מה שטוב ב-NBA זה שיש כל כך הרבה נרטיבים לעקוב אחריהם. יש כל כך הרבה דמויות מרתקות שכל פוזשן יכול לשנות את איך שאנחנו תופסים אותן. כל כך הרבה נמצא על הכף מבחינת מרקל פולץ, ראסל ווסטברוק, גרג פופוביץ' ודני איינג' ועוד מלא דמויות צבעוניות אחרות בליגה הטובה בעולם, שקשה מאוד לבחור רק דמות אחת.
אם בכל זאת חייבים להתמקד במישהו אחד, חייבים לדבר על לוק וולטון. המאמן של הלייקרס נכנס לעונתו השלישית כמאמן ראשי ועדיין אין ממש תחושה איזה סוג של מאמן הוא. השנתיים האחרונות של הלייקרס היו בסימן בניית הצעירים וקשה מאוד להעריך את טביעת האצבע של וולטון בשלב זה. כמו שקשה לדעת על תינוק בן חודשיים אם הוא מחונן, כך קשה לדעת האם הבייבי לייקרס שוולטון פיתח בשנתיים האחרונות הם הבסיס לקבוצה הגדולה הבאה של הפרנצ'ייז או שמדובר בחבורת צעירים פוחזים שמכורים לאינסטגרם ובמקרה גם משחקים כדורסל.
עוד בנושא:
מלכלוכית לסינדרלה: מרקל פולץ מקבל הזדמנות לפצות על השנה האבודה
אחרי 17 שנה ב-NBA: ריצ'רד ג'פרסון הודיע על פרישה מכדורסל
לכל כתבות מחממים את הפרקט לקראת פתיחת עונת ה-NBA
אל תוך המציאות הזו, בה וולטון צריך עוד להוכיח מה ערכו, נכנס משתנה בשם לברון ג'יימס. ההגעה של לברון לעיר המלאכים משנה את מאזן הכוחות בלייקרס והופכת את המשימה של וולטון להרבה יותר מורכבת. לברון תמיד היה גדול מהמאמן שלו ובכל פעם שהוא הגיע לקבוצה חדשה הייתה לו תקופת התאקלמות עם המשטר החדש. במיאמי הייתה תקרית המיני דחיפה לאריק ספולסטרה בתחילת הדרך ששפכה אור על היחסים המורכבים בין המאמן האז-צעיר לשחקן הטוב בעולם. בחודשים האחרונים התפרסם ספר של איאן תומפסן שבו הוא מספר על אותה עונה ועל אחד המפגשים של לברון עם פט ריילי באותה תקופה. לפי תומפסן, לברון שאל את ריילי האם אין לו עדיין חשק לאמן. ריילי ענה שלא, ובזה נגמר הדיון, אבל קשה שלא לתהות האם לברון לא ניסה להשפיע על הדמות שכותבת לו תרגילים.
בקליבלנד אנחנו כמובן זוכרים היטב את תוצאות הקשר בין לברון לדיוויד בלאט, שבסופו בלאט הפך, פחות או יותר, לפרסונה נון גרטה בליגה הטובה בעולם. העונה אנחנו נראה את המערכה השלישית בהצגה הזו של לברון, וזה לכשעצמו שם הרבה לחץ על וולטון. בלי קשר, וולטון צריך להתמודד גם עם העובדה שהוא לא מינוי של ההנהלה החדשה בלייקרס (מג'יק ג'ונסון ורוב פלינקה), מה שבאופן אינהרנטי גורם לסיכויי העזיבה שלו לזנק. ואם זה לא מספיק, יש לו חתיכת סגל מורכב להתמודד איתו.
חוץ מלברון, יש לוולטון סוללת צעירים שצריכים דקות כדי להתפתח. לונזו בול, ברנדון אינגרם וג'וש הארט הם יהלומים שצריכים ליטוש, ולוק וולטון יצטרך למצוא להם דקות שילטשו אותם. מנגד, לוולטון יש גם חבורת וטרנים שדורשים דקות. רייג'ון רונדו, לאנס סטיבנסון, מייקל ביזלי וג'בייל מגי הם לא הטיפוסים שיעודדו בקולי קולות מהספסל בזמן ששחקנים שצעירים מהם בעשור מקבלים דקות על חשבונם.
שלושת האלמנטים הללו - לברון, הגב מההנהלה וניהול הדקות בין הצעירים לוטרנים - הופכים את העונה של וולטון לעונה הכי מאתגרת מבין כל המאמנים בליגה העונה. אבל למה זה כל כך מעניין אותי? במקרה הכי גרוע וולטון יכשל ויפטרו אותו, זה לא משהו חסר תקדים בהיסטוריה של הספורט. אז למה אני כל כך מרותק מהסיטואציה של וולטון?
משום שוולטון הראה ניצוצות של גדולה בקריירה הקצרה שלו כמאמן. הוא עמד דה פקטו על הקווים בריצה המדהימה של הווריירס בתחילת עונת 2015/16, כאשר הם ניצחו 24 משחקים רצופים, ויש משהו בנוכחות שלו שמבטיח גדולות ונצורות. יכול להיות שאני מפספס לגמרי (זמן טוב להזכיר שחשבתי שנה שעברה שג'ייסון קיד יזכה בתואר מאמן העונה. התברר שטעיתי), אבל מבחינתי, וולטון הוא הדמות הכי מרתקת בליגה העונה. הדמות שיש לה הכי הרבה מה להרוויח, וגם הכי הרבה מה להפסיד.