בווידאו: מייקל וג'יימס ג'ורדן בפרסומת להיינס
כל הדברים שלא אמר, הדברים שלא הרגיש, כל החומות שהציב בפני התקשורת, בפני החברים לקבוצה, הקהל, מאות מיליוני המעריצים שלו, כל התדמית שפיתח - שהיה חייב לפתח כדי להפוך למי שהוא - הכל התפרק ברגע אחד. היה זה ב-1996, ומייקל ג'ורדן הוליך את שיקגו שלו לאליפות רביעית, עם 22 נקודות, 9 ריבאונדים ו-7 אסיסטים במשחק 6 מול סיאטל, בדרך ל-75:87 ו-2:4 בסדרת הגמר. זו לא היתה אחת מהופעותיו הגדולות ביותר, אך זה לא שינה, כי לא מדובר כאן במושגים של ספורט. ברגעים הגדולים בקריירה של הכדורסלן הגדול אי פעם ניתן יהיה למצוא שלל סלי ניצחון איקוניים, דאנקים מרהיבים, מהלכים שמפרים את חוקי הפיזיקה והגיאומטריה, אך גם את הרגע הזה, בו נראה, לרגע או שניים, כמו בן אנוש ולא כמו אלוהים.
עם הישמע הבאזר, מייקל ג'ורדן נשכב על הפרקט ביונייטד סנטר ואחז בכדור כאילו היה בן משפחה, כאילו היה תרופה קדומה, המקור לכל הכוח שלו. שחקנים נשכבו עליו, אך הוא לא זז. מספר רגעים לאחר מכן, עדיין עם הכדור, הלך לחדר ההלבשה ושוב התרסק על הרצפה, אולי מתקשה להאמין, אולי מאמין להכל, וזו בעצם הבעיה. מי שלא הבין מדוע בסך הכל היה צריך להביט ללוח השנה הקרוב ולראות את התאריך: ה-16 ביוני. יום האב. ואם זה לא מספיק, הרי שהיתה זו האליפות הראשונה מאז שג'יימס ג'ורדן, אביו האהוב, נרצח באכזריות. "אני יודע שהוא רואה אותי", אמר כוכב שיקגו הנרגש בראיון שלאחר המשחק. "זה בשביל אבא".
25 שנה חלפו מאז הרצח הדרמטי והמסתורי ההוא. הזמן אולי מרפא ואולי לא מרפא את הפצעים, אבל מתברר שהוא כלל לא משכיח את כל השאלות שעלו, ושממשיכות לעלות מתיק הרצח המוזר והלא פתור של ג'יימס ג'ורדן.
כמו הנסיבות ורצף האירועים שהביאו למותו, כך גם חייו של ג'יימס ריימונד ג'ורדן סיניור לא היו שחור ולבן. על פי רוב, תואר כאב אוהב ותומך, שעודד את ילדיו לרדוף אחר החלומות שלהם. את האהבה לכדורסל ולבייסבול למד הוד אווירותו מאביו, וכך גם את הוצאת הלשון המפורסמת, אך לא כל חמשת האחים חוו את ילדותם בצורה זהה. בספר Michael Jordan: The Life, טען העיתונאי רולנד לייזנבי כי בבית כל הזמן ריחף "מרכיב של פחד", וכי ג'יימס ג'ורדן היכה לא פעם את אשתו, אותה הכיר במשחק כדורסל. ב-2001 פרסמה דלוריס E. ג'ורדן, אחותו של מייקל, ספר בשם "בצל משפחתי", ובו סיפרה שמוסר העבודה המפורסם של הכדורסלן הגדול בהיסטוריה והרצון הכמעט חולני לנצח היו טמונים ביחס שהפגין כלפיו אביו, או, ליתר דיוק, היחס שלא הפגין כלפיו. "ההתנהגות המוקדמת של אבא וההתייחסות אל מייקל כחסר ערך היו הכח שהניע אותו. כל הישג היה בגדר קריאת קרב על שניצח את הדעות השליליות של אבא שלי עליו", כתבה.
