לפני שבוע אמור היה לחגוג את יום הולדתו ה-37, אך לכל היה ברור שגם אם יגיע ל-21 באוגוסט, תהיה זו ככל הנראה החגיגה האחרונה. תכניות שורטטו, בין היתר, כדי שהוא והסובבים אותו יוכלו להתעסק לרגע או שניים במשהו מלבד המציאות העגומה, הגורל הבלתי נמנע, המוות שנמצא בכל מקום שהביטו: בכרית בית החולים, בזוג עיניים עייפות ולא ממש מתפקדות, בכפות הרגליים.
תכנית נוספת של הגולפאי האוסטרלי ג'רוד לייל שלא יצאה לפועל היתה לכתוב ספר. "אני מקווה שזו תהיה אוטוביוגרפיה ולא ביוגרפיה", אמר ל"גולף אוסטרליה" בנובמבר אחרון. "זה לא יהיה ספר על גולף, בעיקר על המסע שלי. אם זה יעזור לאנשים שבאותה סירה כמוני, זה מושלם. יש המון אנשים שנלחמים בקרבות בחייהם ואשמח מאוד לתת להם קצת תקווה והשראה".
אז לא, ג'רוד לייל לא הצליח להשלים את הספר או להגיע לגיל 37, אבל המורשת שלו נשארה, נשארת, תישאר לנצח: מורשת של תקווה והשראה, של חיים ולא של מוות, של ספורטאי מופלא שהפסיד לסרטן פעם אחת - אבל גם ניצח אותו פעמיים.
האדם מתכנן תכניות, והסרטן צוחק. ג'רוד לייל נולד בשפרטון שבאוסטרליה, שעתיים צפונית למלבורן, ובגיל 7 החל לשמש כנושא הכלים של אביו, ושל מספר גולפאים אחרים. בשנות נעוריו החל הפך שחקן חובב וחלם להפוך לשחקן מקצועני, ובאותה תקופה זה לא היה נראה כמו חלום שלא ניתן להגשים: לייל היה מוכשר ומבטיח, והדרך להצלחה היתה נראית סלולה. אלא שאז, ממש לפני מה שהיתה אמורה להיות הופעת הבכורה שלו כמקצוען במסלול קומונוולת' היוקרתי, התבשר בפעם הראשונה מתוך שלוש שהוא חולה בלוקמיה מיאלואידית חריפה (AML), הלוקמיה השכיחה ביותר בקרב אנשים מבוגרים.
רוברט אלנבי, אחד משחקני הגולף המצליחים ביותר באוסטרליה באותה תקופה, פגש את לייל שנה קודם לכן, והעניק לו חתימה. "נפגשנו בגלל שאני הייתי הגיבור שלו. מאז, הוא הפך לגיבור שלי", כתב אלנבי בהספד יפהפה שפורסם ב"פליירס וייס". כשלייל חלה, אלנבי התבקש להגיע לבית החולים ומיד זיהה את פרצופו של הנער, שיהפוך לגבר, ולאחד מחבריו הטובים ביותר. "המון צחוקים, המון ירידות אחד על השני, טונות של כנות וחום", כתב אלנבי על מערכת היחסים שנוצרה בין השניים. שבועיים לאחר המפגש בבית החולים, ביקש לייל לשחק גולף עם אלנבי, אף שעדיין היה בעיצומם של טיפולי כימותרפיה, חלש וחולה. "הייתי בהלם שהוא בכלל הצליח לצאת מהמיטה ולהגיע למסלול, אבל הוא הגיע. חבטנו בכמה כדורים, אכלנו ארוחת צהריים. זה היה הרגע בו החברות שלנו באמת התחילה".
בסתר ליבו, הרשה לעצמו אלנבי לפקפק כששמע שחברו הצעיר חולם להפוך לשחקן גולף מקצועי. "אין הרבה ילדים בני 17 ששורדים AML ואז הופכים למקצוענים. מה שהתחלתי להבין זה שלג'רוד יש נחישות, קשיחות וחוזק פנימי כמו לאף אחד שפגשתי בחיי. הרצון שלו לשרוד ולנצח את הסיכויים הוא בלתי רגיל. שאבתי כוח רק מלהיות לצידו". הסרטן מתכננן תכניות, וג'רוד לייל צוחק: תשעה חודשים בילה במחלקת הילדים של בית החולים במלבורן, שנה נוספת חלפה עד שיכול היה לחזור להתאמן, אך בגיל 19 הוא שב למסלולי הגולף, וב-2004, חמש שנים לאחר שאובחן בפעם הראשונה כחולה בסרטן, ג'רוד לייל הגשים את חלומו והפך לשחקן גולף מהשורה.
