מחוץ לקווים: סיפורי ספורט מהשוליים

פרש כנפיים: על וונטיי דייויס ואחד מרגעי הספורט המוזרים אי פעם

במחצית המשחק השני של העונה, וונטיי דייויס החליט לפתע שנמאס לו לשחק פוטבול, וחולל סערה בארה"ב. האם מדובר בגיבור או בבוגד? האמת הרבה יותר סבוכה, והיא אומרת לא מעט גם עלינו. המדור של נמרוד עופרן

25/09/2018
תמונה למזכרת ממשחקו האחרון בקריירה. וונטיי דייויס(צילום: AP)

אף אחד לא יודע איך, למה, איפה ומתי אסימונים נופלים. אף אחד לא יכול לשלוט בהם. זה של וונטיי דייויס נפל ביום ראשון שעבר, כששחקן הפוטבול החליט לעשות סוף לקריירה. אם זה היה כל העניין - שחקן לא רע שמחליט לפרוש, ספק אם למישהו היה אכפת. אלא שכמו שעשירית שנייה יכולה לעשות את ההבדל בין ניצחון במשחק פוטבול והפסד, כך גם בכל הנוגע לפרישה ממנו הכל עניין של טיימינג, והטיימינג של וונטיי דייויס היה מפוקפק, תמוה, היסטורי. בהחלטה אחת כתב את שמו בספרי ההיסטוריה של הליגה, כשחקן הראשון אי פעם שפורש במהלך המחצית. גם מחוץ ל-NFL קשה למצוא תקדים דומה, אך לוונטיי דייויס זה לא היה אכפת: נמאס לו, וזהו זה.

אבל ההחלטה הזו שלו מעניינת לא רק בגלל התקדים ההיסטורי, אלא גם בשל התגובות שהיא גררה, ההשלכות, ושלל סימני השאלה שהעלתה: בנוגע אליו, בנוגע לענף הפוטבול, לעולם הספורט, לספורטאים כישויות עצמאיות עם רצונות משלהם, ומה אתם יודעים - כנראה שגם אלינו.

עוד באותו נושא

שחקן הבילס הודיע במחצית שהוא פורש מיידית: "המציאות הכתה בי"

לכתבה המלאה
בגיל 30, הכל נגמר. וונטיי דייויס בתחילת דרכו ב-NFL(צילום: GettyImages)

פשפוש בעברו בניסיון למצוא רמזים למה שעתיד להגיע לא יוליד דבר. כמו לא מעט שחקני NFL אחרים, גם הוא נולד למשפחה מרובת ילדים (שבעה), גם אותו גידלה סבתו בשל המצב הלא פשוט בבית, גם אצלו הרחובות שהקיפו את הבית היו קשוחים, מעוטרים בסמים ופשיעות. למזלו של וונטיי, אחיו הגדול ורנון - שחקן פוטבול טוב מאוד בכוחות עצמו - היה שם כדי לסלול עבורו את הדרך, להראות לו איך הופכים מילד עם חלום לנער עם חלום, ולאחר מכן לבוגר שחי את החלום הזה.

יתרונותיו הפיזיים היו ברורים: מעבר לגודל, (כעת 1.80 מ' על 94 ק"ג), הוא היה מהיר בצורה בלתי רגילה, מהסוג שלא יודע כיצד מפסידים בתחרויות ריצה. "למעט מאוד פרוספקטים בדראפט, או בכלל, יש שילוב של גודל ואתלטיות כמו של דייויס", נכתב עליו באתר ה-NFL לפני דראפט 2009, בסיומה של קריירת מכללות קצרה ומוצלחת. "בגלל שהמשחק בא לו כל כך בקלות, עדיין יש חששות בנוגע לכמה רחוק הוא מסוגל להגיע". מיאמי, שבחרה בו במקום ה-25 של הסיבוב הראשון, קיבלה את כל השילובים הללו - הפוטנציאל, האתלטיות, האופי, סימני השאלה - גם יחד.

