על הנייר, לאולימפיאדת 2004 הגיעה נבחרת ארצות הברית עם סגל סביר בסטנדרטים שלה, ועדיף פי כמה על רוב הנבחרות האחרות בטורניר הכדורסל שנערך באתונה. כן, כוכבים כגון שאקיל אוניל, קווין גארנט, ריי אלן וג'ייסון קיד נותרו בבית, אולם לארי בראון שהיה המאמן הראשי לקח איתו ליוון את אלן אייברסון, סטפון מארבורי, קרלוס בוזר, אמקה אוקפור, שון מריון, אמארה סטודמאייר, טים דאנקן, למאר אודום, ריצ'רד ג'פרסון וגם כרמלו אנתוני, דוויין וייד ולברון ג'יימס הצעירים.
בפועל, הנבחרת ההיא, שקיבלה את התואר העגום "נבחרת הסיוטים", נכנסה לספרי ההיסטוריה כשהפכה לנבחרת האמריקאית הראשונה בהיסטוריה שמפסידה שלושה משחקים, ולנבחרת האמריקאית הראשונה מאז 1988 שלא שבה הביתה עם הזהב.
כבר במשחק הפתיחה ניתן לראות לאן נושבת הרוח. האמריקאים הופיעו זחוחים למפגש עם פורטו ריקו, וחטפו את התבוסה הגדולה בתולדותיהם באולימפיאדה - 93:72 לקרלוס ארויו (24 נקודות) וחבריו. לאחר מכן הגיעו ניצחונות לא פשוטים על יוון (71:77) ואוסטרליה (79:89), לפני הפסד נוסף לליטא (94:90). את שלב הבתים סיימה ארצות הברית ב-53:89 על אנגולה החלשה, אך נראתה פגיעה מתמיד עם כניסתה לשלבי הנוקאאוט.
ברבע הגמר זה עוד נראה טוב: הופעה גדולה של סטפון מארבורי (31 נקודות) סידרה 94:102 על ספרד, אולם בשלב הבא חיכה דור הזהב של נבחרת ארגנטינה, לפני 14 שנים בדיוק, במשחק שנכנס לספרי ההיסטוריה - גם של המנצחת, וגם של המפסידה.
עוד בנושא:
שאראס: "לוקה דונצ'יץ' ודראז'ן פטרוביץ' מוכשרים בערך באותה מידה"
אחרון ודי: המבחן של הכוכבים הדועכים שהגיעו לקבוצות NBA חדשות
בואו לעקוב אחרי וואלה! ספורט באינסטגרם
נתחיל מהסוף: ארגנטינה ניצחה 81:89, עלתה לגמר, הביסה את איטליה 69:84 וזכתה במדליית זהב היסטורית. ארצות הברית, מנגד, הסתפקה במדליית הארד בלבד, לאחר שניצחה את ליטא 96:104 במשחק על המקום השלישי.
אבל הגמר האמיתי היה בחצי הגמר. מאנו ג'ינובילי היה בשיאו עם 29 נקודות, ארגנטינה הוליכה פחות או יותר מהפתיחה ועד הסיום, לא מעט בזכות ערב קליעה רע של האמריקאים, שהחטיאו את חמש השלשות הראשונות שלהם וסיימו עם 3 מ-11 במשחק כולו (לעומת 11 מ-22 בצד השני). האלביסלסטה היו מוכשרים יותר, אגרסיביים יותר, נחושים יותר, ובעיקר - קבוצתיים יותר.
גם אלן אייברסון ידע זאת. "נלחמנו הכי חזק שיכולנו, פשוט לא הצלחנו לעשות את זה מסיבה כלשהי", אמר "התשובה". "ארגנטינה היתה הקבוצה הטובה יותר. אי אפשר פשוט להופיע למשחק ולהרגיש שאתה הולך לנצח רק בגלל שאתה מה-NBA".
"כשראיתי את הסגל שלהם, ידעתי שנוכל לנצח", אמר ג'ינובילי. "ב-1992 לארצות הברית היו את השחקנים הכי טובים אי פעם. הפעם היו להם שחקנים מצוינים, אבל הם צעירים ומעולם לא שיחקו כדורסל בינלאומי, החוקים אחרים וזה סיפור אחר לגמרי. "שאר העולם משתפר וארצות הברית כבר לא מביאה את השחקנים הכי טובים שלה".
לארי בראון, שחתום על הכישלון הגדול, התעקש להחמיא למנצחת: "הכדורסל השתפר מאז נבחרת החלומות ב-1992, ובמקום לרדת על החבר'ה שלנו, עדיף לתת קרדיט לחבר'ה שניצחו".
ארצות הברית למדה את הלקח שלה, ולאולימפיאדה של 2008 כבר שלחה פחות או יותר את הסגל הטוב ביותר שהיה לה להציע. למעשה, מאז דאגו האמריקאים להציב קבוצות יותר שלמות וקבוצתיות, וזכו בשלוש מדליות זהב רצופות ובשתי מדליות זהב רצופות באליפות העולם, לאחר שסיימו במקום השלישי של אליפות העולם ב-2006.
עבור ארגנטינה, לעומת זאת, היה זה הישג השיא של דור הזהב המופלא ההוא, שכלל מלבד ג'ינובילי גם את לואיס סקולה, אנדרס נוצ'יוני, פבריסיו אוברטו וקרלוס דלפינו. האלביסלסטה, שזכו במדליית כסף באליפות העולם ב-2002, הוסיפו מדליית ארד באולימפיאדת 2008.
"כשחזרנו הביתה, לקחנו מונית בבואנוס איירס ולא שילמנו", אמר אוברטו. "לקחו את כולנו בחינם. זה היה מדהים, כי המדינה היתה בצרות כלכליות. הלכנו ברחוב וכולם עצרו אותנו ולחצו את ידינו. גרמו לנו להרגיש כמו אלים".
סטטיסטיקה
קלעו לארגנטינה: מאנו ג'ינובילי 29 (9 מ-13 מהשדה, 4 מ-6 ל-3), אנדרס נוצ'יוני 13, אלחנדרו מונטקיה 12, וולטר הרמן 11, לואיס סקולה 10, פבריסיו אוברטו 6, פפה סאנצ'ס 4 ו-7 אסיסטים, רובן וולקוויסקי 3, גבריאל פרננדס 1, הוגו סקונוקיני וקרלוס דלפינו שותפו ולא קלעו.
קלעו לארצות הברית: סטפון מארבורי 18 ו-3 איבודים, למאר אודום 14 (2 מ-6 מהעונשין) ו-8 ריבאונדים, אלן אייברסון 10 (3 מ-12 מהשדה), טים דאנקן 10 ו-5 עבירות (ב-20 דקות), שון מריון 9, קרלוס בוזר 8 ו-9 ריבאונדים, ריצ'רד ג'פרסון 7, לברון ג'יימס 3, דוויין וייד 2 (1 מ-8 מהשדה), אמארה סטודמאייר שותף ולא קלע.