בין אם ירצה בכך ובין שלאו, קשה שלא לשים את הישגיו השונים בקונטקסט מסוים, קונטקסט ייחודי רק לו. ב-2005 סיים במקום השני בטורנירים במקאו ובברוניי, במסגרת הסבב האסייתי, ולמען האמת, עצם העובדה שהצליח להשתתף, לחיות כמו מקצוען אחרי כל מה שעבר, היתה חתיכת ניצחון. אלא שג'רוד לייל לא הסתפק בניצחון מורלי או סמלי - הוא חיפש ניצחונות של ממש, ומצא אותם. לאט לאט, הוכיח שהוא מתחרה טוב וראוי לא רק יחסית לאדם שהתגבר על סרטן, אלא מתחרה טוב וראוי, נקודה. ב-2007 פילס את דרכו לסבב ה-PGA יוקרתי, במסגרתו התחרה ב-120 טורנירים שונים, ב-2008 סיים במקום ה-48 של אליפות ארצות הברית, אך הרגע הזכור ביותר מהקריירה שלו הגיע ב-2011, כשחבט את ההול-אין-וואן הראשון מזה תשע שנים במסגרת טורניר בפיניקס, וחגג בהתאם:
מקצועית, אחד מרגעי השיא הגיע בתחילת 2012, כשסיים במקום הרביעי בתחרות לוס אנג'לס אופן. בתקופה הזו כבר היה נשוי לבריוני לייל, וספר ביחד איתה את השבועות עד אשר יהפכו בפעם הראשונה להורים - סוג של נס רפואי. "לא חשבתי שלהביא ילדים לעולם באופן טבעי יהיה אפשרי אחרי המחלה שלי", אמר לתקשורת הניו זילנדית. "רק המחשבה על זה שאהפוך לאבא גורמת לי לחייך ולהרגיש כמו אדם שלם יותר". אלא ששבועות ספורים לפני הלידה, כשהוא עדיין בארצות הברית, ג'רוד לייל סיפר לחברו הטוב רוברט אלנבי שנעקץ על ידי יתוש, וזו כנראה הסיבה לגוש הגדול שהוא מרגיש. אלנבי הציע שימריא מאורלנדו בחזרה הביתה - ממילא צריך היה לטוס, כדי להיות נוכח בלידה - אך לייל סירב, ובחר לבקר אצל רופא באורלנדו, ולטוס במועד המתוכנן. הרופא לא מצא כלום, אך אלנבי, שככל הנראה הרגיש שמשהו לא בסדר, התעקש: "תשנה את הכרטיס שלך ותטוס הביתה. יש לנו את הרופאים הכי טובים בעולם באוסטרליה". והרופאים הללו בדקו, בדקו ובדקו, ואמרו את שלוש המילים האיומות ביותר שיכול היה להעלות על דעתו.
הסרטן שלך חזר.
"יש לו את החיים שרצה", אמר אלנבי ל-AP. "הוא נשוי, יש לו תינוקת בדרך, הוא משחק גולף נהדר, ועכשיו זה". ל"פליירס וייס" הוסיף וכתב: "הוא התקשר אלי ולא יכול היה לדבר מרוב בכי. התחלתי לבכות גם בעצמי, כי ידעתי בדיוק מה הוא הולך להגיד לי". לייל אמנם הצליח להיות לצד אשתו כשילדה את בתו הראשונה, לוסי, אך נאלץ לנטוש אותן בחלוף כמה שעות לטובת בית חולים אחר, לטובת טיפולי הכימותרפיה. בבית חולים אחד חיים החלו; בבית חולים שני חיים עשו צעד נוסף אל עבר סיומם.
בניגוד לפעם הראשונה, כשהיה נער אלמוני, הפעם היתה מאחוריו קהילה אוהבת ותומכת - שחקני גולף שהכיר, שחקני גולף שלא הכיר, אוהדים, אנשי תקשורת, כולם רצו בהחלמתו המהירה, כולם רצו גם לעזור. אחד מהם היה טייגר וודס, לא פחות ולא יותר: הסופרסטאר הגדול של הענף לא מרבה להתגייס לטובת בקשות כאלה ואחרות, אך כששמע על המקרה של לייל, החליט להופיע לאחד הטורנירים הגדולים באותה שנה עם סיכה של ברווז צהוב - הסמל של קרן הסרטן של עמיתו. וודס אף שלח ללייל הודעת טקסט ובה כתב: "פשוט תחלים, אתה צריך להיות כאן איתנו". "אנשים כל הזמן ביקשו מטייגר דברים, הוא לא היה חייב לעשות את זה", אמר האוסטרלי, "היה לו כלל, אבל הוא שבר אותו בשבילי, בחור בתוך מיטה במלבורן, בצד השני של העולם".
