1. יש משהו מיוחד מאוד בענף ספורט יחידני, שמשוחק באינטנסיביות אדירה, תחת תנאי לחץ ומתח ועם מעמסה פיזית קשה מנשוא. יש משהו שמוביל לכך שגדולי העוסקים במלאכה בהיסטוריה שלה חווים קריירות כל כך הפכפכות. רוג'ר פדרר ורפאל נדאל. כמה עליות, ירידות, פציעות, אכזבות, הצלחות, הישגים וכישלונות ששני הטניסאים האלה - כנראה השניים הטובים ביותר ששיחקו את המשחק - חוו. לרשימה הזו, בעצם לשתי הרשימות האלה (השחקנים שעברו המון בקריירה וגם הטובים ביותר בכל הזמנים), אפשר וצריך להוסיף את נובאק דג'וקוביץ'. איזו דרך עבר הסרבי בן ה-31 מאז שזכה ברולאן גארוס ב-2016 והשלים זכייה בכל ארבעת תארי הגרנד סלאם.
זה התחיל בשנה אומללה מאוד בסטנדרטים שלו, בה אמנם הגיע לגמר באליפות ארצות הברית ב-2016, אבל פרט לכך הודח בסיבוב השלישי בווימבלדון, בשני באוסטרליה וברבע הגמר ברולאן גארוס. זה נמשך עם פציעה במרפק שאילצה אותו לפרוש אחרי מערכה אחת ברבע הגמר. משם עברנו להתאוששות של כחצי שנה לפני החזרה הדי מוקדמת באוסטרליה השנה וההדחה בשמינית הגמר מול יון צ'ונג, בדרך היו הדחות בסיבוב השני באינדיאן וולס ובמיאמי, בשלישי במונטה קרלו ובשני במדריד. הוא נפרד מאנדרה אגאסי ומראדק סטפאנק וכמעט בלית ברירה חזר להתאמן עם מריאן ואידה, איתו הגיע למרבית ההצלחות שלו לאורך הקריירה, וגם זה בהתחלה באופן זמני כשברקע כל הזמן הרהורי פרישה.
עוד בנושא
גמר אליפות ארה"ב: נובאק דג'וקוביץ' ניצח את חואן מרטין דל פוטרו
נובאק דג'וקוביץ': "היריבות עם פדרר ונדאל עיצבה אותי כשחקן"
רפאל נדאל: "כולם חשבו שתהיה לי קריירה קצרה יותר, אבל אני עדיין כאן"
גם ההופעה שלו ברולאן גארוס הייתה רחוקה מלהרשים, וכאן אנחנו מדברים כבר על כשלושה חודשים אחורה, תחילת יוני. מי חשב אז שנגיע ל-10 בספטמבר, א' בתשרי, כשדג'וקוביץ' שוב אלוף ווימבלדון וארצות הברית ובאופן כללי הטניסאי הטוב בעולם? זה כמעט מעשה פלאים או נס. כנראה שזה הקסם באותו ספורט יחידני ותובעני כל כך. מאז הילדות היכולות שלך מעוצבות ונבנות לאט לאט, על הכישרון הטבעי הזה אתה מתחיל לבנות יכולת מנטאלית ובעיקר קשיחות וידע איך לנצח במשחקים ולא רק איך לשחק טוב.