אבל זה כלום לעומת הטענות החמורות באמת שדלוריס העלתה בממואר שלה: ההתעללות המינית שעברה בידי אביה. זה התחיל כבר בגיל שמונה, סיפרה, ונמשך עד גיל 16 - שמונה שנים של גיהנום אותו הקפידה לבלוע, עד שכבר לא היתה יכולה יותר. ג'יימס ג'ורדן היה נוהג להיכנס למיטה של בתו, לימד אותה כיצד להתנשק, החמיא לה על גופה, ולטענתה, הוא גם היה האיש לו איבדה את בתוליה - כשהיתה בת 11 בלבד. דלוריס לא סיפרה לאף אחד על הסיוט המתמשך, אך ב-1975, כשהיתה בת 16, שמעה בפעם המיליון את אמה מעירה על הלבוש החושפני שלה, ואפילו כינתה אותה "זונה". בנקודה הזאת, דלוריס נשברה. "אם אני כזאת זונה", אמרה לאמה, "למה שלא תשמרי את הבעל שלך מחוץ למיטה שלי?"
מייקל היה בן 12 כשכל זה קרה ושמע על כך רק שנים רבות לאחר מכן. הוא מעולם לא התייחס לכך פומבית.
לטענת דלוריס, כשהיא ואמה התעמתו עם אביה, זה החל לחנוק אותה וצעק לאשתו: "את הולכת להאמין לזונה הזאת ולא לי?" לדבריה, כשסיפרה לאמה על מסכת ההתעללויות האיומה, לא ממש ידעה למה לצפות. "אבל גם בעוד מיליון שנה לא הייתי מנחשת שאמא שלי תפנה לי את הגב. מילות הבגידה שלה גרמו לי להרבה יותר נזק מאשר המעשים של אבי. בגלל שהיא כל כך לא אהבה אותי, אבא שלי ידע שיוכל לחלל אותי ולהתחמק מהשלכות". בהמשך חייה, ניסתה דלוריס ג'ורדן להתאבד שלוש פעמים, ושלוש פעמים כשלה. הספר שפרסמה (ושמספר אנשים קיטלגו כניסיון רכילותי לרכב על גבי ההצלחה של מייקל) היווה את הקתרזיס לו היתה זקוקה כדי להמשיך עם חייה.
על מה שהיה בינו ובין בתו רשויות החוק לא שמעו. הם כן שמעו על הפעם ההיא ב-1985, כשג'יימס ג'ורדן הודה שקיבל 7,000 דולר מקבלן פרטי בזמן שהיה אחראי על מחסן של ג'נרל אלקטריק, והטילו עליו עונש מאסר על תנאי וקנס של אלף דולר - פסיק בספרי ההיסטוריה, גם מבחינת העבירה וגם מבחינת העונש, וכאמור, עד הספר של דלוריס E. ג'ורדן, הדעה הרווחת על ג'יימס ג'ורדן היתה שמדובר באבא טוב ותומך, כזה שליווה את מייקל מילדות עד בגרות, ולאו דווקא הופיע רק ברגע שבנו הפך מפורסם. ג'יימס הפך חלק מהפמליה שליוותה את הוד אווירותו שעה שנסק מעלה, הוא היה שם ברגעים הטובים ביותר והגרועים ביותר - בחדר ההלבשה, בחגיגות האליפות, ובאטלנטיק סיטי, בחודש מאי אחד, עמוק אל תוך הלילה, פחות מ-24 שעות לפני משחק פלייאוף מכריע מול הניקס. ג'יימס אפילו לקח את האשמה, אמר שזה היה רעיון שלו, אך כולם ידעו שיצר התחרותיות של בנו לא נגמר ברגע שבו ירד ממגרש הכדורסל - הוא נשאר איתו, הניע אותו ללכת לקזינו, למגרש הגולף, לשולחן הקלפים.