ושוב כימותרפיה, ושוב השתלת מח עצם, ושוב התרוקנות טוטאלית, ושוב קריסות פיזיות ונפשיות, ושוב התאוששות. ובכל זאת, כשנה לאחר האבחנה והתחלת הטיפולים, ג'רוד לייל קם מהמיטה שלו, הרים את בתו, הסתכל מחוץ לחלון, אל יום שמשי, והחליט: אוקיי, הגיע הזמן לשוב לגולף. בקיץ 2013 התבשר שהוא יכול לשוב לאימונים הדרגתיים, ולקראת סוף אותה שנה שב להתחרות ולקח חלק בטורניר המאסטרס רויאל מלבורן - "אחד מרגעי הספורט האמיצים ביותר בהיסטוריה", לפי חברו אלנבי. מתחרים הביטו בג'רוד לייל והתמלאו השראה ואושר. הוא היה פרספקטיבה מהלכת, דוגמא למה חשוב ומה באמת חשוב בחיים, דוגמא לחוזק האנושי, לניצחון האדם על עצמו.
"הוא אחד הבחורים הכי טובים שיש", אמר עמיתו אדם סקוט. "בהתחשב בקלפים שחולקו לו כנער, הוא חי את החיים הכי טובים שיכול היה לחיות. הוא שיחק כל כך טוב בזמן שהתמודד עם המחלה, הגישה החיובית שלו היתה מדבקת". ריקי פאולר, שחקן נוסף מהסבב, השמיע דברים דומים: "זה לא שינה איך היה היום שלו או איך הוא היה משחק, הוא תמיד היה שמח או ניסה להפוך את היום שלך לשמח יותר. פשוט בחור שכיף להיות לידו". מארק לישם, מהגולפאים האוסטרלים הטובים ביותר בסבב, קרא ללייל "מסמר הערב, דמות גדולה מהחיים ומקור השראה לרבים מאיתנו", ואלנבי סיפר שנתקל בשלל שופטים, מנהלי תחרויות, עיתונאים, אוהדים, שחקנים ונושאי כלים, שסיפרו לו שג'רוד לייל הוא השחקן האהוב עליהם בסבב.
למעשה, בכל פעם שג'רוד לייל עלה למדשאה נוספת, הוא כבר ניצח. הקאמבק המוצלח הוביל אותו לפתוח בלוג, ובו כתב במאי 2014: "אני כבר לא יכול לחכות שבתי ואשתי יהיו איתי ויצפו בי משחק גולף. זה משהו שחשבתי שכבר לא יקרה יותר. עדיין נותרה לי עוד הרבה עבודה עד שארגיש מוכן לחזור לסבב, אבל אני נחוש להתחרות שוב עם השחקנים הטובים בעולם". וזה בדיוק מה שקרה: כנגד כל הסיכויים, ג'רוד לייל הצליח לשוב לסבב ה-PGA. ב-2015 ו-2016 לקח חלק ב-20 טורנירים והפך לשחקן השני בכל הזמנים שמקבל את "תואר האומץ" של הסבב (הראשון היה אריק קומפטון, שעבר שתי השתלות לב), לגולפאים המשחקים על אף שסובלים מנכות פיזית או מחלה קשה.
אלא שאז, ביולי של 2017, שנה וחודש לאחר שבתו השניה נולדה, ג'רוד לייל נכנס לרופא בגלל שיעול שלא עזב אותו, ויצא מהרופא כששיעול היא הבעיה הכי קטנה שלו.
