פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הגיון בשיגעון: הניסוי של לברון ג'יימס בלייקרס מצליח, לפחות בינתיים

        בניגוד לציפיות המוקדמות לברון ג'יימס משתלב נהדר בסגנון המשחק הכאוטי של הלייקרס, והופך אותם לאחת מקבוצות ההתקפה הטובות ב-NBA. אסף רביץ עם רשמים ראשונים, כולל הצרות בצד השני של המגרש

        לברון ג'יימס, לוס אנג'לס לייקרס חוגג (AP)
        ברוך הבא לשואוטיים. לברון (צילום: AP)

        לברון ג'יימס ולוס אנג'לס לייקרס הם שניים מהמותגים המובילים בעולם הספורט. החיבור בינהם הוא הסיפור הגדול של עונת ה-NBA הנוכחית הרבה לפני שמתחילים לעסוק בנושאים הקשורים לכדורסל. כבר בחמשת המשחקים הראשונים של העונה ניכר היה שהשחקנים של לוק וולטון דואגים להפוך כל משחק שלהם לאירוע, בין אם על ידי קרבות אגרוף, מהפכי מאני טיים, תוצאות אסטרונומיות או הכריזמה הבלתי ניתנת לחיקוי של תופעות כמו לאנס סטיבנסון וג'בייל מגי. בחירת השחקנים התמוהה של הקיץ הופכת לבהירה יותר כשמכניסים למשוואה את המחויבות של שחקן לספק שואו. זה חלק מהחבילה, בטח כשמג'יק ג'ונסון בונה את סגל הלייקרס סביב לברון.

        למזלנו, מדובר בניסוי מרתק גם במונחי כדורסל טהורים. לברון ג'יימס מעולם לא היה בקבוצה כזו ומעולם לא היה בסיטואציה כזו. נתחיל עם הסיטואציה. עם שוך סערת חמשת המשחקים הראשונים שהתקיימו תוך שמונה ימים, למרות הרבה מאוד רגעים מעוררי התפעלות במהלכם ולאחר שני ניצחונות מרשימים בבק-טו-בק, המאזן של הלייקרס הוא של שני ניצחונות ושלושה הפסדים, מה שמספיק למקומות 10-12 במערב כרגע. ארבעה מהמשחקים האלה היו מול יריבות עם שאיפות פלייאוף במערב, וזו פחות או יותר דרגת הקושי שלברון צפוי לפגוש לכל אורך העונה.

        לברון הרגיל אותנו בשנים האחרונות לדרמות פנימיות ומשברים רציניים. קליבלנד מצאה כל עונה את הדרך להרגיש על הקרשים, הייתה זקוקה למוטיב האנדרדוג כדי לגייס את הכוחות לצאת משם. קינג ג'יימס בשיאו כשהוא עם הגב לקיר. השנה אין צורך במשברים יזומים, הסיטואציה מספקת את הקיר. שלושת המשחקים הראשונים הבהירו זאת: הלייקרס היו בעניינים לכל אורכם, אך בסופו של דבר הפסידו לשלוש קבוצות טובות. מוטיב האנדרדוג כבר נבנה. הבעיה היא שזה אומר שהשנה לברון לא יוכל להוריד את הרגל מהגז בשום שלב גם בעונה הרגילה. שבועיים גרועים יכולים לפתוח פער מהשמינייה הראשונה שיהיה קשה מאוד לסגור.

        עוד בנושא

        אמש: הלייקרס ולברון הנחילו הפסד בכורה לדנבר עם ריצה מכרעת
        קובי מפנה את הבמה ללברון ומודה: הגיע הזמן לחילופי משמרות בלייקרס
        יוסטון מציעה למינסוטה ארבע בחירות סיבוב ראשון על ג'ימי באטלר

        מאמן לוס אנג'לס לייקרס לוק וולטון עם רייג'ון רונדו (AP)
        כמו הכדורסל של גולדן סטייט, רק קצת יותר מבולגן. לוק וולטון עם רייג'ון רונדו (צילום: AP)

        הקבוצה הנוכחית

        לאחר שמג'יק ורוב פלינקה סיימו לבנות את הסגל הנוכחי, היה ברור שמדובר בניסוי ייחודי. לראשונה נבנה סביב לברון ג'יימס סגל שמבוסס על יוצרים יותר מאשר על שחקני משנה קלאסיים עם קליעה מבחוץ. סימני השאלה המרכזיים היו סביב היכולת של התקפת הלייקרס ליצור ריווח כשיש כל כך הרבה שחקנים עם קליעה בעייתית וסביב הסנכרון בין הקצב הגבוה שמתאים לרוב הסגל לקצב האיטי שלברון אוהב להכתיב.