בפברואר 1992 עסקה התקשורת בצ'ק על סך 108 אלף דולר אותו רשם מייקל ג'ורדן, שנמצא במזוודה של חבר בשם אדי דאו - חבר שנרצח, כי ככל הנראה היה מעורב בעסקים חוקיים הרבה פחות בהימורים. שמונה חודשים לאחר מכן חזר צ'ק על סך 57 אלף דולר, אותו מייקל ג'ורדן נתן לסוחר קוקאין. MJ טען שמדובר בחוב על סוף שבוע שכלל הימורים על פוקר וגולף. בספר "Michael & Me: Our Gambling Addiction, My Cry For Help," טען איש העסקים ריצ'רד אסקינס שג'ורדן היה חייב לו 1.25 מיליון דולר על הפסדים בגולף. שוב ושוב, נדמה היה שמייקל מסתבך עם האנשים הלא נכונים - אסקינס אכן היה איש עסקים, אך אחרים הגיעו מרקעים שכללו סמים, הימורים לא חוקיים וצעידה על הגבול שבין פלילי ולא פלילי. שוב ושוב, ג'יימס ג'ורדן היה שם לצידו. "מייקל לא היה עושה את זה אם לא יכול היה להרשות לעצמו", טען. "הוא לא טיפש. יש לו בעיית תחרותיות, הוא נולד איתה".
כך או כך, הבעיה הזאת הביאה אותו למשרדו של הקומישנר של ה-NBA דייויד סטרן במרץ 1992. החקירה של הליגה לא הולידה דבר, אך ג'ורדן נקרא לתת עדות בחקירה שנייה, ביוני 1993. על פי שמועות שמתרוצצות עד היום, החקירה הזאת, בעיות ההימורים, הסתבכויות עם האנשים הלא נכונים ואולי גם לחץ מצידו של סטרן, שלא רצה שכך ייראו הפנים של הליגה, גרמו למייקל ג'ורדן לתלות את הנעליים בפעם הראשונה.
וזה אולי נכון, אבל היתה לכך גם סיבה גדולה לא פחות. כחודש לאחר שמייקל ג'ורדן נקרא פעם נוספת למשרדו של דייויד סטרן, חטף אביו כדור אחד בחזה, וכבר לא היה יכול להגן על עצמו, או על אף אחד אחר.
על אף המתואר בפסקאות הקודמות, ספק גדול אם לעבר הלא לגמרי נקי של מייקל וג'יימס ג'ורדן היה קשר לרצח של אב המשפחה. נתחיל מהעובדות - או, לכל הפחות, מהעובדות כפי שהוצגו בבית המשפט. ב-20 ביוני 1993, הוליך מייקל ג'ורדן את שיקגו לאליפות שלישית ברציפות, ונבחר בפעם השלישית ברציפות ל-MVP של סדרת הגמר. ב-22 ביולי, הגיע אביו להלוויה של חבר בווילמינגטון, צפון קרוליינה. למחרת, קצת אחרי חצות, נכנס לרכבו ותכנון לנסוע שלוש שעות וחצי לשארלוט, לפני שימריא לביתו שבשיקגו. אחרי כשעתיים של נהיגה ירד מכביש 74 לכביש 95, במחוז רובסון, עצר בצד הדרך, לא רחוק ממלון דרכים בשם קוואליטי אין, ובחר לנמנם קצת, לפני שיוכל להמשיך בנהיגה.
היתה זו ההחלטה האחרונה שג'יימס ג'ורדן קיבל בחייו, והיא היתה מוטעית.