אז אתה מגיע לסבב, חוטף המון סטירות לחי, חווה עוגמות נפש, אבל בסוף הופך לטניסאי הטוב והדומיננטי בעולם וזוכה בארבעת הגרנד סלאמים בזה אחר זה (ווימבלדון 2015 - רולאן גארוס 2016). גם אז עובר עליך משהו לא טוב, אתה הולך אחורה, כולם חושבים שאתה גמור. גם אתה בעצמך חושב שאתה גמור, כל הפרשנים והמומחים כבר מתחילים להאמין שלא תחזור להיות הנובאק הווינר והאלוף שכולם מכירים וששלט בסבב בצורה מוחלטת. ואז, דווקא מתוך המקום הזה, דווקא מחוסר הוודאות, מכל הספקות, חוסר הביטחון, העצבים, התסכול, חוסר הכבוד שאתה מקבל ובטוח שמגיע לך הרבה יותר טוב מזה, הדירוג שצונח, דווקא מתוך כל תחושת הגועל והעולם שסוגר עליך אתה יוצא למשהו חיובי וחוזר להיות השחקן הטוב בעולם. עוד הוכחה שאפשר לדבר ולנבור בסטטיסטיקות ובנתונים מהיום ועד 2050, אבל אף נתון לא יצליח להסביר נפש רגישה וסוערת כמו זו של דג'וקוביץ'.
2. הגיע הזמן לומר את האמת ואין בלתה: רוג'ר פדרר, רפאל נדאל, נובאק דג'וקוביץ'. הסרבי, שזכה בגרנד סלאם ה-14 שלו (לפדרר יש 20 ולנדאל 17) והשתווה לפיט סמפראס, הוא לגמרי בליגה של שני הענקים האלה. זאת ועוד, הוא נאלץ לזכות בכל תארי הגרנד סלאם שלו כשהוא לוקח אותם מפדרר ונדאל וברמה הכי גבוהה של הטניס. הוא הגיע לשיא כשהטניס הגברי כולו היה פדרר-נדאל, הוא נכנס לתוך המקום הבלתי אפשרי הזה ועם המון חוצפה וביטחון עצמי הראה שהעובדה שהוא צריך להתחרות מול שני הגדולים אי פעם ונגד אנדי מארי ממש לא מזיזה לו. זה לא מה שימנע ממנו לטרוף תארי גרנד סלאם. צריך אופי חזק ומיוחד מאוד כדי להישאר כל כך דבק במטרה שלך וכל כך חזק מנטאלית בעידן בו יש שני ענקים כאלה.
דג'וקוביץ', לאורך כל הקריירה שלו ובעיקר מאז 2011, הראה שהוא היחיד שמסוגל. הוא ניצח פעמיים ברציפות את פדרר בגמר ווימבלדון (2014 ו-2015) והפך לשני אי פעם שמנצח את נדאל ברולאן גארוס עם 5:7, 3:6, 1:6 ברבע הגמר ב-2015. והעניין שהניצחון המדהים ההוא מול שחקן החימר הגדול ביותר בכל הזמנים אפילו לא היה מקרי, כמו זה המפורסם של רובין סודרלינג, אלא תוצאה של דומיננטיות שהראה מול השור ממאיורקה על המשטח החום עם ניצחון בחצי גמר מונטה קרלו באותה שנה (2015) ובגמר רומא שנה לפני כן. לשם השוואה, פדרר מעולם לא היה יריב שקול באמת לנדאל על חימר ולא היה מסוגל לנצח אותו כמה פעמים במעמדים גדולים על המשטח הזה. בסך הכול הוא ניצח אותו פעמיים מ-14 על חימר.
כמו כן, דג'וקוביץ' מחזיק במאזן חיובי גם מול נדאל (25:27) וגם מול פדרר (22:24) בשתי יריבויות שהמאזנים בהן מייצגים מאוד, שכן מדובר בכמות עצומה של מפגשים ולא במשהו מקרי. לכן אך טבעי יהיה להגיד אותו ואותם באותה נשימה וזה לא יהיה מפתיע בכלל אם הוא ידביק את נדאל או אפילו את פדרר בעתיד.
