1. בקריירה של טניסאי, בניגוד להרבה ספורטאים בענפי ספורט אחרים ובעיקר קבוצתיים, יש המון מרכיבים שמובילים אותך להצלחה גדולה או לבינוניות מהרגע שגילו שיש לך את הכישרון להיות שחקן טוב. אחד המרכיבים הכי חשובים הוא כמובן עמידה בלחץ. לשחקני הדור הנוכחי של צרפת, לדוגמה, יש המון כישרון והם גם קיבלו הזדמנויות ללכת עד הסוף בטורנירי גרנד סלאם, אבל לאף אחד מהם לא היה את האופי הזה של ללכת עד הסוף למרות כל הלחץ, הטירוף, הכותרות הראשיות והפסטיבל מסביב. לטניסאים אמריקאים זה פחות משמעותי, אבל במדינות כמו צרפת ובריטניה זה קריטי, בטח שגם בסרביה של נובאק דג'וקוביץ' או רומניה של סימונה האלפ, שם כל המדינה ממש עומדת להם על הכתפיים.
עוד בנושא
שני, סביב 9:00: אנדי מארי - רוברטו באוטיסטה אגוט
אנדי מארי הודיע בדמעות: "כנראה אפרוש אחרי אליפות אוסטרליה
טקטיקן דגול, יריב אהוד ומהפכן פמיניסטי: עולם הטניס נפרד מאנדי מארי
מעטים האנשים שיכולים להתמודד עם הלחץ הכבד הזה של מדינה שלמה שמחכה לראות רק אותם. אחד מאלה שניחנו גם בכישרון אדיר, גם במחויבות ועבודה קשה ממש עד קצה גבול האפשרי, כמו גם בכוח המנטאלי להתמודד עם הלחץ היה אנדי מארי. מאז שהגיעו לעשות עליו כתבות כשהיה כישרון ענק בגיל 14 ועוד ענה לשם "אנדרו", מארי שמע שוב ושוב את השם "פרד פרי". היום זה כבר מרגיש רחוק ולא רלוונטי, אבל בשנים בהן מארי פרץ ועלה, היו מזכירים לו שוב ושוב שאף בריטי לא זכה בטורניר גרנד סלאם מאז אליפות ארצות הברית ב-1936. הרבה יותר מדי שנים עבור בריטניה, בטח ובטח לאור העובדה שהיא מארחת את ווימבלדון. ואז כמובן החלו הדיבורים על בריטי כשהוא מנצח וסקוטי כשהוא מפסיד וציטטו איזו חצי בדיחה שלו על הפסד של נבחרת אנגליה. תמיד חיפשו איך להוסיף לחץ. ובצדק. כל מי ששואף להיות ספורטאי ברמה הזו חייב לדעת להתמודד עם הלחץ הזה.
מארי שמע ושמע ואכל לא מעט חצץ כשהוא מפסיד ארבע פעמים בגמר טורניר גרנד סלאם (2008 באליפות ארצות הברית, 2010 ו-2011 באוסטרליה ו-2012 בווימבלדון). תייגו אותו כלוזר, כמי שאף פעם כבר לא יזכה, כאחד שנולד בדור הלא נכון כי פדרר, נדאל ודג'וקוביץ' יותר טובים ויותר כישרוניים ממנו. גם אמרו שהוא בכיין, שהוא עצבני ומדבר יותר מדי בזמן המשחקים. בהרבה מהמשחקים שלו השדר נאלץ לבקש סליחה בשל השפה הגסה שהושמעה כשהוא צרח "פאק אוף" אחרי החטאה למשל.
המחמאה הכי גדולה שיכול מארי לקבל היום היא שכל הדברים האלה כל כך רחוקים ממנו. בגיל 31 ואחרי קריירה שהחלה באור הזרקורים ובגדול עם הסיבוב השלישי בווימבלדון 2005 (שהיה טורניר הגרנד סלאם הראשון בקריירה שלו), מארי כבר נחשב כמענטש, כספורטאי גדול, כמי ששייך ל"ארבעת הגדולים" יחד עם דג'וקוביץ', פדרר ונדאל. ולהיות מוזכר ביחד עם שלושה מהשמות המפוארים ביותר בהיסטוריה של הטניס זו באמת זכות ענקית. מספיק לראות את האהבה שקיבל אחרי הודעת הפרישה כדי להבין כמה שהוא אהוב. בשורה התחתונה, העיתונאים, המעריצים וכולם קשקשו, כתבו, ליהגו ואנדי מארי דיבר תחת האורות (באנגלית זה נשמע טוב יותר, כמו שאומר השיר שחברו כתב עליו).