פחות משנה לאחר מכן נסע עיתונאי GQ סקוט ראב בדיוק לאותה נקודה, ופגש אישה שסיפרה לו כי "מחוז רובסון הוא גיהנום. אם אתה רוצה לעצור בצד הדרך, לישון ולהתעורר, אל תעשה את זה במחוז רובסון". ג'יימס ג'ורדן אולי ידע זאת. לטענת אחיו, עצר לנוח באיזור כמה וכמה פעמים, תמיד ברכב, אף פעם לא במלון. כשנשאל האם עכשיו, כשבנו הפך לאחד האנשים המפורסמים בעולם, אולי מוטב שיצטייד בשומר ראש, צחק ג'יימס ג'ורדן ואמר שאין טעם; הרי אין לו אויב בכל העולם הזה.
וכאן נכנסים לסיפור לארי דמרי ודניאל גרין, נערים בעלי עבר של פשיעות חמורות וחמורות פחות. הראשון נעצר באשמת שוד מזוין, השני תקף, בין היתר, את מנהל בית הספר שלו. ביחד, שדדו זוג באחד המוטלים באיזור, ולאחר מכן חנות נוחות, ממנה יצאו עם כסף ואקדח שהיה שייך למוכר - אקדח בו ישתמשו כדי לרצוח את ג'יימס ג'ורדן. התכנית המקורית היתה לשדוד את מלון קוואליטי אין, אך באופק ראו את מכונית הלקסוס האדומה היוקרתית שג'יימס ג'ורדן קיבל ממייקל, והחליטו שיהיה פשוט יותר לשדוד אותו. לפי העדויות שהושמעו בבית המשפט, השניים התקרבו אל הרכב והביטו פנימה, אל מבעד לחלון הפתוח, על ג'יימס ג'ורדן, שאמור היה לחגוג את יום הולדתו ה-57 בשבוע שלאחר מכן. כשג'ורדן זז וגילה סימני התעוררות, הצמד נבהל. "הוא אמר משהו כמו, 'מה זה? מה קורה פה?'" העיד דמרי בבית המשפט. "ברגע שהמילים הללו יצאו מפיו, גרין ירה בו. דניאל פשוט ירה בו. שנינו פשוט עמדנו שם וראינו את הבנאדם הזה מת". יריה אחת לחזה הספיקה.
השניים נכנסו אל הרכב. גרין נהג אל שביל עפר מבודד, שם עצר והחל לחפש מה ניתן לקחת מהמכונית. כשמצא את ארנקו של הגבר המת, הסתובב אל הספסל האחורי, שם ישב דמרי. "אני חושב שהרגנו את אבא של מייקל ג'ורדן", אמר. את הגופה השליכו לביצה כ-50 ק"מ דרומית מנקודת הירי, והמשיכו לנסוע ברכב הנוצץ למשך שלושה ימים, במהלכם השתמשו בטלפון שהותקן בו כדי להתקשר בין היתר לקו סקס, לחברים ולבני משפחה. ב-26 ביולי, השאירו את המכונית באיזור מיוער בפאייטוויל, צפון קרוליינה, וזמן לא רב לאחר מכן הגיע נער שלישי, שלא היה קשור לגרין ודמרי, וגנב מהרכב את מה שעוד נותר היה לגנוב (מערכת סטריאו, חלקים ואת לוחית הזיהוי - UNC0023 - ראשי תיבות של אוניברסיטת צפון קרוליינה, בה שיחק מייקל ג'ורדן, בצירוף מספר הגופיה המיתולוגי).