3. המשחק מול דל פוטרו בגמר היה כל מה שדג'וקוביץ' היה בגדולתו וחזר להיות עכשיו. הוא כנראה המחזיר הגדול ביותר שידע משחק הטניס מאז ומעולם. ואין דבר יותר מתסכל מאשר מחזיר ברמה שלו. זה חופר למגישים מצוינים כמו דל פוטרו בנשמה ובכבד. בגמר נולה קרא כל הגשה של הארגנטינאי הגדול ושם את המחבט שלו על כל פצצה שיצאה מהמחבט של היריב. ברוב המקרים החסימות שהוא סיפק להגשות גם נחתו עמוק וליד הרגליים של דל פוטרו ובאמת שאין דבר יותר מעצבן מזה עבור המגיש. לא רק שאתה לא מקבל נקודות קלות בכלל מההגשה שלך, אלא שאתה גם נכנס למגננה ישר אחרי ההגשה כי הכדור מגיע לך לרגליים. בסופו של דבר אתה צריך לזכות בנקודה מאפס והסרב שלך כמעט לא מספק לך יתרון. זה פשוט נורא, גם מקצועית וגם מנטאלית.
דבר נוסף שאפשר היה לראות בבירור בגמר הוא הבדלי הכישרון בין שני הטניסאים. דל פוטרו טניסאי מצוין, גדול וכל סופרלטיב אחר שתבחרו, אבל הוא קצת קצת מתחת לגדולים באמת בגלל שהטניס שלו הוא תמיד אותו דבר. מכה גדול, מכה חזק, מכה רק פלאט, ומחפש להגיע לחבטה נוחה בפורהנד כדי לגמור עם ווינר. זה יכול להקשות מאוד אפילו על דג'וקוביץ' במיטבו (והוא בהחלט היה שם אתמול בלילה), אבל בטווח הארוך זה לא מספיק מול היכולות האתלטיות, מגוון החבטות, הרגש, שינויי הקצב וחוכמת המשחק של הסרבי. צריך לגוון, לעשות משהו מפתיע, לא רק להפציץ מאחורה כל הזמן מול חומה אנושית תוצרת בלגרד. זה פשוט לא עובד ולדלפו לא היה שום דבר אחר להציע מלבד עוד מאותו דבר ולב ענק, שזה דבר קריטי בטניס, אבל שוב: כדי לנצח את דג'וקוביץ' כשהוא בשיאו ובמשחק כל כך קריטי, אתה צריך להיות הרבה יותר מגוון אחרת הוא תמיד יהיה צעד אחד לפניך.
4. לאורך השנים תמיד יש נטייה לראות את דג'וקוביץ' כאיזו עצם תקועה בגרון ביריבות בין נדאל לפדרר. על היריבות בינו לבין אחד מהם לא יפיקו סרטים, לא יכתבו ספרים על קרבות אפים שהיו לו עם שניהם ועם טניסאים אחרים ולא יציינו ככה וככה שנים מאז המשחק ההוא או האחר שלו. יכול להיות שזה משהו באופי שלו שקצת מתריס כלפי הקהל הרחב, ייתכן שזה בגלל ששוב הוא היה מספיק "חוצפן" כדי להיתקע באמצע של אחת היריבויות הספורטיביות הגדולות אי פעם ובהחלט אפשרי שזה נובע מכך שהוא מגיע ממדינה ענייה שהיא גם שוק קטן מבחינה מסחרית, או שזה מכיוון שהוא דמות שכנראה מדברת פחות אל האמריקאי/יפני/סיני הממוצע מאשר פדרר ונדאל. יש רבים שטוענים שגם ההתנהגות שלו גורמת לכך שהם לא מחבבים אותו במיוחד.
לא ניתן לכפות על מישהו לאהוב ספורטאי מסוים וזה גם ממש לא נכון לעשות את זה, אבל צריך בהחלט ללמוד לכבד ספורטאי גדול כזה. היחס לו דג'וקוביץ' זכה השנה בווימבלדון היה לא הוגן (הן מבחינת שיבוצי מגרשים, הן בנוגע לשעות וכיוצא באלה) וזה גם קורה במקומות אחרים. הגיע הזמן שגם בתוך קהילת הטניס וגם מחוצה לה יתחילו לתת לספורטאי האדיר הזה קצת יותר כבוד.