"מההתחלה הבנתי שהקרב השלישי עם הסרטן הולך להיות קשה. בפעמיים הראשונות היו בו מין ביטחון כזה, גישה של 'אני הולך לנצח את זה'. הפעם זה היה שונה. היינו באליפות אוסטרליה הפתוחה בנובמבר והוא אמר לי, 'אני נורא מפחד, אני לא חושב שהסוף הולך להיות טוב'. פרצתי בבכי. אני חושב שלאורך השנים בכינו ביחד אלף פעמים". את הדברים הללו כתב אלנבי לפני מספר שבועות. בבלוג שלו, לייל התעקש להעמיד פנים חזקות יותר, אופטימיות יותר, ניסה להפוך מחשבות למציאות: "הופתעתי כמה טוב הגבתי לטיפול הכימותרפיה הראשון. היו רק כמה תופעות לוואי וכמה ימים איומים. החלטתי מוקדם בתהליך שאנסה להיות הכי חיובי שאפשר. הכי קל יהיה להרים ידיים, אבל נותרו לי יותר מדי דברים לעשות בחיי. אנסה לחייך כמה שאוכל כדי להראות לבנותי שאבא הולך להיות בסדר ולא צריך לדאוג. אני לא בטוח שאוכל לשחק עוד גולף, בטח לא השנה".
בסוף 2017 עבר השתלת מח עצם נוספת, כשהפעם אחיו לייטון היה התורם. לא רק עמיתים לגולף נדהמו מהאומץ של לייל, גם הרופאים. "אתה אחד למיליון", אמר לו אחד מהם. "אני לא יודע איך אתה מסוגל להמשיך. היו אנשים שהגיעו להשתלה שנייה, וגם אותה לא שרדו". כששמע שיש לו 25 אחוז לשרוד את ההשתלה, נאחז במספר הזה כמו בחבל הצלה: הרי 25 זה הרבה יותר מאפס. בחודשים שחלפו עבר את הכימותרפיה הקשה, הכואבת והמייאשת ביותר שאי פעם עבר, וכששוחרר מבית החולים לא היה זה הביתה, אלא למרכז של חולי לוקמיה, פחות או יותר מעבר לכביש, שם טופל באדיקות. לראשונה זה מספר שנים, משקלו ירד מתחת ל-90 ק"ג. המערכת החיסונית החלה להיסדק, מחלות החליפו אחת את השניה על המשמר ולאט לאט החל לאבד גם את חוש הראיה, אם כי אף אחד לא ממש ידע מדוע.
"אני מקווה שבקרוב נדע למה זה קורה, כרגע לאף אחד אין מושג למה הראיה שלי נעלמת", אמר לתחנת SEN, חודש וחצי לפני שהכל הסתיים. "לצערי יכול להיות שזה משהו שאצטרך לחיות איתו לשארית חיי. לא להיות מסוגל לנהוג או לדאוג לילדות שלך או לעצמך כמו שצריך, זה קשה לעכל. הבוקר היה לי רגע שפרצתי בבכי. יש עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות בחיי. עדיין נותרה בי רוח לחימה, תמיד רציתי לעזור לאנשים אחרים ולהראות להם שלא משנה כמה רע המצב, תמיד יש אור בקצה המנהרה".
הגישה הנדירה הזו גרמה לו, למשפחה ולחברים לפנטז שאפשר יהיה לצאת מזה. אחד מחבריו נאחז בבדיקות החיוביות, בשיפור היחסי, וסיפר כי ישנם דיבורים על כך שישוב לגולף, שיתחרה באליפות אוסטרליה הפתוחה של 2020. שביב של אופטימיות שוכפל שוב ושוב, כדי שיהיה לכולם, אך זה לא הספיק. כי בשלב מסוים, גם ג'רוד לייל עצמו נאלץ להבין שזה לא אור, מה שהוא בקושי-רואה שם; בקצה המנהרה יש רק חושך.
משום שלא ממש יכול היה לראות גם לא יכול היה להקליד, ועל כן מלאכת הכתיבה והעדכונים לאלפי מעריציו עברה לאשתו. "מלבד הראייה, הוא גם התחיל להיראות כמו אדם שברירי וחולה", כתבה באמצע יוני. "הוא הכי רזה שהיה כבר שנים, ולא משנה מה הוא אוכל, הוא לא מצליח לעלות במשקל. השרירים שלו מושפעים מכל התרופות והחלו להיחלש. הוא אמור להיות כמה שיותר פעיל, אבל רמת האנרגיה שלו ממשיכה לדעוך. הדברים נהיים ממש מפחידים כרגע". בריוני אף סיפרה שלפני מספר ימים חגגו את יום הולדתו השישי של ג'רוד - ב-2012, החליט שהוא חוגג את יום הולדתו בתאריך בו התבצעה השתלת מח העצם השנייה שלו, ובכך פחות או יותר חלק יום הולדת עם בתו הראשונה, שלא הבינה איך יכול להיות שהיא בגיל של אביה, אבל אמרה תודה על כל העוגות.