דייויס היה הקורנרבק (מגן אחורי פינתי) השני שנבחר בדראפט ההוא, ולאחר שחתם על חוזה של 10.25 מיליון דולר לחמש שנים, החל לפלס את דרכו במעלה הרוטציה של המאמן טוני ספראנו. אלא שלצד יכולת טובה על כר הדשא, שהפכה אותו לאחד הרוקיז הטובים בליגה, היתה התנהגות מעט ילדותית לפרקים, כיאה לילד עני שלפתע, תוך יום, הפך לבוגר עשיר. "בחדר ההלבשה של הדולפינס התייחסו אליו כחידה", נכתב עליו באחד הבלוגים של הקבוצה. "החיוך שלו יכול להאיר חדר, אבל לעתים קרובות הוא סובל ממצב רוח רע ונוטה להתבודד אם הוא לא משחק טוב". במהלך עונתו השלישית איחר לאחד האימונים, וכשכבר הועיל בטובו להופיע, ריח של אלכוהול נדף מפיו. חברו לקבוצה ברנדון מארשל, הסובל מהפרעת אישיות גבולית וחווה לא מעט צרות משלו מחוץ לכר הדשא, התעמת עם דייויס ודרש ממנו שיתבגר, שיהיה מקצוען. דייויס לא אהב את הטפת המוסר, הטיח כדור בפרצופו של מארשל ועל פי אחד השחקנים, עמד "לעקור את פניו של מארשל מראשו".

מיאמי החליטה להשעות עת השחקן הצעיר, וב-2012, אחרי מחנה אימונים חלש, בחרה להעבירו בטרייד לאינדיאנופליס תמורת שתי בחירות דראפט. סדרת הטלוויזיה Hard Knocks, שעוקבת מדי עונה אחרי קבוצת NFL אחרת, התמקדה בעונה ההיא בדולפינס ותיעדה מבפנים כיצד זה נראה. דייויס נקרא לחדרו של הג'נרל מנג'ר ג'ף איירלנד, שאמר לו: "השמועה נכונה. שלחנו אותך בטרייד. שלחנו אותך לאינדיאנפוליס קולטס, בסדר? אתה בסדר?"

"אני צריך להתקשר לסבתא שלי", אמר דייויס ההמום.

צפו בקטע המרתק (התגובה של דייויס - החל מ-3:00)

בדיעבד, הטרייד הטראומתי ההוא היה הדבר הטוב ביותר שקרה לו: במהלך תקופתו בקולטס נבחר פעמיים למשחק הפרו-בול של הליגה (2014, 2015) והפך לאחד הקורנרבקים הטובים ב-NFL. "הוא מאוד רציני במטרה שלו להפוך למשהו מיוחד ולגבי המורשת שהוא רוצה להותיר אחריו", אמר מאמנו החדש צ'ק פגאנו. במרץ 2014 חתם על חוזה חדש של 39 מיליון דולר לארבע שנים, אלא שהדעיכה היתה הדרגתית כמו הנסיקה מעלה. בעונת 2017 שיחק חמישה משחקים בלבד, בין היתר בשל מספר פציעות, אבל לא רק בגללן. בסיומה, הסתכסך עם ההנהלה וצוות האימון ושוחרר, לא לפני ששני הצדדים פצחו בחילופי האשמות דרך התקשורת.

בשלב הזה, ניתן רק לשער, בראשו של וונטיי דייויס חלפו מחשבות בנוגע להמשך או סוף הקריירה שלו, אך הוא לא ביטא אותן. גם העובדה שבחר לחתום בפברואר 2018 בבאפלו על חוזה לעונה אחת (תמורת חמישה מיליון דולר) ולא לחפש חוזה ארוך טווח או להסכים ליתר הקבוצות שחיזרו אחריו עשויה אולי ללמד על סימני השאלה שריחפו סביבו, אך גם אם כן, אף אחד לא שם לב לכך. "האפשרות להגיע לכאן, לקבוצה צעירה, ולנסות לעזור ולתרום - זו ברכה", אמר ערב פתיחת העונה. ואז, מספר שבועות לאחר מכן, לאחר שהחמיץ את המשחק הראשון של העונה והשתתף בשני, האסימון של וונטיי דייויס נפל, וכל ארצות הברית שמעה.