2. בשבוע שעבר הכנתי כתבה לקראת אליפות אוסטרליה והיה ברור שמארי הוא הנושא. ההדחה שלו והדברים שאמר אחרי ההפסד לדניל מדבדב בבריסביין ("אני רוצה ליהנות כי אין לי מושג כמה זמן זה יימשך) הדליקו נורה אדומה לגבי עתידו. עמית בריטי סיפר שכבר בסוף השבוע שעבר הוא הכין חמש כתבות לקראת הפרישה של מארי וצפה שהוא יודיע על סיום הקריירה באיזשהו שלב במהלך השנה. הוא גם הודה כי הפסימיות הזו מלווה עיתונאים בריטים רבים.
ואכן הפרישה הזו הייתה באוויר. היה ברור שמארי לא יסחוב הרבה זמן כעוד טניסאי בסבב, משל היה לייטון יואיט שבשלב מסוים בקריירה שלו הבין שלא יתחרה יותר על תארי גרנד סלאם ורצה ליהנות מהתחרותיות ומהאורות של ניו יורק ומלבורן. מארי לא היה יורד לשחק בצ'לנג'רים ודברים דומים. זה לא בשבילו בגיל 31 וספק אם גם ברמה הזו הוא מסוגל להתמודד עם הכאבים המטורפים שהוא טוען שיש לו. השאלה אם זה בכלל שווה את זה. כנראה שלא.
המנתח המומחה אצלו עבר הבריטי את הניתוח במותן לפני שנה, הודה לאחרונה בראיון עם ה-BBC שהם שיפרו את מצב המותן כמה שיכלו אבל היא לעולם לא תחזור להיות כמו שהיא "אמורה" להיות. אלה דברים שונים מאוד מאלה שאמר מיד אחרי הניתוח כשצפה למארי עתיד מזהיר כמי שתמיד נלחם ויודע לצאת ממצבים קשים.
"אחרי שהתאמנתי עם ורדסקו במיאמי, הלכתי לצוות שלי בחדר ההלבשה ואמרתי להם 'זהו זה, אני חייב לדעת מתי זה נגמר", סיפר מארי על תהליך ההחלטה על הפרישה, "לא הובסתי מולו, זה היה משהו כמו 7:5, 4:3. אבל המותן כאבה לי וסבלתי מאוד. ככל שהאימון התקדם כך הרגשתי גרוע יותר וחשבתי 'אני לא יכול לעשות את זה, בשביל מה אני עושה את זה?'. היו לי דמעות בעיניים ואמרתי 'המותן הורגת אותי, אני לא צריך לעבור את זה בשביל שום דבר יותר. אותו דבר קרה כשהגברתי עצימות והתחלתי לשחק משחקים, הכאב גבר והיכולת ירדה. זה הספיק לי".
מארי המשיך והסביר: "אמרו לי לחכות שנה או 18 חודשים כדי לראות מה יהיה המצב. הקיץ נסעתי לפילדלפיה ועברתי עוד טיפול, אבל המותן שלי לא מחלימה יותר אחרי משחקים. הכאבים לא עוצרים. לא היה יום במהלך 18 החודשים האחרונים שלא דיברתי עם מישהו על המצב שלי, זה כואב. אני לא רוצה להפסיק לשחק טניס עכשיו, אני לא מוכן לזה עדיין, שאר הגוף שלי מרגיש מושלם ובגלל זה המצב כל כך קשה לי".
3. וכאן מגיעים לטרגדיה של אנדי מארי שמשתלבת בתוך כל הסיפור. אחרי כל השנים, העבודה הקשה, העליות והירידות, מה שגורם לו לעזוב את המשחק כבר בגיל 31 זו פציעה טורדנית. תמיד אמרו שרפאל נדאל יפרוש בגיל מוקדם בגלל הברכיים שלו, לא האמינו שרוג'ר פדרר יהיה רלוונטי גם ב-2019, נובאק דג'וקוביץ' היה בנפילה חופשית, אבל בסופו של דבר הסוס הראשון שעזב את המירוץ היה מארי בגיל 31.