"ג'רוד כבר לא מזכיר יותר את הגולף", הוסיפה וכתבה בריוני, "המטרות שלו הצטמצמו לדברים הקטנים ביותר - למרוח ריבה על טוסט בלי עזרה, להשתמש בסכין חדה בלי לפחד שיחתוך לעצמו אצבע, לקרוא סיפור לפני השינה לבנות". מספר ימים לאחר מכן עדכנה: "ג'רוד שוב אושפז בבית החולים במלבורן. הראיה שלו גרועה מאוד, הוא לא ממש יכול ללכת ללא סיוע, הדיבור שלו לא ברור ויש תחושת נימול באצבעות הידיים והרגליים שלו. המצב שלו הוא אסון אחד גדול. מצב הרוח שלו הכי שפוף שהיה כבר זמן רב, וזה כנראה החלק הקשה ביותר".
ואז, ב-22 ביולי, כתבה אשתו של ג'רוד לייל את הפוסט האחרון בבלוג. אל כל הצרות נוספו דלגות באוזניים, כך שכעת לא ממש ראה, לא ממש שמע, לא ממש היה יכול לאכול, וכמעט כל תכלית האיברים היחידים שכן תפקדו היה לגרום לו כאב, תזכורות לעבר בריא יותר שכבר לא יחזור. הרופאים חששו שהוא סובל ממחלת חיסון עצמי, ולכולם היה ברור שהסוף קרוב מתמיד - בעיקר כי קודם כל, זה היה היה ברור, ככל הנראה בפעם הראשונה, לג'רוד לייל. "הוא אמר כמה פעמים שנמאס לו", כתבה אשתו. "המצב הנפשי שלו מושפע מכל מה שקורה, וזה לא משהו שהיינו רגילים אליו. ב-1 באוגוסט כתבה בריוני בפייסבוק כי ג'רוד החליט להפסיק את הטיפול הרפואי ולעבור לטיפול פליאטיבי - זה שבדרך כלל ניתן לאנשים שימיהים בעולם ספורים. "לבי נשבר כשאני כותבת את ההודעה הזאת. הוא נתן כל מה שהיה לו, אבל גופו המסכן כבר לא יכול לשאת את זה יותר. ניקח אותו קרוב הביתה בימים הקרובים כדי שיוכל סוף סוף לעזוב את בית החולים. הוא הגיע לקצה שלו, הרופאים הסכימו והם כבר לא יכולים לדבר על תוצאה חיובית. הפוקוס שלי כרגע הוא על הבנות, ג'רוד יהיה קרוב אליהן מאוד בקרוב, ויבלה איתן כמה זמן שרק יהיה יכול".
ג'רוד לייל הלך לעולמו ב-8 באוגוסט, קצת פחות משבועיים לפני יום הולדתו ה-37. הוא השאיר אחריו אישה מופלאה, שתי בנות ומורשת שגם המחלה הגרועה מכולן לא יכולה למחוק. באתר מימון ההמונים GoFundMe הוקמו שני קמפיינים שנושאים את שמו. אחד מהם גייס עד כה 74 אלף דולר. השני, שנועד לתמוך בחינוך העתידי של לוסי וג'מה לייל, גייס עד כה למעלה מ-215 אלף דולר (כולל 10,000 דולר מטייגר וודס). קמפיין דומה שנפתח בינואר גייס קרוב ל-270 אלף דולר. מחוות נוספות - כספיות, אך לאו דווקא - הגיעו מרחבי העולם, ובעיקר מקהילת הגולף, שמצאה ותמצא בעתיד דרכים נוספות להנציח את השחקן האהוב שכבר לא יוכל להדביק אחרים באופטימיות הנדירה שלו.
"אני מרגיש כמו שחקן הגולף הכי בר מזל בעולם, כי כל כך הרבה אנשים מתעניינים בי ובמאבק שלי", אמר באחד הראיונות האחרונים שהעניק בחייו, לפודקאסט Inside the Ropes. "יהיה קשה להשאיר את זה מאחורי. הם יודעים שאני אוהב אותם. הם יודעים שכל המאבק שלי היה כדי שאוכל לחזור לשחק גולף. אני מרגיש מאוד, מאוד בר מזל".
nimrodofran@walla.co.il