        שאלת הקצב הספיקה לקבל תשובה חד משמעית. הלייקרס מדורגים כרגע במקום השלישי בליגה עם קצב מטורף של 107.7 פוזשנים ל-48 דקות (לשם השוואה, הקצב הגבוה ביותר לפני שנה היה של 101.6, ובעונת 2012/13 הקצב הגבוה ביותר היה של 96.9 פוזשנים למשחק). זה קורה לא מעט הודות להגנה שכופה איבודים ומובילה ל-28.8 נקודות למשחק במתפרצות (מקום ראשון בליגה), אך גם בזכות היכולת כמעט של כל שחקן רוטציה להוביל כדור וליצור מצבי זריקה במהירות. לברון משתלב בכך בטבעיות, הוא לוקח חלק במשחק הריצה ומשאיר לעצמו מספיק רגעים בהם הוא מכתיב את הקצב והסגנון שלו: עוצר, בוחן את הסיטואציה, מארגן את השחקנים, קורא לחוסם ומנהל פיק נ' רול מרווח או כופה חילוף שנוח לו. בינתיים, הסנכרון בקצב נראה מצוין.

        הקצב המהיר משתלב עם הסגנון ההתקפי הייחודי שמתהווה בלייקרס. זה פחות בלט מאז ההשעיות של רייג'ון רונדו וברנדון אינגרם, אך לוק וולטון שואף לכך שכמעט בכל רגע נתון יהיו לו על הפרקט שני מוסרים עילאיים ושני חודרים מצוינים. לברון, כמובן, נכנס לשתי הקטגוריות, סטיבנסון מספיק טוב בשתיהן כדי להשלים את דקות המנוחה שלו. שאר השחקנים מרבים לנוע ללא הכדור כדי לספק אופציות מסירה ולהעסיק את ההגנה בזמן שהחודרים מחפשים נתיבים.

        וולטון מגיע מבית הגידול של גולדן סטייט ומתווה סגנון שמבוסס על תנועה ומסירות. אך לעומת המכונה של הווריירס, שפועלת בסנכרון שלפעמים מזכיר תרגילים קבוצתיים בהתעמלות אמנותית, ההתקפה של הלייקרס מבוססת הרבה יותר על בלגן יצירתי. היא נשענת על היכולת של רוב שחקני החמישייה לקרוא סיטואציות מהר יותר מההגנה ולבצע את הפעולה הנכונה כדי לנצל את היתרון הרגעי שזוהה. זו התקפה שמבוססת על יוזמה, כאשר כל אחד יוזם בדרכו: רונדו ולונזו בול עם יכולת המסירה, אינגרם עם יכולת החדירה, קייל קוזמה מתברר כמומחה לתנועה ללא כדור לצבע, מגי נע בתזזיתיות לטבעת ומטריד את ההגנה ללא הפסקה, ג'וש הארט עושה קצת מהכל וכמעט לא טועה, לברון הוא המלכה בשח-מט ולסטיבנסון יש רגעים שנדמה שהוא שואב ממנו כוחות.

        כך, ההתקפה של הלייקרס מצליחה להיות אחת הטובות בליגה (מקום רביעי ביעילות התקפית) כמעט מבלי להסתמך על שלשות - היא מדורגת במקום ה-25 בכמות השלשות שקלעה למשחק (9.8) ובמקום ה-27 באחוזים (31.6). השילוב בין המוסרים, החודרים והנעים מסדר ללייקרס הרבה מאוד זריקות נוחות ליד הטבעת, מה שמוביל ל-69.2 נקודות בצבע למשחק, נתון שהיה נחשב להזוי אלמלא ההתקפה של ניו אורלינס הייתה מייצרת בשלושת המשחקים הראשונים שלה 72 נקודות בצבע (המקום הראשון בעונה שעברה היה 52.4 נקודות בצבע למשחק). אולי הנתון המרשים ביותר, ואחד החשובים ביותר למעקב, הוא שהבלגן היצירתי עובד כמעט מבלי לאבד כדורים: הלייקרס מדורגים במקום השישי בליגה (לטובה) בכמות איבודים עם 12.6 למשחק ובמקום השלישי ביחס אסיסטים/איבודים.

        סימן השאלה האמיתי של העונה הזו קשור להגנה. על הנייר, יש כאן פוטנציאל הגנתי גבוה: מגי הוא מהחוסמים הטובים ב-NBA וכל שאר שחקני הרוטציה הם שחקנים במימדים דומים שאף אחד מהם לא נחשב לחור מוחלט בהגנה ורבים מהם חוטפים נהדרים. וולטון מרבה להשתמש בחילופים כמעט על כל חסימה שלא מערבת את מגי, כאשר גם הסנטר מתמקם מול חסימות בעמדה יחסית גבוהה שפעמים רבות יוצרת בעיות להתקפה היריבה. זו הגנה שבשיאה מייצרת חטיפות ומתפרצות ומקשה על היריבה לפתח משחק.