היה קשה להישאר אדיש למסיבת העיתונאים של מארי. הבריטי בסך הכול נשאל איך הוא מרגיש לפני שאמר "לא כל כך טוב אם לדבר בכנות" ואז התפרק ולא הצליח לעצור את הדמעות כשהוא מנסה לכסות עם הכובע על הפנים הדומעות והעיניים האדומות ולא הצליח. שובר את הלב שספורטאי כל כך גדול, שבאמת הצליח להתמודד עם כל כך הרבה במהלך הקריירה שלו נאלץ לעזוב את מה שהוא כל כך אוהב בגיל צעיר יחסית ובגלל משהו שלא תלוי בו בשום אופן. סתם, חוסר מזל, מקריות.
נהוג לומר שהאדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק, אבל המקרה הזה הוא פשוט טרגדיה בריטית. עצוב ומצער שמכל הקריירה הפנטסטית של אחד הספורטאים הגדולים של בריטניה בכל הזמנים מה שייזכר בסוף בסוף זו הירידה מהבמה בגיל צעיר יחסית. אתה אומר איך ספורטאי כל כך גדול, כל כך מצליח וכל כך "כל כך" מהכול לא יכול אפילו לפרוש בתנאים שמתאימים לו ושהוא קבע? זו לנצח תהיה הטרגדיה שלו.
4. "כשאתה עולה למגרש בלי מטרה ברורה כי אתה לא יכול לזוז טוב ואתה סובל מכאבים, אז זה הזמן לקבל החלטה. זו תהיה אבידה גדולה מאוד לטניס. כמי שעבר הרבה פציעות אני יודע שיש לפעמים שאתה לא רואה את האור וזה קשה. זה קורע אותך מבחינה מנטאלית. אנדי נלחם במשך הרבה זמן כדי להמשיך לשחק. הוא כנראה עשה את הדבר הנכון בשביל הבריאות הנפשית שלו".
את הדברים האלה אמר לא אחר מאשר ידידו של מארי ומי שסבל בעצמו מאינספור פציעות, רפאל נדאל. הספרדי אמר שהוא בעצמו לא הגיע לנקודה שבה לא האמין שיוכל לחזור לעצמו ואמר שיתגעגע למארי בסבב כי הוא אדם מיוחד.
וזה תמיד יהיה העניין עם מארי. האיש הוא סיפור מרתק ומיוחד, לטוב ולרע. החל ממעשה הטבח ממנו הצליח לצאת איכשהו בחיים בבית הספר שלו בדנבליין, דרך מעבר לברצלונה בגיל 15 מכסף שאמא שלו בקושי הצליחה לגייס ועד העלייה המרשימה והכישלונות לזכות בתואר גרנד סלאם ועד הימים הנוכחיים, מארי הוא תמיד סיפור, תמיד מעניין, תמיד מספק רייטינג עצום בבריטניה.
אמנם הוא לא מגנט לשערוריות, בגידות, יציאות ליליות והשתכרויות, אלא מודל של מקצוענות אפילו מעט בוקית, אבל תמיד היה נראה שיש בו משהו שמעבר, תמיד הרגשת שיש שם הר געש מבעבע שמחכה להתפרץ. הוא היה מטניסאי הצמרת הבודדים בדורו שיכולת לראות כשהוא עצבני או כשהוא מרוצה, הוא תמיד הראה רגשות. בשנים האחרונות, ובעיקר אחרי שהתחיל להצליח בגדול, הוא נפתח יותר לתקשורת מאשר בעבר, עדיין לא ברמה של חשיפת חייו האישיים יותר מדי אבל גם זה היה משהו. הוא שיתף את כולם בחוש ההומור העוקצני והציני שלו ברשתות החברתיות ובכלל ובכך השלים עוד רובד בסיפור של האיש שהוא.
5. לא רבים זכו בזה כי המחירים יקרים וגם ככה אין כרטיסים, התור בלתי נגמר בבקרים הלונדונים הקרירים ולפעמים גם הגשומים, אבל מי שלא חווה משחק "אמיתי" ותחרותי של אנדי מארי במגרש המרכזי בווימבלדון לעיני 15 אלף צופים לא זכה לאחת החוויות העוצמתיות שהיו בטניס בעשורים האחרונים ואולי מאז ומעולם. יש משהו במגרש המרכזי בווימבלדון שגורם להרגיש כאילו יש בו הרבה יותר אנשים ממה שבאמת יש בו ביחד עם הרעש של החגיגות מהגבעה המפורסמת שמגיעות תמיד באיחור של כמה שניות. בנוסף לכל זה, גם הקסם של ווימבלדון הפך את ערבי מארי שם לאירועים מיוחדים מאוד עבור הבריטים. הם יצטרכו לחכות עוד הרבה שנים לחוויות דומות.