החלק המוזר ביותר בסיפור, ככל הנראה, מגיע דווקא ממשפחתו של ג'יימס ג'ורדן, שמשום מה לא דיווחה עליו כנעדר כשלא שב הביתה 24 שעות אחרי שאמור היה, ולא 48 וגם לא 72. לא. אשתו בכלל טענה שקיבלה ממנו שיחת טלפון ב-26 ביולי, שלושה ימים לאחר שנרצח, אך את זה ככל הנראה ניתן לתלות בסערת רגשות שהיתה חזקה יותר מכל היגיון או כרונולוגיה. הרבה יותר קשה להסביר מדוע משפחת ג'ורדן דיווחה עליו כנעדר רק ב-12 באוגוסט, כשבועיים וחצי לאחר המוות. בראיון שהעניק לאופרה ווינפרי אחרי הרצח, הסביר זאת מייקל בכך שאביו "בחר לעשות את הדברים בצורה מאוד עצמאית... זה מי שהוא היה. הוא אהב שיש לו זמן לעצמו". כך שאף אחד לא היה מודאג. אף אחד עדיין לא ידע את האמת המרה.
ב-3 באוגוסט 1993, סייר נגר בשם האל לוקליר בנחל ביצתי ומיוער, כ-200 ק"מ דרום מזרחית משארלוט. בין הצמחיה הבחין לפתע בגופה במצב של ריקבון מתקדם. מצבה היה כל כך קשה, שהמשטרה החליטה לקטלג אותה כ-John Doe (פלוני) וארבעה ימים לאחר מכן, כשלא נמצא קצה חוט לרפואה, הוחלט לשרוף אותה. "לא דווח על אף אזרח נעדר בצפון קרוליינה או דרום קרוליינה. אני מקווה שהמשפחה תבין מדוע עשינו מה שעשינו", אמר חוקר מקרי המוות שעסק בתיק. רק בזכות צילומי השיניים הצליחו ב-13 באוגוסט לזהות כי הגופה שייכת לג'יימס ג'ורדן, יממה לאחר שדווח כנעדר על ידי משפחתו. גרין ודמרי ככל הנראה לא הבינו את חומרת הפשע, או כיצד אמורים פושעים להתנהל בעולם, שכן גנבו מהמכונית מספר אביזרי ביגוד ושתי טבעות אליפות שהעניק מייקל לאביו. ב-30 ביולי אפילו צילם עצמו גרין לקליפ ראפ, בו נראה עונד את שעון האליפות של MJ, ואת טבעת האולסטאר מ-1986. השיחות הרבות שניהלו מטלפון המכונית בסופו של דבר הביאו למעצרם, והאקדח בו השתמשו כדי לירות בג'יימס ג'ורדן נמצא בתוך שואב אבק, בביתו של גרין.
מייקל, שהשתתף בטורניר גולף בקליפורניה, המריא להיות עם משפחתו בשארלוט לאחר שהתבשר על החדשות הקשות. קצת פחות מחודשיים לאחר מכן, הודיע על פרישה מכדורסל. בין לבין, התרוצצו שמועות שהפכו ליותר מסתם שמועות, כי אם למאמרים של ממש בתקשורת האמריקאית בנוגע לאפשרות שג'יימס ג'ורדן נרצח בשל קשריו עם ארגוני פשע, או בשל קשריו של בנו עם ארגוני פשע. ב-14 באוגוסט פורסמה ב"אורלנדו סנטינל" כתבה שכותרתה "האם מייקל קשור איכשהו למוות המוזר של אביו?" ובה נכתב, בין היתר, "כואב עד כמה שזה יהיה, מייקל צריך לדבר כמה שיותר מהר על הלחשושים שירדפו אותו עד שיפרוש מכדורסל: האם אתה איכשהו אחראי למוות הזה?" אחת התיאוריות אפילו גרסה כי ג'יימס ג'ורדן ביים את המוות של עצמו, בשל קשיים כלכליים ואישיים; עובדת במפעל החולצות שניהל טענה כי היה בדיכאון שנבע מדאגות בנוגע לעסק שלו; עיתונאי בשם מארק וויקר מ"אורנג' קאונטי רג'יסטר" הגדיל וגרס: "כרגע, אנחנו רק יודעים שיש עדויות לבעיית הימורים של הבן וחשדות לגבי בעיות תשלומים שלו. אבא של הבן הזה נרצח. צירוף מקרים, מישהו?"; ואפילו הכומר המפורסם ורב ההשפעה ג'סי ג'קסון הצטרף למחול השדים וטען כי שריפת הגופה היתה "חלק מתכנית לטאטא ולהשמיד ראיות".
