הרצוג, עכשיו אתה מבין? על האכזבה של ישראל בסקוטלנד

"הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל"

בטרמינל של שדה התעופה הבינלאומי בגלזגו, אחת בלילה, אנדי הרצוג אובחן כנגוע במחלה בה נדבק כל מאמן שלקח תיק לאומי זה על עצמו. הסימפטומים, מלבד הרגשה תמידית של בעיטה בבטן, מדברים על נפילה של שרירי הפנים, היווצרות קמטים מתחת לעיניים והתבדרות בלתי רצונית של השיער. בקיצור - אדם מזדקן בשנות כלב.

רק שבעה שחקנים בכחול-לבן שבו ארצה הלילה, היתר עפו לליגותיהם וחופשותיהם, והאוסטרי על המטוס לנתב"ג. כשתחזור למולדתך, אל המשפחה והחברים, והם ישאלו אותך על הקמפיין הראשון בארץ הקודש, מה הדבר הראשון שיקפוץ לך לראש?

"ההזדמנות של חמד, בטוח", ענה לשאלתי. "הרבה זמן אחשוב על המצב הזה, וזה לא יהיה רק בראש שלי אלא בראש של כולם בישראל. היינו רחוקים מצב אחד מלסיים בראש הבית. כשבאתי, הרבה אנשים לא אהבו אותי בישראל כי העפתי אותם עם הבעיטה החופשית ההיא. עבורי זה היה יכול להיות מושלם".

פה ובכל מקום ייכתבו ויאמרו דברים רבים על ה-3:2 בסקוטלנד ועל השלכותיו, אבל בסופו של דבר, המאמן הישראלי הראשון שפגש בהרצוג, שלמה שרף, סיכם לפני שנים את מה שראינו בהאמפדן. כי גם תומר חמד יודע - אין יותר השפיץ של הנעל מזה. ועל כל ניתוח, שלילי או חיובי, בין ההגנה שקרסה לבין סיכויי הפלייאוף שעדיין קיימים; בין הטיל של כיאל ליציאה הלא מוסברת של דסה וטהא; בין עוד מפלה מני רבות בדברי הימים של הכדורגל הישראלי לווייב החיובי שהנבחרת הזו כן מקרינה - כל ניתוח יקרוס כשנריץ את השעון לדקה ה-88. בסופו של דבר ולפני הכול - סקוטלנד כן וישראל לא כי השפיץ של הנעל.

"לא היה קל להגיע לכדור כזה שבא מאחור, צריך לתאם תזמון וזווית של בעיטה", אמר חמד כשביקשתי שישחזר את הצ'אנס. "מאוד רציתי להכניס את זה".

כי מה בין ההחמצה של חמד ב-2018 לחופשית של הרצוג ב-2001? זה מספר 10 וזה מספר 10, וזה עם חומה וזה בלי, דקה 88 מול דקה 92, ושם היינו צריכים ניצחון וקיבלנו תיקו ופה היינו צריכים תיקו וחטפנו מהפך, וברמת גן נמני פתח רגליים ובגלזגו מקגרגור מתח ידיים.

והביתה.

ואם היו אומרים לכם, לכיאל, לזהבי, לביברס, לרוטנשטיינר, להרצוג, לחזן, לשינו, לפרשנים, לאוהדים, שנבחרת ישראל שמודרכת על ידי אוסטרי שהגיע רק באוגוסט, תקבל בנובמבר מצב אחד, אחד על אחד, של חמד, בבריטניה, משבעה מטר, והמצב הזה יכריע פלייאוף או לאו, מראשות בית שכולל את סקוטלנד ואלבניה - מי מאיתנו לא היה קונה את התסריט? את הבית של השכן היינו שמים על דבר כזה.

אבל הנה, הרצוג, תראה מה זה, תרגיש מה זה. מתברר שלפני שתשנה אותנו, אנחנו נלמד אותך. אז וולקאם טו יזראל, קואץ' אנדי, קיבלת אחלה שיעור לחיים - מאיתנו, התלמידים שלעולם לא מצליחים לסיים את תיכון הלבבות השבורים.

עוד בנושא

ישראל הפסידה 3:2 בסקוטלנד וסיימה שנייה בבית שלה בליגת האומות
אנדי הרצוג בסיום: "זה יישב לי בראש הרבה זמן, יכול היה להיות סיום מושלם"
למרות ההפסד: הסיכויים המצוינים של ישראל להגיע לפלייאוף ליגת האומות
שרן ייני מודה אחרי ההפסד: "עם כל הכבוד למדינת ישראל, אנחנו עדיין לא שם"
בסקוטלנד חוגגים, מקליש עונה למבקרים: "אחרי ההפסד בחיפה קיבלתי סטירה"

"מה-יתרון לאדם בכל-עמלו שיעמל תחת השמש. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת"

אתה לא עושה תוצאה בסקוטלנד אם אתה סופג שלושה שערים, אמרו יותר מדי אנשי נבחרת. ואם הגול הראשון התחיל באשמת רכות לא טיפוסית של דור פרץ, והגול השלישי שבירת כלים כללית, הגול השני חסר הצדקה, שערוריית דשא, 10 שניות שהן כל הסיפור. זו לא מנטליות, נטו כדורגל. החלטות לא נכונות שנבעו מעודף מוטיבציה, היעדר אינטליגנציה ופרסומת גרביטציה, ומשם טעות גררה טעות עד שהרשת זזה.

