו ווסלי מתיוז, לזאר היוורד ועוד שניים שאתם לא מכירים. איזה עוד אולסטאר בליגה יכול לספר סיפור כזה?
כשהוא לא ציטט את מאמנו, באטלר סיפר קצת יותר על הדרך המשונה שלו להצלחה במסגרת הפודקאסט של ג'יי ג'יי רדיק. העובדה שנבחר בקצה הסיבוב הראשון רק מתחילה להבהיר עד כמה הפוך היה המסלול של באטלר לכוכבות. הוא לא אמור להיות איפה שהוא נמצא היום. והוא מאמין בכנות שהדרך שלו היא הדרך היחידה לעשות את זה, וכולם צריכים להתנהג בדיוק כמוהו כדי להשיג משהו בליגה הזאת.
יש בבאטלר מימד של צביעות שאולי שווה להיכנס לעומק שלו בנפרד. הוא אומר שרק ניצחונות מעניינים אותו, אבל הריב מול הנהלת מינסוטה היה על רקע כלכלי. הריב מול בראון - על נגיעות בכדור. קשה לראות איך באטלר מועיל לקבוצותיו עם ההתנהגות שלו, כלפיהם וגם מול התקשורת. לעיתים נראה שהוא פשוט הסתנוור מאור הזרקורים והתמכר אליו.
ג'ואל אמביד התלונן על התפקיד שלו בהתקפה, פומבית כמובן, אפילו לפני באטלר. ההפסד המביך בבית לאטלנטה בבית בשבוע שחלף רק הוסיף שמן למדורה. הקריאות להעביר את בן סימונס בטרייד גוברות - זאק לואו לקח את השאלה הזו ברצינות בטור שכתב על הקבוצה, וניסה לדמיין איך טרייד כזה עשוי להיראות. כל ג'אמפשוט של סימונס מחוץ לצבע מקבל סיקור תקשורתי שלא היה מבייש את מרקל פולץ. ויש את מרקל פולץ... הוא עדיין בסגל. ועוד לא הגענו לבעיות המקצועיות.
בקצרה, לסיקסרס יש שלושה כוכבים, שניים מהם רוצים את הכדור, והשלישי לא יכול לשחק בלעדיו. ואם הפאזל הזה לא מסובך מספיק, הסיקסרס ויתרו על שני שחקני חמישייה בשביל באטלר, והעומק סביב השלישייה הזו פשוט לא קיים. מייק מוסקלה, ג'ונה בולדן (ד"ש), פורקאן קורקמאז ואחרים מקבלים הרבה יותר דקות ממה שמגיע להם, כי אין מישהו אחר. הסיקסרס במקום הרביעי במזרח, ורואים מעליהם את אינדיאנה האפורה.
אז למה בכלל הטרייד הזה קרה? אין בכל הבעיות משהו שבאמת מפתיע את מי שעוקב אחרי הליגה. ברנד הוכיח כבר שיש לו ראש למשחק. הוא לא שולף מהמותן. התשובה נמצאת במילה הכי סקסית ב-NBA - "אפסייד". התקרה של הקבוצה הזו, אם כל הכוכבים מסתדרים עבורם, שימו לב לכפל המשמעות, היא כזו ששווה טבעת. לצד כל הסיבות לדאגה, ברנד יכול להסתכל על המספרים כדי לקבל ביטחון. פילי עשירית ביעילות התקפית. כל הכוכבים שלה נמנים על המגנים הכי טובים בליגה. הבעיות שלהם נובעות מתחרותיות בלתי מרוסנת. תחרותיות היא עדיין מצרך חשוב.
אפשר לראות בגרעין הזה קבוצה שמתחרה על אליפויות. הסיכויים תמיד נגדך. ככה זה שאת אחת מ-30. אפשר לטעון שאפילו הסיכוי של גולדן סטייט לזכות השנה נמוך מ-50 אחוז. אף אחד לא מבטיח לך כלום. המקסימום שאתה יכול לקוות לו זה צ'אנס הגון.
בליגה הזאת, כשיש לך הזדמנות, אתה חייב ללכת עליה.