כשבוע לאחר שדמרי וגרין נעצרו, מייקל ג'ורדן סוף סוף דיבר, ובאחת ההתבטאויות היחידות שלו בנושא, תקף את התקשורת שלטענתו "זורה מלח על הפצעים", וטען כי העיתונאים ש"עוסקים בספקולציות וסנסציונליזם צריכים לגרום לכולנו לעצור רגע ולבחון את המצפון שלנו ואת הערכים הבסיסיים שלנו כבני כאדם". זמן לא רב לאחר מכן הודיע על פרישה, וב-1994 השלים מעבר היסטורי ולא לגמרי מוצלח לבייסבול, אך בניגוד לכדורסל, כאן זה לא היה עניין של הצלחה, אלא של קיום הבטחה. "הבייסבול היה החלום הגדול של אביו", אמר פיל ג'קסון. על פי הספר של רולנד לייזנבי, בזמן אימונים ומשחקים היה מייקל ג'ורדן ממלמל לעצמו לא פעם, "אנחנו עושים את זה ביחד. אני ואתה, אבא". למשפט שהחל באפריל של 1995 לא הופיע, בדומה לאמו, אך בתקופה ההיא כבר שב לעולם הכדורסל הטוב והמוכר, אולי כדי לבודד את עצמו מהעיסוק התקשורתי המאסיבי, ששב לסדר היום, ושב אליו פעם נוספת לפני מספר שבועות.
רגע לפני פתיחת המשפט, בינואר 1996, הצליח דמרי להימלט מעונש מוות כשהגיע לעסקת טיעון עם המדינה על הפללת גרין. בכך, רק הוא זכה להעיד במהלך המשפט, והגרסה שלו (בנוסף לעדויות והראיות, כמובן) הובילה בסופו של דבר למאסר עולם שלו, ומאסר עולם של דניאל גרין. על פי הגרסה שלו, התכנית היתה בסך הכל לשדוד את ג'יימס ג'ורדן ולאחר מכן לקשור אותו - גרין הוא זה שסחט את ההדק, בלי סיבה. עורכי דינו של גרין טענו את ההיפך - לגרסתם, דמרי הוא זה שירה בג'יימס ג'ורדן, ורק לאחר מכן פנה לקליינט שלהם, בבקשה שיעזור לו להיפטר מהגופה.
ב-25 השנים שחלפו, גרין ועורכי דינו לחצו לא פעם לקיים משפט חדש בשל הראיות החדשות שהצטברו. במסמכים שהגישו לבית המשפט יש בין היתר עדות של חברת מושבעים, שהודתה כי ביצעה חקירה משלה וביקרה בנקודה בה נמצאה הגופה - "בעיה עצומה" שיכולה להפוך את כל המשפט, לטענת עורכי הדין; חוקרת מז"פ שלטענתם מנעה מבית המשפט ארבע בדיקות חשובות ואפילו השמידה את בדיקת הדם היחידה של ג'יימס ג'ורדן, לפי בקשת הממונה עליה; ועורכת עיתון שטענה כי נפגשה עם דמרי, שהודה בפניה כי הוא זה שירה בג'ורדן - מחוץ למכונית - אך בחרה שלא לפרסם את הראיון משום שלא רצתה לפגוע באימו של הפושע, שהיא גם חברתה.