לאתר The Undefeated, סיפר דייויס שלפני המשחק ההוא, מול לוס אנג'לס צ'ארג'ס, הוא התכונן כפי שהתכונן עשרות פעמים בעבר: נח במלון, נסע לאצטדיון במרצדס S550 הלבנה, שתה, התמתח, הקשיב באזניות לריק רוס, קרא כמה פסוקים מקראיים ויצא לדשא. אלא שדי מהר, וונטיי לא הרגיש כמו עצמו, אך לא ממש ידע כמו מי הוא כן מרגיש. המחצית הסתיימה כשבאפלו החלשה בפיגור 28:6, דייויס בן ה-30 נכנס לחדר ההלבשה ובשלב מסוים, כשחבריו עמדו לשוב לכר הדשא, השיל מעצמו את הקסדה ואז את הציוד ואז את המדים. הוא התלבש בבגדים של בנאדם מהשורה, לא של שחקן פוטבול, אמר לאחד מאנשי הצוות שהספיק לו, וזהו - בלי להגיד שום דבר קונקרטי למאמנו או לחבריו לקבוצה, צעד למגרש החניה שמחוץ לאצטדיון, חזר למרצדס שלו וממראת המכונית הביט בחייו הקודמים הולכים ומתרחקים.

השנים היפות בקריירה. דייויס במדי אינדיאנפוליס(צילום: AP)

בו בזמן, השמועה החלה להתפשט. אחד מחבריו לקבוצה, מייכה הייד, סיפר ל-ESPN שגילה מה קרה בתחילת הרבע השלישי: "זה הרגיש כמו שמועה שרצה במסדרונות בית הספר. מעולם לא ראיתי דבר כזה בעבר. אני אוהב את וונטיי כבנאדם, אבל לא מסכים עם ההחלטה שלו לעזוב במהלך המחצית". הסייפטי רפאל בוש הוסיף: "אני חושב שקצת איבדתי מהכבוד שהיה לי אליו כבנאדם. במשחק הזה תמיד מלמדים אותנו להילחם עד הסוף". חבר אחר לקבוצה, לורנזו אלכסנדר, היה קצת פחות דיפלומטי: "זה פשוט חסר כבוד עבור חבריו לקבוצה. הוא לא אמר שום דבר לאף אחד. גיליתי מה קרה בתחילת המחצית השנייה, אמרו שהוא לא יוצא, הוא פרש, זהו זה".

עיקר העניין היה הטיימינג: אם דייויס היה פורש בפגרה, לפני המשחק השני, אחריו, אפילו אם היה פורש במחצית בזמן שקבוצתו היתה מובילה בבטחה ולא מובסת, הכל ככל הנראה היה אחרת. אבל המהלך של הקורנרבק הוותיק התפרש אצל רבים כמו בגידה, כמו יריקה בפרצוף לערכי הפוטבול, ערכי הספורט, ערכי הקבוצתיות. היו שלקחו את זה כמה צעדים קדימה והמשילו את הסיטואציה לחייל שנוטש את חבריו לפלוגה באמצע מלחמה. כך או כך, הביקורות הגיעו מכל כיוון אפשרי, כולל מאוהדים רבים שהרגישו בעלות על שחקן הפוטבול, כאילו הוא חייב להם משהו שמעולם לא היה חייב.

"ברוך שפטרנו", נכתב באחד מטורי הדעה בארצות הברית. "באפלו תהיה קבוצה טובה יותר בלעדיו, עדיף שהבילס ישחקו עם חבר'ה שרוצים להיות על הדשא בניגוד לכשרונות פחדנים שאין להם לב להתמודד עם קשיים"; מספר כותבי טורים כינו את דייויס "אנוכי"; העיתונאי מייקל ווילבן טען כי "אתה צריך לתמוך בחברים שלך לקבוצה בדם, יזע ודמעות"; עמיתו סטיבן איי סמית' הצעקני גרס כי "זה אחד הדברים הכי חלשים שראיתי ספורטאי עושה, אולי הכי חלש. זה יישאר איתו לנצח. מעולם לא נתקלתי בספורטאי שייראה דבר כזה וישכח לו את זה"; "אני רותח, אני רוצה ללכת איתו מכות עכשיו", זעם איש ESPN דמיאן וודי; ושחקן העבר גרג ג'נינגס תהה: "איזה מסר אתה שולח לילדים שלך, אם יש לך, לנוער שמשחק, ולחברים שלך לקבוצה, שאתם לא שווים שאסיים את המשחק? אתה לא פורש במהלך משחק, במהלך קרב".