בדקה 43, בלי שום סיבה - הלוח הרי הראה את התוצאה הרצויה - מקגרגור מוסר לרוברטסון, כה קרוב לשערו. מה חיפש שם דסה, ולמה טהא נדבק ליריב ולא קפץ, וייני נשאר לבד ולא הגיע, ובן הרוש לאן רץ? זו היתה תצוגת תכלית של כל מה שלא צריך לעשות מתי שלא צריך לעשות אותו, ובלי הגול הזה של פורסט - מספר 7, שנולד ב-7.7, ועד שבת שבע שנים לא כבש בנבחרת ואתמול כבש שלושער! - היינו עושים עכשיו 7,000 גוגל על פינלנד.

תודות לגול של מספר 7 שלנו אנחנו אמנם לא מגגלים אבל כן מחשבים, ונהיה בדרג 3 ולא 4, ולגבי הפלייאוף - טובי המתמטיקאים כבר משחיזים את הגירים.

אבל הגול השני שלהם. אוי ואבוי.

"וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם"

מבחן התוצאה הוא הקובע, ולפיו ישראל שוב לא עשתה את העבודה, שוב בעטה בדלי. מה דלי, היא בעטה בבאר. אבל הרצוג ניצח אמש כמעט כמו שהפסיד. האכזבה עצומה, כי זו באמת היתה מגה הזדמנות לעשות משהו, להתקרב לאנשהו. אבל כשעושים זום-אאוט מסקוטלנד, מאמן שמונה לפני בקושי רבעון הפך נבחרת על פניה, ומי שלא רואה את זה הוא עיוור.

המטרה המיידית של הרצוג היתה לשנות את הרוח, את השיח. הוא עשה את זה, ומי שלא שומע את זה הוא חירש. מספיק היה לראות אתמול באיזור התקשורת את בן הרוש, את ייני, את נאתכו. מבעד לאכזבה הבחינו בתקווה, ואלו מבטים שלא ראינו אף פעם אחרי תוצאה שוברת כל כך. לא אחרי דנמרק, לא אחרי אוסטריה, לא אחרי יוון, לא אחרי שווייץ, לא אחרי ויילס. זו המפלה הראשונה של ישראל מאז שבה לאירופה, שמהולה באור בקצה המנהרה. עם "הפסדנו, אבל".

"הדבר הכי חשוב זה התוצאה", אמר לי הרצוג כששאלתי אותו על כך, "ואחרי שני משחקים רעים הצלחנו לשכנע את השחקנים להמשיך בדרך שלנו. גם כשלא הלך בדיוק איך שרצינו, הראנו רוח טובה. עבורי, כמאמן, היה חשוב לי לראות שהרעיונות והפילוסופיה שלי מוטמעים בנבחרת. זה היה טוב, אבל לא טוב מספיק".

הרצוג מדבר כבר שבועות על 'שכנוע' השחקנים. נראה שזה עבד. גישה התקפית, "אמיצה", כפי שהצהיר ייני, שסוף סוף משאירה צוהר לאופטימיות ולא תסכול מאימפוטנטיות. והרצוג משכנע בעיקר בזכות מהלכים שנראים שגויים מיסודם. הוא מוכיח אחרת. ה-5:3:2 הזה, עם שלושה קשרים בעלי אוריינטציה הגנתית, הריח הרי כמו אסון אפרורי. האוסטרי הראה את ההפך. ואתמול, במיקרו, רגע אחרי ה-3:1 הוא מכניס את אלמוג כהן. מה קשור? תהה כל ישראלי ביציע ובבית. בתוך דקה וחצי הבנו. המשחק התהפך.

ואחרי שקיבל בקושי 19 דקות של הכרות והכנה - ונכון, זה קמפיין שהוא הקבצה ג', לא מלחמה מול אריות היבשת - הרצוג רושם ארבעה משחקים שבכולם היה בעניינים עד הבאזר. לא יודע לאן האוסטרי יצעיד את הנבחרת הזו, אבל אני מאמין לו ובו. ומה שחשוב יותר - נראה שהשחקנים מאמינים, יותר מאשר בכל מאמן בשנים האחרונות. כל סוף קמפיין טרגי לקח את המאמן לעזאזל, ולהרצוג מגיע להיות הראשון שחווה פיאסקו ספורטיבי ובכל זאת ממשיך בדרכו. כי מרגישים שיש דרך לצעוד בה.

המילים קהלת. הלחן וינאי.

orenjos@walla.co.il