אבל זה לא הכל. הרי לא היו עדים לרצח, ואם מוסיפים לכך את הראיות הפיזיות המועטות, ניתן לכל הפחות להבין את הקייס של גרין ועורכי דינו: כיצד ניתן לקבוע בביטחון כזה דבר כל כך מוחלט? על בסיס מה? על פי גרסת דמרי ועורכי דינו, למשל, ג'ורדן נורה פעם אחת, קרוב לליבו, אולם חוקר מקרי המוות לא מצא חור יציאה בגופו של הקורבן או בנקודה שאמור היה להיות בחולצה שלבש - חולצה שקודם כל נקברה, לכאורה משום שהיתה מסריחה, ואולי בניסיון נוסף להעלים ראיות. וזה לא נגמר שם, כמובן: בלקסוס בקושי נמצא דם; שיחות מהמכונית התבצעו בין היתר לגבר בשם יוברט לארי דיס - סוחר סמים וגם בנו של השריף שפיקח על החקירה, ומשום מה לא זומן לתשאול; והגרסאות של דמרי, לטענת עורכי הדין, השתנו שוב ושוב.
גרין, שבמהלך שהותו במאסר התאסלם וביצע קרוב ל-100 הפרות סדר, כולל אחזקת נשק ואיומים לתקוף סוהרים, התעקש בראיון ל-WRAL במרץ האחרון ש"מעולם לא הרגתי אף אחד. לא הרגתי את ג'יימס ג'ורדן. אני חף מפשע. הם צריכים להסתכל על הראיות, הן ידברו בשם עצמן. אין ראיות לפיהן הרגתי את ג'יימס ג'ורדן, כי לא הרגתי אותו". לאחרונה החליף עורכי דין, וביום שישי האחרון פנה פרקליטו החדש כריס מומה וביקש, פעם נוספת, לקיים משפט חדש. "כשהתוודעתי לכל העובדות, השתכנעתי שהוא לא אשם ברצח ג'יימס ג'ורדן", אמר עורך הדין, שאחראי לקביעת שימוע חדש בנושא בדצמבר הקרוב. "דניאל לא היה שם כשג'ורדן נרצח, הוא לא חלק מהשוד ומכל יתר הדברים בהם הורשע".
לעומתו, דמרי ביצע 15 הפרות סדר בזמן מאסרו. שלוש פעמים ביקש להשתחרר, ושלוש פעמים נדחה. בשנה הבאה הוא צפוי לבקש פעם נוספת. "האם מישהו מהם יקבל חנינה? הניחוש שלי הוא שלארי דמרי יקבל, אבל העובדה שהם הרגו את אבא של מייקל ג'ורדן היא פקטור", אמר לאחרונה התובע המחוזי של מחוז רובסון, שדחה שוב ושוב את כל הטענות של עורכי דינו של גרין. "לפי הספירה האחרונה שלי", אמר ל"סטאר ניוז אונליין", "לגרין היו 19-20 גרסאות על איך הוא ודמרי הגיעו למכונית, ואף אחת מהן לא אמינה. שני האנשים שמעורבים ברצח של מר ג'ורדן בכלא: דניאל גרין ולארי דמרי".
ובזמן שכל זה קורה, מייקל ג'ורדן ממשיך לשתוק. הוא סיים עם הפרק הזה של חייו, ואין לו שום כוונה לשוב אליו. אחת ההתייחסויות היחידות שלו לרצח היתה זמן לא רב לאחר מכן, כשהתראיין אצל אופרה ווינפרי ודיבר על אביו במונחים של "נפטר" ולא של "נרצח". כשנשאל האם השלים עם העובדה שמדובר ברצח, השיב: "לא, כי אני אדם אופטימי, ואני לא רוצה להסתכל על החלקים הרעים. אני מסתכל על העובדות, ואבא שלי לא כאן". ווינפרי התעקשה ותהתה האם היה רוצה לשאול את דמרי וגרין מדוע הרגו את אביו. "לא", אמר הכדורסלן הגדול בכל הזמנים, "כי אני לא רוצה לדעת. כנראה שזה רק יפגע בי יותר. כנראה שמדובר בסיבה חסרת ערך, אז עדיף שלא אדע".
nimrodofran@walla.co.il