בסיום המשחק, שחרר דייויס הודעה שהופצה ברשתות החברתיות ובה נכתב, בין היתר, "לא כך דמיינתי שאפרוש מה-NFL. אבל היום על כר הדשא, המציאות הכתה בי מהר וחזק: אני לא צריך להיות שם יותר. מנטלית, תמיד ציפיתי מעצמי לשחק ברמה גבוהה. אבל פיזית, היום אני מבין שזה לא אפשרי, והייתי חייב להיות כן עם עצמי". כאן יש לעצור לרגע ולהזכיר שכמו רבים מחבריו לקבוצה ולליגה, גם וונטיי דייויס נפצע שלל פעמים - שברים ונקעים ולכל הפחות שלושה זעזועי מוח היו מנת חלקו, ואם חש שהראש שלו לא במשחק הפוטבול, גם גופו לא היה צריך להיות במשחק הפוטבול - משחק בו אנשים נפצעים, לעתים הורסים קריירות וחיים גם אם הם כן מתאמצים לעזור לקבוצה שלהם לנצח. לכן, הביקורות על הפקרת חברים בשטח לא לגמרי מדויקת. הרי מה עדיף - שחקן הרכב לא מחויב או מרוכז, שעלול לגרום נזק לעצמו או לקבוצה, או שחקן מחליף שכן?

"תרבות הפוטבול הזו איכשהו שטפה את מוחם של האנשים והשחקנים, שאם אתה מעדיף את הבריאות שלך כבנאדם על פני הענף זה איכשהו לא לויאלי", צייץ שחקן העבר אריאן פוסטר, מהבודדים שצידדו בדייויס. "זו לא עבודה משרדית, כשהלב שלך לא נמצא שם אתה יכול לפגוע בעצמך או באחרים. תעזוב כשאתה מבין שהגיע הזמן". אל התרבות הזאת התייחס גם דייויס עצמו בהודעת הפרישה שלו: "תהיתי, האם אני מוכן להמשיך להקריב? ולמען האמת, אני לא, כי העונה ארוכה, וזה יותר חשוב עבורי ועבור משפחתי לעזוב בריא מאשר לאמץ את מנטליות הלוחם ולצלוע החוצה כשזה כבר מאוחר מדי". ל- Undefeated הוסיף ואמר: "העזיבה היתה תרפויטית. עזבתי את כל מה שהליגה רצתה שאעשה, לשחק עבור החברים שלי בזמן שאני פצוע, מנטליות הגלדיאטור, פתאום הכל צץ, וברגע שהוא צץ, רציתי לעזוב את זה. בגלל זה לא אכפת לי מה אנשים אומרים... עזבתי בבת אחת זהות שנשאתי איתי זמן רב".

מהרגע שהאסימון הזה נפל, דייויס לא הביט לאחור. את רוב החוזה עליו חתם (כאמור, חמישה מיליון דולר) הוא ככל הנראה לא יקבל, וכעת יקיים מאבק משפטי שיקבע בדיוק כמה כסף כן יקבל - אבל זה שולי, בין היתר משום שכבר הרוויח כ-54 מיליון דולר לאורך הקריירה, ובעיקר משום שכסף הוא לא האישיו; האישיו גדול יותר מכסף, מוונטיי דייויס, מבאפלו בילס. הפופולריות של ענף הפוטבול אמנם לא באמת מוטלת בספק, אך המודעות בליגה ומחוצה לה לסכנות הכרוכות בענף מעולם לא היתה גבוהה יותר. אחת לכמה חודשים ניתן לקרוא על שחקן עבר נוסף שסובל ממחלה נפשית כזו או אחרת בשל זעזועי המוח שספג בקריירת המשחק. לעתים זה נגמר ברצח, לעתים בהתאבדות, לעתים סתם בהקרבת החצי השני של החיים לטובת החצי הראשון. במובן הזה, דייויס הלך בדרכם של כריס בורלנד, שפרש ב-2015 אחרי עונה אחת בלבד, ג'ון אורשל, שפרש ב-2016 אחרי שלוש ואחרים, שהבינו שלהיות בריאים ולהיות שחקני NFL לאו דווקא הולך ביחד.