        למרות זאת, מדובר כרגע בהגנה חלשה מאוד. למגי יש רגעים גדולים, אך הוא נוטה לאבד ריכוז וקל לחודרים בכירים לעבור אותו ולהגיע לטבעת. למרות הבעיות שלו איתו ההגנה עוד מסתדרת, כשהוא נח ואין סנטר של ממש היא קורסת. אף אחד מהגארדים הוא לא סטופר אמיתי כרגע, ג'וש הארט מאוד מנסה, אבל במפגש עם גארדים איכותיים ניכר שהוא עוד רחוק מלהיות מסוגל להתמודד. לברון נמנע מלשמור על שחקנים בכירים, הוא נראה מעט מושקע יותר בהגנה מאשר בשנים האחרונות בקליבלנד אך לא מספיק כדי להשפיע באמת. באופן כללי, הקבוצה של וולטון נוטה להביא עזרה מוגזמת, לפספס רוטציות ולהשאיר קלעים טובים חופשיים. ניק סטאוסקס פירק כמעט לבד את ההגנה של הלייקרס בשלוש דקות במשחק הראשון.

        לונזו בול, אנג'לס לייקרס חוגג (AP)
        שיפור התקפי והגנתי. לונזו בול (צילום: AP)

        הקבוצה שתהיה

        אך עם כל הכבוד לסגל הנוכחי, השאלה המעניינת באמת היא מה נבנה בלייקרס לקראת השנים הבאות. עבור השאלה הזאת צריך להבחין בין השחקנים שהגיעו כדי למלא חלל למשך שנה לבין הצעירים שצפויים להיות חלק מהעתיד. בזמן שברנדון אינגרם העדיף להתמקד בפתיחת העונה בימנית הקטלנית שלו במקום ביכולת הובלת הכדור המשופרת, שלושת שחקני השנה השנייה נראים מבטיחים מאוד, גם באופן כללי וגם בהתאמה לקונספט.

        ללברון יש כימיה ראשונית טובה מאוד גם עם לונזו בול וגם עם קייל קוזמה. קינג ג'יימס אוהב לשחק לצד שחקנים עם הבנת משחק גבוהה, תכונה שמאפיינת את השניים האלה. בעיקר לונזו, שיודע לזהות הזדמנויות למסור ללברון כשהוא בתנועה, מה שהופך אותו לעוד פחות עציר בהתקפות מעבר. קוזמה נמצא בצד השני של המשוואה, הוא יודע לנוע בתזמון שלוקח בחשבון גם את הזמינות של המוסר, לברון מרבה לחפש אותו בתנועה לטבעת וקוזמה גם יודע לסיים בצבע. לונזו וקוזמה הם שני השחקנים שמוסרים הכי הרבה ללברון ומקבלים ממנו הכי הרבה מסירות. ג'וש הארט מדורג שלישי בשתי הקטגוריות וגם איתו לברון נהנה לשתף פעולה.

        כשמתמקדים בשלושה האלה, בעיית הקליעה מבחוץ נראית הרבה פחות קשה. הארט קולע השנה 2.6 שלשות למשחק ב-44.8 אחוזים, לקח לו דקה וחצי להדיח את קנטביוס קולדוול פופ מהחמישייה והוא נהנה במיוחד מהמשחק לצד המוסרים הנפלאים. קוזמה עוד לא פוגע השנה מבחוץ, אבל בשנה שעברה קלע שלשות ב-36.6 אחוזים על הרבה מאוד זריקות וניתן להניח שהאחוזים יתיישרו. השילוב בין הסגנון המשונה לפתיחה האיומה סידר ללונזו תדמית של קלע חוץ גרוע מאוד, אבל מאמצע דצמבר האחוזים שלו היו סבירים ואת העונה הזו הוא פתח עם 2.2 שלשות למשחק ב-40.7 אחוזים. אינגרם זרק מעט מאוד שלשות בעונה שעברה, אך קלע אותן ב-39 אחוזים.

        אם אינגרם יעמוד בציפיות של כולם לעונת פריצה, הוא ישלים רביעייה שעם עוד קצת שיפור טבעי ונסיון בהחלט ניתן לדמיין אותם כשחקנים מספר 3-6 בהיררכיה של קבוצה גדולה. היכולות ההתקפיות שלהם משלימות, בהגנה לכל הארבעה יש פוטנציאל (לקוזמה הכי פחות) ויכולת לשמור על כמה עמדות. בקיץ הבא כל הארבעה יישארו בחוזי רוקי שיאפשרו ללייקרס מקום לחוזה מקסימום ללא צורך לוותר על אף אחד מהם, לכולם חוץ מאינגרם תישאר שנה נוספת בחוזה הרוקי גם לאחר מכן. בקונסטלציה אחרת, כמה מהם יוכלו להוות בסיס לטרייד על סופרסטאר. אז בזמן שרונדו, סטיבנסון ומגי ימשכו את מירב תשומת הלב השנה, אלה ארבעת הצעירים שמעניין במיוחד לבחון כדי להבין עד כמה ריאלי הסיכוי של לברון להוביל את הלייקרס לאליפות בשנים הקרובות.

        לברון ג'יימס, לוס אנג'לס לייקרס חוגג (GettyImages)
        אפשר לראות אליפות באופק. לברון (צילום: GettyImages)