אבל החששות הפיזיות הן לא הכל. אנחנו רגילים לשים אנשים בתוך תבניות: הבעייתי, הילד הטוב, המנהיג השקט, ילד הפלא, ולא יודעים מה לעשות כשמישהו מערער אותן. אם רק היה משהו ליפול עליו, אפילו משהו מעט יוצא דופן - אם דייויס היה דכאוני, בי-פולרי, אם היה מחליט להקדיש את חייו לדת, להפוך לנזיר ביפן, לאישה - הכל היה קל יותר, אז ניתן היה להכניס אותו למשוואה של משהו ועוד משהו שווה משהו אחר, אז אולי הכל היה הגיוני. אנחנו לא רגילים לשחקן שנמצא איפשהו סביב שיא הקריירה שלו ופשוט מחליט שזהו זה, בלי אף סיבה "טובה". עצם החיפוש אחר סיבה טובה מעיד יותר עלינו מעליו: האם ניתן למצוא סיבה טובה יותר בעולם להפסיק לעשות משהו מלא לרצות לעשות אותו? למה צריך לחפש יותר מזה?

דייויס לא צעד רק בדרכם של שחקני פוטבול שבחרו לפרוש בטרם עת, אלא גם בזו של לברון ג'יימס, קווין ודוראנט וכוכבי על אחרים שהעבירו את הכוח מבעלי הקבוצות לשחקנים עצמם. בפוטבול זה אמנם פחות נפוץ, אך זרם האינדיבידואליזם כן הולך ומתחזק, והסיבות לכך רבות. אבל יש אינדיבידואליזם ויש אינדיבידואליזם. בעולם המודרני בכלל ובארצות הברית בפרט, דומה כאילו אין ערך עליון יותר מהרצון להפוך למפורסם, למצליח, למגשים-חלומות, ואיך אמורים להתמודד עם אדם שכבר עשה את זה, כבר יצא מהשכונה הקשה, ניצח את הסטטיסטיקה, את יתר הילדים בכיתה שלו, את רוב חבריו בקולג', והפך לשחקן NFL מוצלח, ודווקא ברגע הזה מחליט לפרוש? זה פשוט לא הגיוני. זה נגד התרבות, נגד כל מה שאנחנו מכירים, וכשדייויס מחליט לפרוש ככה הוא מאלץ אותנו להתמודד עם הנחות הייסוד הכי ראשוניות שלנו, עם הערכים עליהם גם אנחנו גדלנו, עליהם אנחנו ממשיכים לגדל את הדור הבא.

לא מדובר פה בגיבור, באדם שהחליט להפנות עורף לענף שהעלה אותו לגדולה וללכת נגד הקונבנציה, גם לא בבוגד, בחייל שנטש את החברים שלו לקרב, אלא פשוט בבנאדם שהבין שהוא לא נמצא איפה שהוא רוצה להיות, והיה מספיק אמיץ כדי ללכת עם הלב שלו. בשבוע שחלף מאז הפרישה שמר וונטיי דייויס על שתיקה כמעט נדירה. הוא לא הגיע לאולפנים, לא עלה לשידור בתחנות רדיו וסירב פחות או יותר לכל הראיונות שהוצעו לו. הוא לא עשה את זה בשביל הפרסום, אלא כי הבין שכדי להרגיש שלם, עליו להיפרד מאחד החלקים.

"אני מרגיש נהדר", אמר בשבוע שעבר ל-Undefeated, בראיון האחד שכן הסכים להעניק. "לא הרגשתי ככה מאז... ובכן, כל חיי".

שחקן באפלו בילס וונטיי דייויס. AP
היה צריך לפרק כדי להיות שלם. וונטיי דייויס(צילום: AP)

nimrodofran@walla.co.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully